כל מה שחשוב ויפה
פונטה ווקיו (הגשר הישן) בפירנצה. צילומים: ליאור אביב
פונטה וקיו (הגשר הישן) בפירנצה. צילומים: ליאור אביב

ליאור אביב רוצה ש״תקראו״ אמנות ותבינו לבד

ליאור אביב משלב בין הדרכת תיירים ללימודי דוקטורט, ובין היסטוריה ואמנות קלאסית לתובנות מהחיים בימינו, בספרו ״איך לקרוא יצירות אמנות מתוך ולמען עצמנו״

חגית: הי ליאור, Buona Sera, מה נשמע בסיינה?

ליאור: הי חגית 😊, נעים, חצי אביבי כרגע 🌞

חגית: מה הביא אותך לחיות בסיינה? אתה עושה דוקטורט בתולדות האמנות באיטליה?

ליאור: ההנחיה מהארץ, המחקר כאן. קודם גרתי בפירנצה ועברתי לסיינה, היותר שקטה. הגעתי כדי להמשיך לימודי תולדות האמנות

חגית: ואתה משלב עבודה על הדוקטורט עם הדרכת אמנות – ובאזור פירנצה לא חסרה אמנות משובחת וקלאסית – ועל הדרך הוצאת ספר (בעברית) ״איך לקרוא יצירות אמנות מתוך ולמען עצמנו״. הספר הגיע לידיי כבר לפני חודשים, והשיחה הזו נדחתה בנסיבות האירועים הקשים. אז נתחיל אולי מזה – איך ההרגשה באזור שלך, בחיי היומיום?

ליאור אביב. צילומים: מ"ל

ליאור אביב. צילומים: מ"ל

ליאור: האנשים סביבי כאן, שמכירים אותי, מביעים המון אמפתיה ודאגה אישית. אני כמובן עסוק במה שקורה בארץ ועוקב ברציפות ובדאגה

חגית: כן כמו כולנו L. אם כך – נחזור לספר… אתה מצטט כמוטו את ברנרד ברנסון: ״אמנות היא לא מה שאנחנו יודעים, אלא מה שאנחנו מרגישים״, ולקחת על עצמך משימה קשה, להביא אנשים להרגשה שהם ״מבינים״. איך זה קרה?

ליאור: מתוך שנים של לימודי תולדות האמנות, העברת שיעורים והרצאות וההדרכות שאני מקיים, נפתחו עוד ועוד דלתות. דרך תגובות של אנשים לדברים שראו, דרך ההתייחסות ליצירות שונות – שאני ראיתי מזווית אחת והם מאחרת – בזכות הערות והארות, שאלות ותגובות על דברים שנאמרו, והמידע שנחשפתי אליו.

כל אלה הדגישו ואף הוכיחו לי כמה שפת האמנות היא משהו ששייך לכל אחת ואחד מאיתנו. כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להגיע עם שתי ״מתנות״ שגם ככה יש בנו – התבוננות וחשיבה ביקורתית (ולא שיפוטיות). שני אלה הם עקרונות בסיסיים כדי לראות מתוך המקומות שלנו, ולא להגדיר את האמנות כשפה ששייכת ל״מומחים״. האמנות מבחינתי היא שער נפלא שבעקבותיו נפתחות עוד ועוד דלתות. לכן גם כל כך חשוב לזכור שהיא שייכת לכולנו

חגית: אני מאוד מסכימה עם הגישה שלך, אם כי אני עוסקת באמנות עכשווית ואתה בתולדות האמנות – ביצירות קלאסיות. בשני המקרים אמנות מתייחסת לעולם שבו היא נעשית, מוצגת ופוגשת את הצופים. אבל במקרה של אמנות קלאסית -אתה מנסה לתת כלים לצופים של היום, להבין את העולם של אז – ימי הביניים, הרנסנס. זה אתגר לא פשוט

ביקורתיות ולא שיפוטיות

ליאור: ברגע שמבינים שהאמנות משקפת את התרבות בה אנחנו חיים, והתרבות מורכבת גם מהמילים בהן אנחנו משתמשים, שמכילות בתוכן תפיסות וגישות, אז הכול מתחיל להתבהר. בשפה טבעית, פשוטה. גם אם מדובר ביצירות משנים רבות אחורה ואולי לעיתים אף מתרבויות שכביכול שונות מזו שאנחנו חיים בה, במרחק של מאות שנים

חגית: אתה רואה את הספר כמעין מדריך לקריאת יצירות אמנות? (נציין שבגלל בעיות של זכויות יוצרים לא ניתן להציג כאן יצירות שמשולבות בספר)

ליאור: כן, בהחלט, בעיקר מהעת העתיקה ועד לתקופת הבארוק, אך גם הרבה מעבר לכך. אם מתייחסים לעקרונות ולכלים שאני מציג בספר, אפשר ליישם אותם בתחומים שונים בחיים. התבוננות וחשיבה ביקורתית (וכאמור לא הסתכלות ולא שיפוטיות), מאפשרים לנו חופש פנימי גדול מאוד. למשל – אם למדתי ששולחן מסודר זה דבר ״טוב״, אם אני מרשה לעצמי להתחיל ולשאול את עצמי – אני מתבונן בשולחן, האם הוא מסודר בעיניי או לא? או דווקא מה שנראה לאחד לא מסודר, אני רואה בזה סדר וזה מעניק לי תחושה נוחה.

החשיבה הביקורתית יכולה להוביל לשאלה האם משהו שאינו מסודר הוא גם בהכרח שלילי? (כמו שלימדו אותי תמיד) או שאולי דווקא האי־סדר מעניק לי תחושה של יצירתיות, מראה לי עוד אפשרויות וכיוונים שלא חשבתי או הייתי חושב עליהן אם כל ספר ועט היו מונחים על השולחן בצורה מסודרת

חגית: אני חייבת להקשות בשאלה על ההבחנה בין חשיבה ביקורתית לשיפוטיות? איך מבחינים?

ליאור: את צודקת. נקודה חשובה: חשיבה ביקורתית היא הבעת דעה שמגיעה יחד עם הנכונות לשאול – למה? איך? על פי או על סמך מה? לשאול ולהקשיב לתשובה ולבחון את הדברים שמולנו. אני מקשיב לדברים, בוחן אותם, שוקל אותם מתוך כבוד למי שמציג אותם, שואל את עצמי עד כמה הם עומדים בהלימה או בסתירה למה שאני מכיר ומבין.

זו גישה שמאתגרת את המאזין ואת הדובר/כותב לבדוק גם עם עצמו (ההתנסחות כאן היא בלשון זכר אך רק מטעמי נוחות בשפה כמובן) אודות מה שהוא טוען, מאמין בו ומנסה להסביר לאחרים. כלומר החשיבה הביקורתית פותחת, מאפשרת, בוחנת.

לעומת זאת השיפוטיות היא להגיע לדיון עם דעה אחת מוחלטת ונעולה. היא מקטלגת לטוב ורע, נכון ושגוי ועוד קצוות, ולא מאפשרת את המקום שבין לבין, את מגוון הדעות. השיפוטיות, בניגוד לחשיבה הביקורתית שפותחת – סוגרת. במקום להגיע ממקום של – למה? איך? לפי מה? ועוד, מגיעים ממקום של – כי, בגלל, זה ההסבר, זאת האפשרות היחידה וכדומה.

אני אוהב להראות דיוקן בעל מראה אידאלי אל מול דיוקן בעל מראה ריאליסטי, ולהתחיל בשאלה ״פרובוקטיבית״ – מה יותר טוב בעינייך? אין יותר טוב

חגית: תן דוגמה מעולמך?

ליאור: אני אוהב להראות דיוקן בעל מראה אידאלי אל מול דיוקן בעל מראה ריאליסטי, ולהתחיל בשאלה ״פרובוקטיבית״ – מה יותר טוב בעינייך?

על פי רוב הצופים עצמם עונים מיד – אין יותר טוב. כלומר אנחנו באותו רגע לא עסוקים בלנסות ולהכתיר יצירה אחת כטובה ואחרת כרעה, אלא במקום מתחילים להעלות שאלות, למשל – למה הדמות הזאת מוצגת כך והאחרת בצורה שונה? מה האמן או אולי המזמין ביקשו להעביר דרך הצגה אחת והצגה אחרת? שאלות פתוחות מאפשרות לריבוי דעות לקבל מקום

חגית: יפה. ונתמקד בטוב – אהבתי את התיאור בספר של פסגת הרנסנס (הרנסנס הגבוה) העידן הקצר שבו חיו באיטליה ונודעו לתהילה עוד בחייהם לאונרדו דה וינצ׳י, מיכלאנג׳לו בונארוטי ורפאלו סנציו. אתה כותב: ״בעת הזו חוותה תרבות המערב את העולם כניתן להסבר, ואת האמנות בשיא חסר תקדים״.

עד היום נחשבות תקרת הקפלה הסיסטינית בוותיקן (מיכלאנג׳לו, רפאל) וציור הסעודה האחרונה במילאנו (לאונרדו) לעבודות האמנות ״הטובות״. ומשם הכול התחיל להידרדר?

birds

ליאור: אז זהו. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לזכור לשחרר. נכון שהנטייה היא להגדיר ׳התפתחות׳ ו׳הידרדרות׳. אך למעשה אם נשתמש במושגים כמו ׳שינוי׳ או ׳מעבר׳ נשאיר את הדברים פתוחים ולא נשפוט אלא נראה אותם בהקשר שלהם.

בתקופת הרנסנס הגבוה חלו מספר זעזועים, הן ברמה ההיסטורית והן באמונה וזה השפיע על האמנות. פתאום נשמע קול חזק יותר מכפי שהיה עד אז לשינוי בכנסייה הקתולית. מרטין לותר הגרמני יצא כנגד תופעת מכירת כתבי מחילה שאפשרה למעשה לכפר באמצעות הכסף הארצי שלי על חטאים שבגינם הנשמה הייתה צריכה לסבול, לפי האמונה הקתולית. המאמינים החלו להעלות ספק אם מה שהכמורה אומרת הוא נכון או אולי מה שמראים לותר ומאמיניו טוענים.

כך גם בתחום האמנות. למי שצפה בעבודות הללו, של לאונרדו, מיכלאנג׳לו ורפאל, הייתה תחושה שהאמנות למעשה כבשה את כל המטרות שהציבה לעצמה. היצירות מתאפיינות יותר ויותר במה שמוגדר ׳דקורום׳, היינו – חן, איפוק, איזון והרמוניה. למשל, פסל ׳הפיאטה היפה׳ של מיכלאנג׳לו, שנמצא בכנסיית סן פטרוס בוותיקן – למרות שמדובר ברגע טראגי ונוראי, אי אפשר שלא לעמוד המומים אל מול יופי היצירה. הרוך שנמצא בגוש השיש ממנו עשוי הפסל, החמלה, הרחמים, הרגש שעובר משם – לטעמי גם מי שמגיע מתרבות ודת אחרת (כמונו) לא יכולים להישאר אדישים

מיכלאנג׳לו בונארוטי, פיאטה, כנסיית סן פטרוס, הוותיקן. צילום: סטניסלב טורקייב, ויקימדיה קומונס

מיכלאנג׳לו בונארוטי, פיאטה, כנסיית סן פטרוס, הוותיקן. צילום: סטניסלב טורקייב, ויקימדיה קומונס

חגית: ואז? איך מגיעה התפנית?

ליאור: סביר להניח שאמן שעמד מול יצירה כזו חווה תסכול. כזה שכביכול אומר – ׳אין לי יותר למה לשאוף׳. התחושה היא שאי אפשר להגיע ליותר מושלם מ׳דוד׳ של מיכלאנג׳לו או מ׳הסעודה האחרונה׳ של לאונרדו. מעבר לכך, הכנסייה עצמה התחילה לדבר בשפה חדשה, שמבקשת יותר ויותר לפנות לרגש ולא להגיון. כך שגם האמנים מתחילים לחפש שפה אמנותית חדשה.

מדובר למעשה בתקופה של משבר, של זעזוע, זוהי תקופה שהיום אנחנו קוראים לה ׳מנייריזם׳ וכשאני מסביר אותה אני לא יכול שלא לחשוב על מה שחווינו בתקופה של הקורונה. זעזוע כמעט בכל מישור של מה שנראה וודאי וברור. כך גם בסוף הרנסנס הגבוה, היינו בסביבות 1520 ועוד הלאה עם אירועים היסטוריים משמעותיים נוספים, דוגמת ביזת רומא ב־1527 שהייתה זעזוע חשוב מהותי נוסף.

חגית: העיסוק הזה בהיסטוריה ובאמנות ובמפגש ביניהן, הוא אינסופי. בספר אתה מצליח לתחום את זה לדוגמאות מתוך תקופות מוגדרות ומדגים בעיקר באמצעות עבודות מאוד ידועות. כמה זמן עבדת על הספר? איך החלטת מה יכנס (ובעיקר מה לאאאא)?

ליאור: זה באמת אינסופי, ומרתק לטעמי, מאחר שהוא מלמד אותנו המון על נפש האדם והתנהלות שלנו כבני אנוש אז והיום. הספר למעשה הלך והתגבש במשך לפחות עשור. בהתחלה היו פרגמנטים של תובנות והארות מתוך הכלים שאני קיבלתי ממרצים ועוד אנשים נפלאים בדרך. עם הזמן נוצר שלד מסויים שהלך וגיבש צורה יותר ברורה. בעצם הכתיבה של הדברים הרעיונות התחדדו. במהלך הקורונה ניצלתי את הזמן שהתפנה בכפייה, על אף הקושי הרב והעצב שהיה בתקופה זו, נוצרה הזדמנות למעשה

באחת ההרצאות שלי אני מדבר על ׳סיפורי אגו באמנות הרנסנס והבארוק׳ – שם אנחנו רואים שאפילו הגאונים, שכביכול מקומם מובטח, לא נחו על זרי הדפנה והפחדים ניכרו גם בהם. אני מדבר על לאונרדו, מיכלאנג׳לו, ברניני ועוד, אך את שמות אלה אפשר בקלות ׳להחליף׳ וליישם על אנשים שאנחנו מכירים

חגית: אז נחזור רגע להתחלה – מי אתה ומאין הגעת לסיינה?

ליאור: שמי ליאור אביב. נולדתי ברעננה בשנת 1971. המשיכה שלי לאמנות החלה בעיקר בזכות טיולים עם הוריי בארץ ובהמשך בחו״ל. כבר מגיל צעיר גדלתי על הסברים על ההיסטוריה היהודית והנוצרית דרך מונומנטים, כנסיות, יצירות במוזיאונים.

לאיטליה הגעתי לפני כמעט שני עשורים (אחרי תקופה לא קצרה שבה עבדתי בבנק). החלטתי להתמקד בלימודי תולדות האמנות, ובהמשך גם התחלתי להדריך. הבנתי מעומק ליבי שזוהי המהות שלי. שאת המתנות הנפלאות שהעניקו לי אודות קריאת האמנות, ההתרגשות מולה ומה שהיא יכולה לעזור לנו לפתוח בתוכנו, אני רוצה ואפילו חייב לשתף.

האמנות תמיד נוגעת בחיים עצמם. באחת ההרצאות שלי אני מדבר על ׳סיפורי אגו באמנות הרנסנס והבארוק׳ – שם אנחנו רואים עד כמה האגו הוא נחלת הכלל, ואפילו הגאונים, שכביכול מקומם מובטח, לא נחים לרגע על זרי הדפנה והפחדים ניכרים גם בהם. אני מדבר על לאונרדו, מיכלאנג׳לו, ברניני ועוד, אך את שמות אלה אפשר בקלות ׳להחליף׳ וליישם על אנשים אחרים – גם כאלה שאנחנו מכירים, ולראות את ההתנהלות האנושית בכל זמן ומקום שהם. הרצאה אחרת היא ׳משפטים משניי חיים׳ שעוסקת באמירות מוכרות כמו ׳חייה את הרגע – Carpe Diem׳ והאופן בו מקבלים ביטוי באמנות שהינה אמצעי חשוב להעברת מסרים לעיתים אף מופשטים ומורכבים

חגית: איך התקבל הספר (ואיך משיגים אותו בעצם?)

ליאור: הספר יצא בהוצאת ׳מילים מדברות׳. ניתן להזמין אותו ישירות בלינק. לשמחתי הרבה, הוא התקבל בזרועות פתוחות. עכשיו אני עובד גם על תרגום לאנגלית ואיטלקית כדי להגיע לקהלים נוספים

חגית: עם כל החיבור לימינו, אולי באמת יותר כיף לחיות קצת מחוץ לרעש. או לפחות לבוא לראות אמנות

ליאור: אני באמת מאמין שאפשר לעזור לאנשים להתבונן ולחשוב בעצמם ולא דרך סיסמאות שטחיות, שהתוכן האמיתי כבר נעלם מהן. בעולם שבו המהירות הולכת וגוברת, אנחנו שוכחים לעיתים לעצור ולבדוק במה אנחנו באמת מאמינים; איפה אנחנו בין כל אלה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. עירית קאופמן

    ליאור אביב הוא פלא מהלך, בסיורים שלו ,בהרצאות ועתה בספר הוא מצליח מהצד האחד להעביר בהתלהבות!! חומר רב מעמיק ורב פרטים כדבר הדבור על אופניו , ומהצד האחר הוא משאיר מרחב וכבוד לצופה הלא מיומן ונותן בידיו ארגז כלים להתבוננות, לביקורתיות ולחוויה סובייקטיבית.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden