Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
הכיוון דרום // הצלילים המרפאים של אייל עצמון
האלבום ״חשיפה גבוהה״ של אייל עצמון יצא באוקטובר 2023, תוך כדי שירות מילואים בעזה, בתחילתה של מלחמת ״חרבות ברזל״, לאור ללא יחסי ציבור או פרסום. מה שהיה חשוב עבור עצמון היתה העובדה שהמוזיקה שלו יכולה אולי להציע עזרה בשעת משבר כה קשה, ולכן היה לו צורך להפוך אותה לנגישה לציבור. ״העיקר שזה יהיה בחוץ ונגיש לכל מי שירצה ויצטרך״, הוא אומר.
״אני לא רואה את המוזיקה כרכוש פרטי״; להפך, היא צריכה לדעתו להיות נגישה לכולם ולשמש אמצעי להעברת דברים ״שעושים לנו טוב בתוך המרחב״ הציבורי והחברתי. ״למוזיקאים יש את היכולת לחוש את מה שקורה בעולם, ולהביע באמצעות המילים והצלילים את הרגש הזה, שעובר דרכם החוצה״.
פעמים רבות המוזיקה היוותה עבורו כוח מרפא. במהלך לימודיו לתואר שני באוניברסיטת חיפה בתרפיה במוזיקה, את הסטאז׳ הוא עשה בפגיה של בית החולים מאיר בכפר סבא. במסגרת זו ניגן מוזיקה לתינוקות שבאינקובטורים ולהוריהם. הנגינה האקוסטית אפשרה להורים להצטרף בשירה רגועה, וזו היתה הדרך לתקשר עם התינוקות שחלקם היו במצוקה. ״זו אנרגיה וגלי קול העוברים בחלל ונושאים עימם מטען רגשי. המטרה היתה להוריד את רמות הסטרס של התינוקות ושל ההורים, בסיטואציה שהיא מלחיצה וקשה ממילא״.
במקרה אחר היה מדובר בפצועה קשה, שהיתה מורדמת ומונשמת. בדומה לתקשורת שנוצרה בין הרך הנולד להוריו, כך גם קיים זיכרון קולי בין בני זוג. לכן הוא הציע לבעלה לשיר לה שירים מוכרים בליווי מוזיקלי שלו. ״היו רק שני מפגשים אבל התוצאה היתה מרגשת – הפצועה התעוררה, ולמרות שלא זכרה את הנגינה, היא כן זכרה את הקול של בעלה ואת השירים ששרנו״.
12 מפיקים שונים, 70 טכנאים, נגנים ואנשי צוות
עצמון, בן 38 מקיבוץ צאלים שבעוטף עזה, הוא מוזיקאי שיצירתו נובעת מנבכי נפשו. נטייתו המוקדמת ליצור באה לידי ביטוי כבר בגיל 9, כשכתב ספר שירים בעת שמשפחתו ישבה שבעה על דודתו שנפטרה ממחלה. כבר אז ניסה להיות עזר לאחרים בהתמודדותם עם האובדן, רצון שיחזור בחייו ויהווה קרקע משמעותית ליצירתו כבוגר.
הוא החל ללמוד נגינה על גיטרה בגיל 16, ושנה מאוחר יותר הקליט את שירו הראשון. על אף שהשיר לא התפרסם הוא מתאר את הקסם של ליצור בדרך שאינה נכנעת לדפוסים קבועים, אלא הולכת בדרך משלה המתפתלת ומשתנה כל פעם מחדש.
לאחר שחרורו משירות צבאי בחטיבת הנח״ל, התנדב בכפר השיקומי ״עלה נגב״ (כיום ״עדי נגב – נחלת ער״ן״), עמותה למען ילדים בעלי מוגבלויות שכלית ומורכבויות רפואיות. באמצעות המוזיקה הוא ראה שיפורים משמעותיים בתפקודם של הילדים וכך הבין את משמעותה וכוחה של המוזיקה – מה שהביא אותו לרכוש השכלה פורמלית בלימודי מוזיקה.
בבית הספר למוזיקה ״רימון״ למד במסלול הלחנת שירים עם מורים ידועי שם כמו דן תורן, שממנו למד שהחיים עצמם מספקים כל הזמן חומר גלם פורה ליצירה ושיש אינסוף יכולות לייצר יצירות מרגעים ומחוויות. מהמורה והמוזיקאי ערן צור למד איך המוזיקה מאפשרת להעז ולומר דברים ואיך לספר סיפור בצורה מעניינת ולא בנאלית.
לאחר מכן המשיך ללימודי חינוך מוזיקלי במכללת לוינסקי עם התמחות בחינוך מיוחד ותעודת הוראה. בהמשך הרחיב את לימודיו ללימודי תואר שני בטיפול במוזיקה באוניברסיטת חיפה. הלימודים המגוונים פתחו בפניו דלתות לעיסוק במוזיקה במגוון דרכים – ״אני יוצר וכותב מוזיקה, אני מורה, אני טכנאי סאונד ומטפל במוזיקה״ הוא אומר.
בשנת 2021 הוציא עצמון את אלבום הבכורה ״יום ביומו״. האלבום נוצר מתוך תהליך התמודדות אישי ועמוק עם פוסט־טראומה שחווה במלחמת לבנון השנייה לאחר שלחם ונפצע ואף איבד את חברו נמרוד כהן. השיר הראשון באלבום נקרא ״עמק זכר״ והוא מספר על החוויה הקשה שעבר בקרב בעמק הסלוקים בלבנון, על המראות הקשים של גופות בצד הדרך וחיילים פצועים הממתינים לחילוץ. השיר ״מונולוג על הרס עצמי״ ממחיש את המצב הרגשי שבו היה שרוי לאחר המלחמה – תחושת בדידות, ייאוש, כעס וחוסר יכולת להביא את עצמו כמות שהוא, אך גם ההבנה והתקווה ש״אם אין לי מה להפסיד, אז גם אין לי ממה לחשוש״.
תהליך ההקלטה של האלבום נעשה בדרך ייחודית במשך חמש שנים ובשיתוף 12 מפיקים שונים, 70 טכנאים, נגנים ואנשי צוות, בעשרה אולפנים שונים ברחבי הארץ – מראש פינה בצפון ועד באר שבע בדרום. התהליך הזה, שבו היצירה ״מפוזרת״ וקולקטיבית, שיקף את תהליך ההתמודדות הפנימי של עצמון. זו היתה דרכו להתרכז בעצמו מצד אחד אך גם להרגיש עטוף, לחוות וללמוד מאחרים מצד שני. הדרך המקורית הזו אפשרה לו לראות את עצמו ״בכל מיני צבעים״ תוך שהוא מאפשר לעצמו ביטוי מלא.
מתוך הכאב החליט עצמון לפתוח את עצמו באופן מלא לאנשים שעבדו איתו על האלבום ולחשוף את פגיעותו. ״הבאתי את מה שיש לי, את מי שאני״ הוא נזכר. התהליך הפרטני והמורכב של יצירת האלבום תוך כדי התבוננות פנימית הביא ללמידה ענפה וגיבוש מחדש.
באותה שנה, עצמון עבר טיפול בפוסט טראומה באמצעות משרד הביטחון, טיפול שבו מבצעים חשיפה ממושכת לזכרונות הטראומטיים על מנת לקבעם כזיכרון ולא כטראומה ולהתמודד איתם. באמצע הטיפול, המטפלת שלו ביקשה להפסיק את הטיפול והוא חש נטוש. הנטישה הפתאומית הותירה את עצמון חשוף ופגיע. ״הייתי צריך להבין איך להתמודד כי זה הרגיש שהכול פרוץ והכל בחוץ״.
עצמון החל לסבול מהתקפים פיזיים קשים שריתקו אותו למיטה לתקופה ארוכה של כמה חודשים. במהלך ההתקפים האלה הוא שם לב שהמוזיקה מהווה עבורו כלי התמודדות משחרר. ״עם הזמן גיליתי שההתקפים האלה לא קורים כשאני מנגן ושר״. החוויה הטראומטית והחשיפה הגבוהה לזכרונות הקשים, חיברו אותו לממד הגופני והרגשי של המוזיקה ועזרו לו להתעמק בה. למרות ההתקפים הפיזיים שמהם סבל ותוך כדי לימודי תואר שני בטיפול במוזיקה, הוא החל להופיע וערך יותר מ־30 הופעות בכל הארץ והמשיך לכתוב חומרים לאלבומו השני. המוטיבציה לפעילות אינטנסיבית זו הגיעה מההבנה ומההכרה שהמוזיקה היא זו שתעזור לו להחלים, כפי שראה והיה עד לכוחה במהלך עבודתו עם מטופלים לאורך השנים. המוזיקה שהקיפה אותו ואת עולמו הצליחה להיטיב את מצבו.
לאפשר פגיעות ולגלות חמלה
תהליך ההקלטה של אלבומו השני ״חשיפה גבוהה״ היה שונה מזה של אלבומו הראשון. הפעם עבד עצמון עם מפיק אחד בלבד בצורה ממוקדת. ״זו חוויה יותר אינטנסיבית כשעובדים עם מפיק אחד. מערכת היחסים הופכת להרבה יותר הדוקה, יש מקום למחלוקות אבל גם ללמידה יותר רוחבית ועמוקה״ הוא מסביר.
עצמון החליט שלא הוא ינגן באלבום, ובחר נגנים אחרים. הוויתור על האגו היווה עבורו נקודת מפנה בדרכו כיוצר. והיה לכך ביטוי גופני. הוא למד איך להרגיש את ״הגרוב״ של ההתקפים הפיזיים. עם הזמן, הוא הבין שלכל התקף יש קצב ודינמיקה משלו והצליח למצוא את ׳המוזיקליות׳ שבהתקף. היה צורך בקשב לכל התקף, לנסות להבין מה הוא בא ״לומר״, מה הקצב שלו, מה הוא מביא מוזיקלית. ההתקפים הפכו להשראה לכתיבה. עצמון מספר שלא אחת היה מקליט את עצמו תוך כדי התקף וכך הפך את הכאב הנפשי והגופני ליצירה מוזיקלית.
עבור עצמון, ״חשיפה גבוהה״ אינו רק שם אלבום, אלא משקף גישה לחיים שמדגישה את חשיבות הבעת הפגיעות וגילוי החמלה. ״׳חשיפה גבוהה׳, זה לאפשר פגיעות יחד עם לגלות חמלה״. לדעתו, כשאמן חושף את פגיעותו האמיתית, הוא מאפשר לקהל להזדהות איתו באופן עמוק ומשמעותי יותר.
הוא לא רואה בפגיעות ערך בפני עצמו, אלא חשיבותו בחשיפתו, בכדי לאפשר גילויי חמלה ורגישות כלפי פגיעותם של האחרים. זאת, יחד עם לקיחת אחריות על התנהגותנו. עבורו, יצירה אמנותית אמיתית דורשת הרבה יותר מרק כשרון טכני. היא מחייבת נכונות להתמסר למסע רגשי עמוק, לבחון את הנפש מקרוב ולבטא את התובנות שעולות באופן כן וחשוף. בדרך זו, המוזיקה והאמנות יכולות להפוך למכשיר המעצים אמפתיה והבנה הדדית בין בני האדם.
חוויות הטיפול במוזיקה לימדו אותו לא רק על דינמיקה מוזיקלית אלא גם על דינמיקה בין־אישית. ״כשאני מוותר על האגו, מוותר על ׳האני במרכז׳, נוצרת חוויה נעימה ותחושה טובה. זו צניעות עם נתינה, כבוד, חמלה ואמפתיה״.
בצל המלחמה, שירות המילואים, כשהוא מפונה מביתו יחד עם קיבוצו – דווקא אז באה לידי ביטוי הדינמיקה הקשה הקיימת בישראל בין הקבוצות השונות באוכלוסייה. זו הזדמנות בשבילו לקלוט את המצוקה שאנשים משדרים ולחפש דרכי פיוס.
״זה שאדם אחר ממני לא הופך אותו לשטן. הרגשות שלו הם לגיטימיים בדיוק כמו הרגשות שלי״. הדרך לפיוס לדעתו עוברת בלקיחת אחריות רגשית של כל אדם, ובאי הכפייה של הרגשות והדעות זה על זה. ״מדינה זו מסגרת שאמורה לפעול בשבילנו אך כרגע היא לא קיימת״. ולמרות רגשות קשים של כעס, אכזבה, אובדן וצער, יש מקום גם לרגשות כמו געגוע וכמיהה אותם הוא חש.
היצירה נותנת לו כוח להמשיך בתקווה לעתיד טוב יותר. לדבריו, יש לו חומרים לאלבומים נוספים והוא היה רוצה להוציא גם אלבום ילדים. ״צריך לתת לילדים תקווה בשביל עתידם״. בכוונתו ליצור מוזיקה שתאפשר לילדים להכיל רגשות קשים, ולהתמודד עם אתגרים. ״אני מאמין ביצירה מתוך התכוונות, לפני המחשבה האם היצירה תצליח״. הצלחה עבורו היא התמסרות טוטלית ליצירה, בדומה לשירו ״תנועה״ מהאלבום השני שהיה עבורו יצירתו החשופה ביותר.
בכוונתו לכתוב עבודת תזה באוניברסיטת בר אילן, שתעסוק בקשר בין מוזיקה ככלי טיפולי לבין פוסט טראומה. הוא ממעט להופיע כי הוא מרגיש שאינו יכול לתת מעצמו כפי שהופעה טובה דורשת מאמן. ״אני גר בתוך אזור מלחמה. המועצה המקומית נמצאת במצב של ׳מוות קליני׳. החברים שלי איבדו את החברים שלהם ואת משפחתם. יש עדיין אנשים שחטופים בעזה״.
הוא מופיע רק בפני קהלים קטנים. שם הוא מרגיש שיכול לתרום.
הטקסט נכתב במסגרת ״המעבדה״ בתוכנית לתואר שני בתרבות בדגש על מנהיגות ויזמות במכללת ספיר, בהנחיית יפעת זבירין
