כל מה שחשוב ויפה
רבקה אקרויד, שלב המראה. צילום: אנדראה רוזטי Rebecca Ackroyd: Mirror Stage, Installation view, Kestner Gesellschaft, Photo: Andrea Rossetti, courtesy the Artist, Peres Projects, Berlin
רבקה אקרויד, שלב המראה. צילום: אנדראה רוזטי Kestner Gesellschaft, Peres Projects, Berlin

ונציה 2024: גברים, נשים והדמות שבמראה

שלוש תערוכות לוויין לביאנלה בוונציה: ריזה ארמש, אווה ז׳וסקייביץ, רבקה אקרויד

1. הגברים של ריזה ארמש

207 תחתוני גברים מושלכים על רצפת הכנסייה. בוקסרים, מיני צמוד ותחתוני סבא – כולם נראים כאילו לפני רגע הופשטו מהגוף ונשרו לקרקע, בדרך ל… מה בעצם? מה עושים תחתונים בכנסייה? איזה גוף הם עטפו עד לא מכבר? הלובן הבוהק שאין בו פגם מחריף את התחושה שמשהו כאן לא בסדר. התחתונים מסודרים בשורות כמו במסדר, ממלאים בנוכחותם העלובה, הארצית, את כנסיית סן פנטין בלב העיר ונציה, בתערוכה ״מספר 207״.

מבט נוסף מגלה שלא עליבות יש כאן אלא יד אמן וירטואוז: הבד אינו בד והתחתונים הם למעשה פסלים, שנראה בהם כל קפל וקמט וכל מתיחת גומי. הם תופסים את מקומות הספסלים שפונו מאולם התפילה, ומשמשים מעין ״מראי מקום״ למי שנעדרים מהם. האמן האיראני־בריטי ריזה ארמש (Reza Aramesh, יליד 1970) פיסל אותם בשיש קררה משובח, ובחר לשם כך במיוחד בגושי השיש הלבנים ביותר, ללא ורידים וכתמים – שיש מיכלאנג׳לו הוא נקרא.

צילומים: לוקה אסטה, סטודיו ריזה ארמש

צילומים: לוקה אסטה, סטודיו ריזה ארמש

התערוכה, שאצר סרובירי מוזס (Serubiri Moses) מניו יורק, היא חלק מפרויקט מתמשך, שבו ארמש עוקב ומלקט במשך יותר מ־20 שנה סיפורים של אסירים פוליטיים ברחבי העולם. שבויי מלחמה, מתנגדי משטר או נאשמים בפשעי טרור, מאזורי קונפליקט ברחבי העולם. כמו התחתונים המפוסלים בשיש, גם רשימת ה״מקרים״ הממוספרים על קיר התערוכה, שורות שורות, משאירה את גיבורי הסיפור אנונימיים. ארמש מכנה אותם ״פעולות״ לכל אסיר יש מספר ולכל מספר מוקדשת פעולה של האמן – שמעניקה לו מקום ונוכחות בעולם.

אכזריות, רוע, השפלה ואלימות הם עוד נעדרים־נוכחים בתערוכה. ולצד אלה מהדהדות שאלות של חיים ומוות – חיי נצח של יצירות אמנות והחיים בני חלוף של אדם בעולם

מעבר לפיסול ההיפר ריאליסטי מעורר ההשתאות, אופן הסידור שלהם בחלל והעובדה שמדובר בפריטי לבוש אינטימיים, מוצנעים, כאלה שנוגעים בעור ובחלציים, יוצרים דיסוננס ואי־נוחות. ארמש מכוון את המחשבה למשמעות של פריט הלבוש האחרון ששומר על כבוד האדם. הוא מחבר פיסול קלאסי ואמנות גבוהה עם הנחות בפריטים, אבל גם אחד החשובים שבהם. אולי האישי ביותר.

בשולי הכנסיה העין מבחינה בסדרה של ראשים ערופים, מכוסי עיניים, חפויים בתחתונים שנכרכו על הראש. כאן האלימות וההשפלה גלויים וברורים, ונוספת להם אימת המוות.

הרצאה של חגית פלג רותם על הביאנלה בוונציה: 10 ביולי במרכז תאו, הרצליה >>>

בסדרה אחרת ארמש דווקא מותיר את הגוף הגברי שלם ומפואר, במלוא אונו והדרו. פסל השיש הקלאסי מקבל מראה עכשווי הירואי־ארוטי; קוביות השרירים על הבטן החשופה והג׳ינס הפתוח, מופשל חלקית (טלפון סלולרי בכיס). אך ידי הפסל הגדולות והשריריות –שמזכירות את ידיו העצומות של דויד – שמוטות בחוסר אונים. כל סמלי הסטטוס והאופנה אינם יכולים לראש העטוף באקט של השפלה.

אכזריות, רוע, השפלה ואלימות הם עוד נעדרים־נוכחים בתערוכה. ולצד אלה מהדהדות שאלות של חיים ומוות – חיי נצח של יצירות אמנות והחיים בני חלוף של אדם בעולם.

בכנסיית סן פנטין פעלה בשלהי ימי הביניים אגודה אזרחית (סקואולה גרנדה בלשון הוונציאנים), שכחלק מתרומתה לקהילה תמכה בנידונים למוות והעניקה להם כבוד אחרון, נחמה ומקלט, טרם הוצאתם להורג. חמלה ונדיבות שהן מצרך נדיר ונחוץ, מחזירות צלם אנוש לאדם באשר הוא. גם לאכזריים ולרשעים.

הבחירה להציג במקום תערוכה המוקדשת לאסירים בחברה בת זמננו ממלאת את החלל בשכבות נוספות של משמעות ורוחות מהעבר. כך גם הפיסול של ארמש, שמתכתב עם פסלי העבדים הבלתי גמורים של מיכלאנג׳לו מצד אחד, ועם בחירת הוותיקן – להציג תערוכה בכלא הנשים של ונציה, מצד שני.

התערוכה נפתחה במקביל לביאנלה והיא מהדהדת גם את התמה הראשית של השנה ״זרים בכל מקום״ – שמכוונת אל כל אותם אנשים בשולי החברה, ומנסה להישיר אליהם מבט. אצל ארמש – זהו מבט חומל, שמזכיר כי כולנו הגענו לעולם עירומים.


2. הנשים של אווה ז׳וסקייביץ׳

למול הפסלים הגבריים מאוד של ארמש, עבודותיה של הציירת אווה ז׳וסקייסביץ׳ (Ewa Juszkiewicz, ילידת 1984) מפולין עוסקות בנשים. בכולן תופסת את מרכז הפריים דמות אישה, אך פני הנשים מכוסות תמיד – בבד כרוך, בשיער עשוי לתפארה, בפירות, כמו ציור טבע דומם או בזר שופע של צמחייה ירוקה, עלים וציפורי גן עדן.

ז׳וסקייביץ׳ היא כוכבת מבוקשת בעולם האמנות, ציירת פיגורטיבית, שעבודותיה גדולות מידות ומרשימות, רוויות בצבע, עושר בדים מבהיקים ותחושה של שפע. את היופי המתקתק משהו של ציוריה מערערים הפנים המוסתרות. שיבוש סוריאליסטי שיוצרת הסתירה הפנימית בין המראה הקלאסי בהשראת ציירי המאה ה־18-19, של נשים כנועות וחסודות, ישובות לציור, לבין היעדר הזהות, המחיקה אפילו, של פניהן.

בתערוכה Locks with Leaves and Swelling Buds (בתרגום חופשי: תלתלים, עלים וניצנים מתפקעים. אוצר גוויירמו סולנה Guillermo Solana) היא מציגה 15 ציורים בארמון ונציאני משפחתי, על גדת המים. לדבריה – האור הרך שנשבר במים ומציף את החדרים, לצד הפאר של תקרות הפרסקו והנברשות בזכוכית מוראנו של פלאצו קוואניס, הם שהובילו את הבחירה בעבודות – ביניהן חמש חדשות שצויירו במיוחד לתערוכה.

״ההיסטוריה של הדיוקנאות תמיד ריתקה אותי״, אמרה בראיונות עם פתיחת התערוכה. דרך ציורי האולד מסטרס היא למדה על שינויי אופנה, על נורמות של יופי ועל תפקידים חברתיים – וכעת היא באה לערער על הסדר המופתי, למרוד בדרכה. דווקא בציורי הדיוקנאות המפתים, בלבוש המפואר ועושר התכשיטים והשיער היא רואה עדויות להחפצה של נשים, לסטריוטיפים ולמערכת החברתית שהציבה אותן כ״טבע דומם״, קישוטים חסרי חיים – ממש כמו זרי הפרחים וכריות הסאטן ששימשו להן רקע. ״העבודה שלי היא מחאה נגד דימויים קונבנציונליים של נשיות, נגד הפסיביות הכפויה, אידאל היופי האחיד״.


3. שלב המראה של רבקה אקרויד

במבנה נסתר מעט במרכז העיר, על גדת התעלה הגדולה, רבקה אקרויד (Rebecca Ackroyd, ילידת 1989) הבריטית מציגה תערוכה שמשלבת פיסול, ציור, דרמה, הומור ופסיכולוגיה (אוצרת: אטיליה פטורי פרנקיני Attilia Fattori Franchini). התערוכה Mirror Stage מתכתבת עם מושג ״שלב המראה״ בהתפתחות ילדים, על פי לאקאן או ויניקוט, שלב ההבחנה בין העצמי לאם או לאובייקט חיצוני אחר.

רבקה אקרויד, שלב המראה. צילום: אנדראה רוזטי Kestner Gesellschaft, Peres Projects, Berlin

רבקה אקרויד, שלב המראה. צילומי הצבה: אנדראה רוזטי Kestner Gesellschaft, Peres Projects, Berlin

אקרויד משתמשת בהכפלות והשתקפויות כמייצגות ריבוי של אותה הדמות; השתקפויות נרקסיסטיות; רבדים של המודע והלא מודע, העצמי הפנימי והדימוי החברתי. אך היא אינה מסתפקת באלה, ומכניסה טוויסט לעלילה, כשהיא בונה במה ורדרדה – כפירוש מילולי של stage ומעלה עליה מופע מרתק של דמויות אניגמטיות, משוועות לפרשנות.

הפיסול שלה מורכב מחומרים פשוטים כמו פלסטיק, גבס ופיברגלס. יציקות שבריריות, לצד או על גבי חפצים מן המוכן שהיא אוספת – בקבוקי יין, שמן ומים, מראות וסכינים, עמוד לריקודים ונעלי פלטפורמה בלתי אפשריות. הציורים הדרמטיים שממסגרים את הבמה, והמבטים המציצניים שהיא מאפשרת לצופים מזוויות שונות אל הבמה, מעבירים תחושה של פלישה למקום אסור. למרחב האישי, הפנימי אפילו, של נפש אישה, נערה, ילדה, שספק מגלה וחושפת, ספק אבודה ומחפשת את פשר דמותה.

בהקשר של התמה של הביאנלה, זרים וזרויות, העיסוק בעצמי ובמראה הוא הד לדבריו של אוצר הביאנלה, אדריאנו פדרוסה, שמתייחס למה שהוא מכנה ״זרות פנימית״ – שהיא חלק מהמצב האנושי. כל אחד יחוש בחייו בדידות, צורך להשתייך ורעב למצוא את המקום הבטוח.

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden