דנה מנור כהן: שומרת על הבית, בין הנוף לכיתת כוננות

חגית: הי דנה, מה שלומך?

דנה: הי, אני בסדר, באופן יחסי כמובן

חגית: אנחנו משוחחות לכבוד התערוכה, ״בדרך הביתה״, שאצרה לאה בר סלע בגלריה מרווח בקיבוץ הרדוף. תערוכה זוגית, שבה את מציגה לצד עבודותיה של רפאלה (רפי) שיר ז״ל (אחותו של מאיר שלו, שגם איירה את ספרו ״גינת בר״). העבודה על תערוכה חדשה העניקה לך כוחות? או שמא להיפך?

דנה: את רוב העבודות שמוצגות בתערוכה יצרתי בזמן המלחמה. הייתי במילואים וציירתי בין שמירה לשמירה. נתן לי אוויר ותקווה

חגית: היית במילואים??? איפה ובאיזה תפקיד?

דנה: גוייסתי בשבוע השני של המלחמה לכיתת הכוננות בקיבוץ צבעון (הבית שלי) בתפקיד לוחמת. אני חיה בקיבוץ שפונה. משפחתי עברה לאלומות (ליד הכנרת) יחד עם חלק מהקהילה שלנו. אני חזרתי לשם עם כיתת הכוננות והשתחררתי לפני כמה שבועות, אחרי שמונה חודשים

חגית: נפגשנו לראשונה בחממת האמנים בצבע טרי 2021. העבודות שלך – בעיקר ציורי נוף עדינים על גבי עטיפות ספרים ישנים – היו אחד מההיילייטס שנקטפו מהקירות במהירות

דנה: אהבתי את מה שאמרת אז על עבודותי, באחת ההדרכות ביריד

חגית: שמחה לשמוע ☺️ מעניין מה אמרתי?

דנה: אמרת שקיר העבודות שלי מזכיר לך כמו שפותחים את תיקיית התמונות ויש מלא אייקונים של תיקיות של תמונות, כמו קיר זכרונות

חגית: זה כנראה קשור לסגנון הציור שלך, כי הדימויים נשארים ״פתוחים בקצוות״ ואפשר לדמיין עוד ועוד שכבות, זיכרון, נוף. כמובן שנוסף לזה רובד הטקסט, בעטיפות הספרים, שמפעיל אזור מחשבה אחר, ונוצרת תמונה גדושה ועשירה יותר. כולל זכרונות ואסוציאציות מהספר עצמו, או התקופה שהוא מסמל עבורנו

הצירוף של נוף וכריכה מזכיר לי שנוף איננו רק נוף. יש לו הקשר וסיפור שבתוכו הוא מופיע. להר יש יישוב שממנו הוא נראה, לעמק יש חלון שממנו הוא נשקף. המראות ארוגים ושזורים בסיפוריהם של קהילות ואנשים

דנה: החיבור בין כותרת (הספר) ותמונה יוצר דיאלוג מפרה, שמוליד סיפור חדש. הצירוף של נוף וכריכה מזכיר לי שנוף איננו רק נוף. יש לו הקשר וסיפור שבתוכו הוא מופיע. להר יש יישוב שממנו הוא נראה, לעמק יש חלון שממנו הוא נשקף, ולפרח יש עין אנושית שבה הוא ניבט. המראות ארוגים ושזורים בסיפוריהם של קהילות ואנשים

חגית: זכרתי שאת מהצפון – אבל עכשיו הכול נצבע במשמעות נוספת. איך אתם היום? מי בהרכב המשפחתי? יש לך ילדים?

דנה: אלעד בן זוגי עבר עם ילדינו (תומי בת 12, ניל בן 8) לאלומות ואני נשארתי בצבעון והגעתי לביקורים, עד סיום המילואים

חגית: זה מצב משוגע. העברת את הסטודיו יחד עם המשפחה? תארי לי איך אתם חיים היום?

דנה: הסטודיו שלי נשאר בצבעון. אנחנו חיים בכפר המפונים באלומות, שבימים שהם לא מלחמה המקום משמש כחוות בריאות. התחלנו 32 משפחות (הרבה מהגברים גוייסו ובעיקר הנשים היו כאן עם הילדים) ועכשיו אנחנו 15 מבוגרים וילדים. במקום בית אנחנו חיים בחדר וחצי ומנסים לשמור על שמחה ולחפש עוגנים של תקווה

חגית: והציור הוא חלק מהתקווה?

דנה: כשלא הייתה מלחמה ציירתי בטבע עצמו. עכשיו עברתי לצייר בסטודיו מתוך תמונות שצילמתי. המקומות אותם אני מציירת הם מקומות שאני כל אוהבת, שנותנים לי אוויר, שקט ונחמה. לרובם לא ניתן להגיע כרגע, איום טילים וכטב״מים

חגית: מה הנוף שאת רואה היום? למה את מעדיפה את הנוף מצילומים ״מהבית״?

דנה: הנוף בצבעון תמיד ירוק. נוף אלונים, העץ האהוב עלי, מלא תקווה. האביב בצבעון מלא בפריחה. השנה הרגשתי שרק אני רואה אותה, הרגשתי צורך עז לתעד כדי שכול הצבעונים יראו גם

חגית: איך נוצר החיבור עם רפאלה (רפי) שיר?

דנה: את החיבור יצרה לאה בר סלע, האוצרת, שהרגישה שיש בין שתינו דיאלוג. אני הכרתי את עבודותיה מהספר גינת בר, אך לא היכרתי אותה (בתערוכה ישנן גם עבודות מגינת בר). היא הלכה לעולמה לפני כ־4 שנים, בקנדה. לאה כתבה על החיבור בינינו בטקסט התערוכה:

״שתי נשים העושות בנוף הארץ… דנה מקיימת מפגש ישיר עם הנוף. פעולה יומיומית שיש בה אלמנטים טקסיים של התקרבות לאדמה. למצע הציורים של דנה ביוגרפיה משלהם והם מהווים מהלך שכבתי המחזק את תחושת המשך המתקיימת בהם. המבט של דנה מכוון מן הבית אל החוץ.

״המפגש של רפאלה עם הנוף מתמשך על נקודות רבות בזמן ומגלה נקודות מבט שונות. בשנים המוקדמות של יצירתה הציור מגיב באופן ישיר למושא ההתבוננות בזמן שבשנות חייה המאוחרות כאשר חיה בקנדה, הפעולה הציורית מתבססת על תמונות, ואז נראה שהנוף המוכר חי כזיכרון ער בפנימיותה והתמונות מהוות רק מסגרת כללית להיאחז בה

״במחשבה ראשונה ביקשתי לחבר בין דנה ורפאלה מתוך החיבור המתקיים ביצירתן בין מילה ותמונה, אבל הזמן גילה לי נקודות השקה רבות ועמוקות יותר…״

לפעמים נראה לי שהספרים מוצאים אותי, מחכים לי על ספסלים שאקח אותם ואתן להם עוד סיפור, המשכיות. ואנשים התחילו לאסוף עבורי, אפילו כאלה שאני לא מכירה

חגית: בואי נדבר קצת טכנית על העבודות שלך: איפה את מוצאת את הספרים? באיזה מצב? לא קשה רגשית לפרק אותם?

דנה: לפעמים נראה לי שהספרים מוצאים אותי, מחכים לי על ספסלים שאקח אותם ואתן להם עוד סיפור, המשכיות. ואנשים התחילו לאסוף עבורי, אפילו כאלה שאני לא מכירה. לפעמים אני מציירת על הספר כמו שהוא, לא מפרקת ולפעמים הם קרועים כך שאני חותכת אותם

חגית: ולמה רק נוף? או שיש גם דיוקנאות וסצנות נוספות?

דנה: אני רושמת בפחם בדרך כלל, רישומים קטנים של אנשים שאני אוהבת, משפחתי ואנשים אהובים שמקיפים אותי. בימים אלה אני מציגה גם רישומים בשתי תערוכות – במוזיאון יהדות איטליה בתערוכה ׳מאחורי המסכה׳ במסגרת הביאנלה של ירושלים (באוצרות ורה פלפול וארמנו טדסקי) וכן רישומים בגלריה גאולה במסגרת התערוכה ׳לשם ובחזרה׳ – תערוכת אמני מילואים (אוצרות ידידיה גזבר ואלחי סלומון)

חגית: נחזור לתערוכה בהרדוף – מה את מרגישה בתערוכה, במפגש עם קהל?

דנה: זה מרגש לראות את כל העבודות הכל־כך קטנות ואינטימיות תלויות זו לצד זו. בייחוד בתקופה זו, מזכיר לי שהבית קיים הוא שם ושעוד נחזור. המפגש עם הקהל עושה לי נעים. נותן פידבק ממשי. זה עושה לי מקום, זה עושה לבית מקום, לקהילה שלי. נותן משמעות. לפתיחת התערוכה הגיעו מלא אנשים מקהילת צבעון שהתפזרה על פני 47 ישובים שונים בארץ

חגית: מרגש

דנה: אני חיה בקהילה מאוד נדירה. אנחנו חיים יחד ועובדים יחד. זה יותר משכן לבקש ממנו חלב. זה ממש משפחה, וזה מאוד עצוב שהתפזרנו

חגית: בת כמה את? ממתי את חיה שם?

דנה: אני בת 42 וחיה בצבעון כבר 11 שנה

חגית: ואני יכולה לנחש שזו השנה הקשה מכולן

דנה: בהחלט

חגית: בעינייך זה חלק מהתפקיד של אמנים או של אמנות – לתת לקהילה כוחות ותקווה? איך את הגעת לאמנות?

דנה: אם עבודתי עוזרת ליצור תקווה וכוחות בלבבות שסביבי אז הצלחתי. אבל בעיקר תפקידה של האמנות עבורי היא לייצר רגש, גם העצב והירידה מטה היא חשובה. לתת מקום לכאב ולגעגוע.

גדלתי בכרמיאל, למדתי בסטודיו לציור של הציירת רחל אבני בכרמיאל. מגיל 13 בערך. רחל לימדה אותי לצייר מהתבוננות. כשגדלתי הפכתי להיות מורה בסטודיו בו גדלתי. מאוחר יותר למדתי בבצלאל ביחידה לאנימציה. סיימתי את לימודי בבצלאל ב־2009

חגית: זוהי גם הפרנסה שלך? העבודה העיקרית?

דנה: כן. בבוקר יוצאת אל הטבע, שביל ישראל שמתחת לבית, באופק לבנון. ואחה״צ מורה לציור בסטודיו שלי בצבעון. בימים אלה לא מלמדת.. איבדתי את עבודתי בעקבות המלחמה

חגית: קשוח. התערוכה מספקת לך מסגרת בינתיים? את פוגשת שם אנשים?

דנה: כן, השתחררתי מהמילואים רגע לפני הפתיחה. כשאני מגיעה לתערוכה אני גם קצת בבית, עם הנופים והזיכרונות. המפגש שם עם האנשים הוא אמיתי ומרגש וכן

חגית: את אומרת בצורה מאוד פיוטית שהדרך הביתה הפכה למושג מופשט, מנטלי. את ממשיכה בדרך הזו כל הזמן, למעשה מחזיקה אותה כמו מחזיקה את הבית?

דנה: ממש. אני בטוחה שזו גם הסיבה שהייתי במילואים. אני מסרבת לשחרר את הבית. הבית הוא לא הקירות הפיזיים וחפצים, הוא זכרונות ונופים ושורשים, העונות שמתחלפות, הצבעים והעננים

חגית: אני מרגישה שיש כזה פער בין הדימוי של הציירת לדמות הלוחמת – איך זה קרה בכלל?

דנה: העבודה שלי היא לתעד ולאסוף רשמים מהטבע שסביבי. הטבע הזה מרפא אותי ונותן לי נחמה כבר שנים רבות. כשפרצה המלחמה יצאתי מצבעון יחד עם כל הקהילה שלי, ארזנו מהר את עצמנו וברחנו, יצאנו לחפש עיר מקלט.

אחרי שבוע הבנתי שאני לא יכולה לעזוב באמת ולהשאיר את האלונים והאלות שם כך לבדם אז חזרתי לתמוך בחברי ואם זה אומר שאלבש שוב מדים ואהיה עם שוב נשק אז זה מה שאעשה.

עכשיו אחרי שחזרתי למשפחה (אחרי 8 חודשים לחוד) אנחנו מתכננים לצאת לחופשה עם הילדים ומחפשים מקום לעבור אליו, עד שנוכל לחזור הביתה

---

דנה מנור כהן, רפאלה (רפי) שיר | בדרך הביתה
אוצרת: לאה בר סלע
גלריה מירווח, קיבוץ הרדוף
נעילה: 24.8; שיח גלריה 17.8