הדס סט // Black Sorrow

הפרטים הטכניים

Black Sorrow, הצבה צילומית המוצגת במסגרת התערוכה ״תיאטרון החיות״ שאצרה שוע בן ארי במוזיאון תל אביב. התערוכה תוצג עד אוקטובר 2024.

מי אני

הדס סט, חיה ועובדת בתל אביב. נולדתי בקיבוץ עין המפרץ וגדלתי בעמק יזרעאל. מרחבים של טבע מעובד היו נופי ילדותי ולא פעם הם נכנסים לתוך העבודות שלי. אני מצלמת מגיל 16, מקשיבה, קוראת וכותבת. עבודתי מתחילה בצילום מתוך חוויה ישירה בעולם, מפגשים עם דברים וסיפורים, וממשיכה בהצבתם תוך יצירת תחביר חדש שמציע משמעויות והקשרים נוספים. אני בוגרת המחלקה לצילום ותואר שני באמנות בבצלאל, ומלמדת בבצלאל ובמכון טכנולוגי חולון.

העבודה

בשנת 2012 נולדה מיקה ביתי הבכורה. גרנו ברמת גן בסמוך לספארי. היה לי זמן פנוי וחיפשתי מה לעשות עם תינוקת קטנטנה ותחושת שעמום שהלכה וגברה. עשיתי מנוי לספארי והתחלתי לבקר בו באופן קבוע. הסתובבתי בלי תכנית, לא ידעתי מה מתחשק לי לצלם. בשלב מסוים התמגנטתי לכלוב העטלפים, ולאט לאט הם הפכו לסיבה המרכזית לביקוריי.

בעבודה Black Sorrow חבורת עטלפים הולכים על חבל. במצב הטבעי שלהם הם הפוכים, אך במקרה הזה לאחר פעולת עריכה ההפוכים מתהפכים שוב, ונעשים לרקדנים, לוליינים בעלי שיווי משקל מושלם. ביקרתי אותם במהלך שלוש שנים בכדי להסתכל ולצלם, בניסיון לצוד את ההופעה שלהם. כל צילום מתוך העבודה מבקש לתפוס תנוחת גוף ייחודית: עמידה, קידה, פרישת כנפיים, מגוון של מבטים והבעות פנים.

עטלפים הם יצורים מסתוריים, אפופים אגדות וסיפורים, מיתולוגיות ודעות קדומות. ההיפוך הוא העמדה המובהקת של העטלף, הוא קשור לפיזיולוגיה שלו, לחיים הנגטיבים שהוא מקיים (ישן ביום וחי בלילה), ולדרך שבה הוא רואה את העולם (תמונה תלת ממדית הנבנית על ידי גלי קול). ההיפוך קשור באופן עמוק לצילום. המנגנון הצילומי מתקיים במרחב נגטיבי ומייצר גם הוא דימוי הפוך של העולם. במובנים מסוימים העטלף מתפקד כמטאפורה יפה לצילום.

תעבירו את זה הלאה

הייתי שמחה אם חבורת העטלפים יכלה להיות מוצבת במעבדה של התאומים הסיאמיים בסרט ZOO של פיטר גרינוואי משנת 1985. בסרט, זוג אחים תאומים זאולוגיים שעובדים בגן חיות, מתאהבים בנהגת קטועת רגל שהסיעה את נשותיהן לתוך התנגשות קטלנית עם ברבור – התנגשות שהביאה למותן. הם מפתחים מגוון אובססיות שבין השאר קשורות בצילום וקיטלוג של תהליכי גדילה וריקבון של החיות סביבם (ושל עצמם). אבל אולי בגלל שזה כבר לא יקרה, אסתפק בסלון של סר דייויד אטנבורו (שמקריין בסרט).

פלוס אחד

צילום של מיקה ילדתי לאחר שחזרה מהים: Mika’s dream (yellow), 2024. את העטלפים התחלתי לצלם כשמיקה נולדה, עכשיו היא כבר ענקית. זה צילום חם, של אור ועור. הגב של מיקה הופך בעצמו למצע צילומי, לפוטוגרמה של שמש וגוף וים.