כל מה שחשוב ויפה
הרבי קפוארה. צילום: אדי ישראל
הרבי קפוארה. צילום: אדי ישראל

״הרבי קפוארה״: שיר לשלום בתקופה שבה השסע הולך וגדל

סרטו של ברק הימן מגולל את סיפורו של בחור ישיבה שהפך למאסטר עולמי בקפאורה, ופתח בלב בני ברק מקום שבו הוא מלמד חרדים צעירים. זהו גם סיפור על חירות, ועל יכולתו של הפרט לשנות את החברה שאליה הוא משתייך

״הרבי קפוארה״ סרטו החדש של הבמאי ברק הימן שיוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל דוקאביב (וישודר בהמשך ביס דוקו), מנכיח שוב את ראיית העולם הדוקומנטרית הייחודית שמביא איתו הימן בכל אחת מיצירותיו. הראייה של הימן (החבר דב, דני קרוון) תמיד מפוכחת ומשלבת אהבה ותוכחה. זהו קול דוקומנטרי שמתרחק מהצהוב ומייצר פתח הצצה בצבע חדש.

בסרטו הנוכחי הוא מגיע לשיא חדש, כשהוא עוסק במרחב החרדי ומצליח לייצר סיפור שייגע בלב כולם, חרדים וחילונים כאחד. נדמה שהוא לא מתאמץ להגיע להשג הזה: הוא מעמיד במרכז הסרט דמות מורכבת ואמיצה, לצד התשוקה לאמנות הקפוארה. ולאמנות, כפי שגם נשמע בהמשך, אין דת: אמנות יוצרים יהודים, נוצרים ומוסלמים.

צילום: לוקאש קונופה

צילום: לוקאש קונופה

הדרך שבה טווה הימן את סיפורו של מיקי חייט – בחור ישיבה שהפך למאסטר עולמי (אלוף אגן הים התיכון), שהקפוארה שינתה את חייו ולכן הוא מחליט ללמד קפוארה בתוככי בני ברק – היא דרך שמזכירה חלום ונחישות של גיבור יוצא דופן. הדרך הזו מייצרת קצב שמעורר בנו לרגעים חמלה, לרגעים ביקורת ולרגעים הערצה.

הימן לא נופל למלכודת שבמאים רבים נופלים בה כשמדובר בעולם החרדי, משום שהוא לא חושש מאינטימיות עם גיבוריו ולא חוצץ ביניהם גבול. בכך הוא מצליח לערבב בקרב הצופים את התחושות, הרגשות וגם את אי הנוחות, משום שבמרכז הסרט יש רצון להבין ורצון להביא לתיקון עולם, עולם שנחרץ לגבי אורחותיו.

בניגוד לסרטים שמחפשים אקסטרים זול כשמדובר בחברה החרדית, סרטו של הימן אותנטי ולא מתאמץ למצוא חן. בנשימה אחת ובחגיגיות הוא נכנס לאוסף הפילמוגרפי של חרדים בקולנוע, כאחד הסרטים שמעניקים שיקוף ומלמדים משהו על העולם הזה

תיעוד התהליכים שמניעים את הגיבור מייצרים קונפליקטים כמו רשת דייגים. בעדינות הם צדים את תשומת ליבנו. לעיתים מדובר בפריימים שלוכדים אוביקטים מאורח החיים החרדי ולעיתים מדובר בדמויות עוברות ושבות. אבל בעיקר – וזו נקודה עוצמתית בסרט – מדובר בכנות. הסרט חף מזיוף. בניגוד לסרטים שמחפשים אקסטרים זול כשמדובר בחברה החרדית, סרטו של הימן אותנטי ולא מתאמץ למצוא חן. בנשימה אחת ובחגיגיות הוא נכנס לאוסף הפילמוגרפי של חרדים בקולנוע, כאחד הסרטים שמעניקים שיקוף ומלמדים משהו על העולם הזה.

בסרט יוצר הימן הקבלה פואטית בין האדם השחור השבטי לבין האדם החרדי, הקהילתי, הלבוש שחור. הרצון להגדרה עצמית וחירותית של הפרט במרחב החרדי הופך את ״רבי קפוארה״ לסרט על חירות ועל יכולתו של הפרט לשנות את החברה שאליה הוא משתייך.

כשהמצלמה משוטטת בין דימויים אורבניים של בני ברק סיטי, וברקע נשמעת מוזיקה אפריקאית והמילים ״אדם שחור בשבי, ניפץ את השרשראות, שים את השחור בעמוד העינויים, כי התרבות באה בכאב, השחור הרבה יותר אמיץ, מהשוט של המשגיח״ – אנחנו לרגע נבהלים כי חושבים שמדובר בעוד סרט חשוך. אבל מהר אנחנו מבינים את ההמנון של אמנות הקפוארה, שמשתתפיה הם לעיתים רקדנים ולעיתים לוחמים.

שליחות חייו

חייט הוא לא חרדי קונבנציונלי. הבחירה שלו ללמוד קפוארה הצילה את חייו. כתלמיד ישיבה הוא נחל כישלונות, חטף השפלות ומכות ממלמדים. הוא מכיר בערך לימוד התורה אבל יודע היטב מה זה להיות מונח בשוליים, מהי התחושה של לא לישר קו עם מה שמצופה ממך במערכת החינוך התורנית. כמי שבחר בקפוארה והצליח בה, הוא לא רק שינה, אלא גם סימן את מסלול חייו.

הקפוארה הופכת לשליחות חייו של חייט. הוא מנסה לעזור לנערים חרדים שחווים את מה שהוא חווה כנער ומאתגר את המערכת. כך לשיעורים של מיקי מגיעים בסתר ובגלוי נערים מכל הקשת החרדית והדתית. במלתחות עפות הציציות, המגבעות והחליפות, ולמעט אורך הפאות שמסמן מי חסיד ומי לא – כולם לבושים לבן.

בתוך השיעורים של חייט, העולם בחוץ נמחק. מורגשת תחושת החופש שמעניקה הפעילות הגופנית המשחררת והאחדות בין המשתתפים (אחדות שאותה מכנה מיקי ״חגורת ביטחון״). מיקי מתווך את הקפוארה לילדים ביישנים וסגורים, לכאלה שעודף המשקל שלהם מהווה מחסום, ולכאלה שהוא הופך עבורם לאוזן קשבת. המקום הופך לעוגן בתוככי בני ברק השוקקת.

צילום: שלמה גלבר

צילום: שלמה גלבר

הסרט עוקב אחרי התפתחות עמותת ״חרדים לקצב״ שמיקי הוא המייסד והמנכ״ל שלה, ולצדו הסמנכ״לית רויטל בן משה, כשהם עוברים למקום חדש ומרחיבים את הפעילות בהובלת רויטל – גם לבנות. קווי הצניעות הם הקווים של התכנון האדריכלי, כשחששות מלוות את השלבים הבאים.

בן משה עצמה היא סיפור של הפמיניזם החרדי על קצה המזלג. הרצון למימוש עצמי והשתלבות בשוק העבודה, כאם לחמישה ילדים, הובילו לגירושיה אחרי 23 שנים. ״הזוגיות שלי נגמרה כי ניסיתי להיות עצמאית, כי רציתי לצד לעבוד״, היא מספרת. ״׳אישה טובה עושה רצון בעלה׳ זה משפט שליווה אותי יום־יום. הוא לא רצה לראות אותי עצמאית, לא רצה לראות אותי מכלכלת את הבית. אסור לך לגדול. הגעתי למצב שכלום לא עניין אותי, היו לי רגעים שהעדפתי למות. ואז קיבלתי החלטה״.

birds

בן משה מבינה היטב את משמעות טעם החיים וטעם החופש. בהמשך נדמה שהטראומה והפגיעות האישית מעצבת את הזהירות שבה היא נוקטת בכל מה שקשור למהלכים של העמותה. היא זו שמעמתת את חייט בשאלות החברתיות הקשות, שאלות שלא תמיד יש להן תשובה, ולעיתים נדמה שרק הניסוי והטעיה, לצד המחירים האישיים – מובילים למסקנות.

״חרדים לקצב״ במובן מטאפורי היא גם עמותה שחרדה לקשב של החברה לצרכים הרוחניים, הגופניים והאישיים של הפרט. כשבחוץ מנכיחים חוקים נוקשים והגבלות, העמותה מנסה להיבנות ונקלעת לחובות וקשיים. דווקא אז, בשיא הקושי, מחליט חייט – שנקרע בין החובות המשפחתיים לחובות הכלכליים – לקחת סיכון נוסף: להרחיב את העסק ולפתוח לראשונה גם מכון כושר לחרדים. האם הוא יעשה היסטוריה?

ייחודו של ״הרבי קפוארה״ שעוסק בטשטוש הגבולות, הוא בפשטות ובאופן שבו הוא לא מתמקד בפרימה החברתית אלא בקצב האחיד שלה, שהוא הרצון הפנימי הבוער של הפרטים בחברה. ״לב של איש בשבי ינפץ שלשלותיו״, ולפעמים גם לב של במאי רגיש עשוי לעשות את זה. הימן מפתיע ב״שיר לשלום״ חברתי בתקופה שבה השסע בין חרדים לחילונים הולך וגדל. הוא בוחן את הקונבנציות הרחוקות מתפיסת עולמו באופן מרתק, והתוצאה היא סרט פואטי ואנושי שממלא את הלב.


הרבי קפאורה
בימוי: ברק הימן
70 דקות; ישראל, 2024
5 כוכבים
הסרט יוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב ולאחר מכן בבתי קולנוע לב החל מחודש יולי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

';
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden