כל מה שחשוב ויפה
רעות דפנא. צילומים: אסף דפנא
רעות דפנא. צילומים: אסף דפנא

מי אני ומה אני בעולם: רעות דפנא בבית אורי ורמי נחושתן

בתערוכה המוזיאלית הראשונה שלה מציגה רעות דפנא ציורים בשמן ובפחם שמבוססים על תצלומים ישנים. ״של מי את?׳ היא שאלה מאוד קיבוצית. את לא יכולה להסתובב סתם בעולם בלי להיות חלק״, היא אומרת

״בארכיון של קיבוץ מעוז חיים יש 18 אלף תמונות״, מספרת האמנית רעות דפנא, שחיה מזה כמה שנים בקיבוץ. בן זוגה אסף הוא בן קיבוץ בעצמו וסביו, אביטל דפנא, היה צלם שתיעד את הקיבוץ. חלק ניכר מאותן 18 אלף תמונות הן כאלה שהוא צילם בעצמו. בתערוכה ״של מי את?״, התערוכה המוזיאלית הראשונה של דפנא שהיא מציגה בימים אלה במוזיאון אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד הסמוך, היא מתייחסת לאותם דימויים מהארכיון כבסיס לעבודותיה.

דפנא היא בוגרת לימודי אמנות פלסטית במכון לאמנויות תל־חי, בעלת תואר ראשון רב־תחומי המתמקד באמנות ופסיכולוגיה, ותלמידתו של אלי שמיר. מתחילת דרכה היא מתמחה בעיקר בעבודה באבקת פחם, טכניקה שהיא גם מלמדת בסטודיו שלה שבקיבוץ.

רוקדות בשיבולים

רוקדות בשיבולים

הדודה מאמריקה

הדודה מאמריקה

ילדה בפינה

ילדה בפינה

ביקור בבסיס

ביקור בבסיס

הסעודה האחרונה של גרשון ושמוליק

הסעודה האחרונה של גרשון ושמוליק

בתערוכה הנוכחית, שאצרה איילת כרמי, היא מציגה רישומי פחם על נייר ועל עץ, לצד ציורי שמן גדולים, שמתארים את חיי היומיום בקיבוץ בשלהי המאה ה־20. בנוסף מוצגות בתערוכה על שולחן מרכזי חלק מהתמונות המקוריות עצמן, כאלה שבחרה יחד עם כרמי כמייצגות את הרעיון שסביבו יצרה את העבודות.

״׳של מי את?׳ היא שאלה מאוד קיבוצית״, מסבירה דפנא. ״הקיבוצניקים חייבים לשייך אותך למישהו, את לא יכולה להסתובב סתם בעולם בלי להיות חלק. באחד המפגשים המשפחתיים של המשפחה שלי ניגשתי לסבתא רבא שלי, שהייתי גם היא קיבוצניקית. היא היתה כבר בסוף ימיה, עם מבט חלול. חיבקתי אותה והיא שאלה אותי ׳של מי את?׳. זה זכור לי כמו בוקס בבטן. אני חושבת עכשיו גם על כל המפונים שמסתובבים אצלנו בקיבוץ, על זה שבטח שואלים אותם את השאלה הזו ואיך הם מרגישים עם זה״.

השאלה הזו, מסבירה דפנא, מתייחסת גם לניסיון שלה למצוא שייכות בתוך עולם האמנות. ״אני אמנית פיגורטיבית, אני מציירת בפחם, ואני כל הזמן מתעסקת בשאלות של מי אני ומה אני בעולם הזה, בצורה כמעט אובססיבית. לפעמים אני חושבת שאולי הגיע הזמן להחליף נושא, אבל זה בוער בי״.

מדי פעם נתקלתי בתמונות שצוינה עליהם השנה – 1974. תמונות של אנשים חוגגים באירועים ובפיקניקים. הייתי בטוחה שמדובר בטעות, שהארכיון לא מספיק מסודר ושלא יכול להיות שאחרי מלחמת יום כיפור אנשים חגגו בצורה כזאת. אבל עכשיו אני מבינה כי אני חווה את זה על בשרי

את העיסוק שלה בתצלומי ארכיון החלה דפנא לפני כמה שנים, כשעברה עם בן זוגה ושני ילדיהם לקיבוץ. ״הילדים התחילו לשאול שאלות על סבא שלהם. חמותי פתחה את האלבומים הישנים והתחילה להראות להם את התצלומים שצילם. זה היה עבורי הפתח, מאז אני מרגישה שאני יוצרת כמו עבודת שורשים מצוירת שמיועדת בין השאר לילדים שלי״.

״התערוכה הראשונה שבה עסקתי בנושא הוצגה בבית האמנים בתל אביב ב־2020 (אוצרת: נורית טל־טנא). בהמשך הצגתי תערוכה נוספת בגלריה הקטנה של קיבוץ מעוז חיים, שמטרתה המרכזית היתה להביא את אנשי הקיבוץ לראות את האנשים שהם מכירים בציורים.

״השינוי המרכזי מבחינה נושאית בתערוכה הנוכחית הוא שאני לא מסתכלת רק על מעוז חיים, אלא חוזרת אחורה גם לארכיון של המשפחה שלי. אמא שלי נולדה בקיבוץ כנרת ואבא שלי במושב שרונה בגליל התחתון, שם נמצאת רוב המשפחה שלי עדיין. כשהתחלתי לעבור על תמונות ישנות, הבנתי שיש המון דימיון בין תמונות משפחתיות – גם אם הן ממקומות שונים בארץ. מצאתי הרבה חיבורים בין הצילומים ממעוז חיים לאלה של המשפחה שלי, אפילו דמויות שנראו דומות אחת לשנייה״.

כמו התאהבות

על תהליך הבחירה מספרת דפנא שהוא היה ״ממש כמו התאהבות. רוב הצילומים מקוטלגים דיגיטלית בארכיון של מעוז חיים. בשלב מסוים לקחו אותם לארצות הברית כדי לסרוק אותן, ואז סידרו אותן באלבומים – אבל הן לא מסודרות לפי סדר כרונולוגי.

״מדי פעם נתקלתי בתמונות שצוינה עליהם השנה – 1974. תמונות של אנשים חוגגים באירועים ובפיקניקים. זה לא הסתדר. הייתי בטוחה שמדובר בטעות, שהארכיון לא מספיק מסודר ושלא יכול להיות שאחרי מלחמת יום כיפור אנשים חגגו בצורה כזאת. אבל עכשיו אני מבינה כי אני חווה את זה על בשרי. שום דבר מסביב לא נורמלי, ובכל זאת אנחנו מצליחים לייצר שגרה, גם אם לפעמים זה מאולץ. אז יכול להיות שהארכיון יותר מסודר ממה שחשבתי.

״בתמונה אחרת מצולמים אסף, בן זוגי, ואבא שלו, כשהם קוטפים פטריות בשדה. זה צילום משנת 1974 או 1975, ואבא שלו מצולם שם עם רובה על הכתף. זה תמיד היה נראה לי הזוי, אבל עכשיו אני מסתכלת עליהן אחרת – כי גם אסף בעצמו מסתובב ככה״.

אביטל

אביטל

אריאלה

אריאלה

מסיק על עץ

מסיק על עץ

מקום למדורה

מקום למדורה

איל וכלבו

איל וכלבו

birds

התפקיד הזה שלקחה על עצמה, מספרת דפנא, הוא גם אמצעי מבחינתה להתחבר עם אנשי הקיבוץ שמהם היא מבקשת לחלוק איתה סיפורים בעקבות התצלומים. ״אני אמנם מעורה מאוד בכל מה שקורה בקהילה, אבל באופן כללי קיבוץ הוא קליקה סגורה שקשה להכנס אליה, גם אנשים שחיים פה עשרות שנים מרגישים את זה. מצד שני יש כאלה שאחרי חודש כבר מרגישים בבית, זה עניין אינדיבידואלי.

״אבל מעבר לתחושה האישית שלי, יש לעבודות האלה עוד משמעות, בכך שעכשיו התמונות סוף סוף ממלאות את התפקיד שלהן. זו הסיבה שהן נמצאות שם. כדי שהן ייצאו לאור מדי פעם ושאנשים יראו אותן וייחשפו אליהן״.

כמה את מנסה להישאר נאמנה למקור בתהליך הציור?

״אני דווקא משתדלת לא להישאר נאמנה למקור. אני עושה שינויים בתמונות. אם חסר לי משהו מבחינת קומפוזיציה – אני מוסיפה. יש עבודות שהדמויות בהן קצת זזות ויש כאלה שאני משלבת בהן דמויות מכמה תמונות ישנות שונות. הצילומים הם נקודת המוצא, אבל אני לא מנסה להתחקות או לצייר במדויק. זה לא פוטו־ריאליזם. העניין הוא הרעיון שהם מגלמים. בשביל לעשות במדויק אפשר לצלם תמונה, לא צריך אותי.

״גם הצבעוניות שהיתה קיימת בתערוכות קודמות, בעיקר ברקעים, די נעלמה. זה הרגיש לי ילדותי מדי, צועק מדי, לא קשור. יש עבודות שהיה להן רקע צבעוני שממש הוצאתי מהן את הצבע – עליתי על הדימוי הקיים והעלמתי אותו״.

מה שדווקא נוסף בתערוכה הנוכחית הוא טכניקה חדשה – ציור בפחם על עץ. לצד רישומי הפחם על נייר וציורי השמן, מציגה דפנא עבודות שציירה בפחם על עצים לא מעובדים. ״זו טכניקה חדשה שאני עדיין לומדת. אני לאט לאט מבינה איך לשייף, איזה שיוף יותר מתאים לעץ כדי שהוא יתפוס את הפחם. זה כמו ללמוד עוד טכניקה בתוך הטכניקה״.

החיים בקיבוץ, נושא שלא היה מאוד נוכח בתרבות ובשיח הישראלי בעשורים האחרונים, זכה עם פרוץ המלחמה להתייחסות מחודשת – בנסיבות מצערות כמובן. ״בשבועות הראשונים לא יכולתי להסתכל על הקיבוץ״, מספרת דפנא. ״אי אפשר היה לנשום. מאז, כל תמונה וכל דימוי וכל קו שאני עושה – מרגישים אחרת. אני מרגישה בנאדם אחר אחרי הדבר הזה. אבל ככל שהזמן עובר אני מנסה להתרכז באור, בטוב, לראות את המקומות החיוביים – גם בציור״.


רעות דפנא | של מי את?
אוצרת: איילת כרמי
מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד
נעילה: 14.9

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. יאנה סטוּפ

    רעות דפנא, אחת האמניות המרגשות שיצא לי להחשף אליהן בשנים האחרונות. הרגישות, העדינות, הענווה כל אלה מתבטאים דרך האמנות שלה. מפעים.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden