חוויה של חד־פעמיות: ״קוּמָא״, המופע החדש של להקת המחול ורטיגו

״פנים רבות לאמת ולכן כל רגע הוא שער של בחירה חופשית אך מודעת״, אומרת נעה ורטהיים על המהות של ״קוּמָא״, עבודת המחול החדשה של להקת ורטיגו – שהיא ורנה ורטהיים קורן משמשות ככוראוגרפיות הראשיות שלה.

העבודה החדשה היא שיתוף פעולה ייחודי בין ההרכב המוזיקלי של איתמר דוארי לבין שתי הכוריאוגרפיות. זהו מופע שבו המוזיקה מבוצעת בלייב וחלק מפרקי הריקוד הם אימפרוביזציה של הרקדנים. השילוב של הדברים יוצר בכל פעם מופע חד פעמי, שנע בין תבניות וריקוד מובנה ליצירה חופשית ומאולתרת. ״זו עבודה שבמציאות הקיימת והמורכבת של אי הוודאות והכאוס, מנסה לתת רגע של חסד, נחת, חמלה, תקווה, נשימה וחיבור״, אומרת נעה.

״נתנו הרבה חופש לרקדנים. לפחות 40% מהעבודה היא אימפרוביזציה שלהם. זה דרש הרבה עבודה של שחרור ומתן חופש. יכולתי לעשות את זה רק עם קבוצת הרקדנים הנוכחית, שהיא ותיקה בלהקה ומורכבת מרקדנים שמדברים את שפת המחול שלנו.

״הם עשו את זה תוך מתן ביטחון מלא ותחושה של אחריות האחד כלפי השני. מבחינתי מדובר בשינוי גדול. ככוריאוגרפית שפועלת כבר שנים, הפעם אני כביכול מאבדת שליטה, משחררת. זה מה שאפשר לרקדנים להוביל את עצמם״.

מבחינתי היה פה שיעור רציני של שחרור והצורך לסמוך על הרקדנים שלנו. זה כמעט כמו לגדל ילדים, עד שמגיע הרגע שאתה מבין שהם כבר אנשים בזכות עצמם וצריך להעביר אליהם את השרביט ולשחרר

״קומא״ הוא מופע אינטימי שהועלה לראשונה באולם ״ברונקה״ שבכפר האמנות של הלהקה, בקיבוץ נתיב הל״ה. המופע נוצר מתוך רצון לעקוב אחר תנועת הלב כשהוא מתכווץ ומתרחב, אחר תנועת העיניים כשהן נעצמות ונפקחות שוב לרווחה. רגעי האלתור של הרקדנים דורשים הקשבה עמוקה למוזיקה ולמתרחש סביבם. ״גם כשהכל רועש בחוץ, תנועת הרקדנים תרה אחר עוגן להיאחז בו בין קימה לנפילה, מנסה למצוא את המרווחים בין צליל לצליל ותנועה לתנועה״.

מתי נוצר החיבור בין הלהקה וההרכב המוזיקלי?

״זו לא הפעם הראשונה שבה אני עובדת עם דוארי. הוא זה שהלחין גם את המוסיקה לפרדס – עבודה שאיתה עלתה הלהקה מיד אחרי מגיפת הקורונה. את פרדס התחלתי לתכנן עוד לפני הקורונה וכך גם את קומא, שהתחלתי לתכנן טרום המלחמה. היו לי תמונות בראש הרבה לפני, אבל האירועים עצמם – כל אחד בנפרד – היוו קטליזטור ליצור את העבודה עצמה״.

״בעבודה הנוכחית בנה דוארי כמה אזורי מוזיקה ברורים וידועים שלפיהם עבדנו לאורך החזרות. אנחנו באנו עם הרעיונות שלנו, שאותם בנינו על בסיס אזורי המוזיקה הראשונים. המפגש המאחד בין הלהקה וההרכב המוזיקלי היה לקראת סוף תהליך היצירה, אז הגיעו חברי ההרכב לשבעה ימים שבהם עבדו באינטנסיביות על הביחד.

״זו היתה התנסות מטורפת, יצרנו משהו חדש לגמרי: שילוב של מוזיקה שמבוצעת בלייב לצד מופע שבחלקו הגדול מבוצע בכל פעם אחרת. מבחינתי היה פה שיעור רציני של שחרור והצורך לסמוך על הרקדנים שלנו. זה כמעט כמו לגדל ילדים, עד שמגיע הרגע שאתה מבין שהם כבר אנשים בזכות עצמם וצריך להעביר אליהם את השרביט ולשחרר״.

הקהל שותף ליצירה

באמצעות המוזיקה החיה, הקהל מוזמן להציץ לתוך המרחב שממנו נובעת ההשראה: מהמוזיקה אל תנועת הגוף ולהפך. ״במציאות הנוכחית שלנו, שבה הסדר המוכר נפרם שוב ושוב, גם היצירה החדשה באה להפר את הסדר ואת המוכר. השארנו בכוראוגרפיה אזורים פתוחים ובלתי ידועים שנרקמים בפועל לעיני הקהל. דרך הצפייה במופע הקהל הופך שותף ליצירה. לאורך המופע ניגשים הרקדנים אל הקהל ומזמינים אותם לקחת חלק פעיל במופע, לדוגמה באמצעות חיבוק בין הרקדנים לצופים.

״בכפר האמנות שלנו יושב הקהל במעגל, חי ונושם את הרקדנים כחלק אינטגרלי מהמופע. המוזיקה והמופע נבנים יחדיו ומתהווים בהקשבה הדדית עדינה, כשהבחירה החופשית של האמנים מתרחשת בזמן אמת. בשל המבנה המיוחד של העבודה, בכל מקום אחר שנופיע בו – תידרש התאמה למקום״.

הקהל מגיע למופעים בזמן מלחמה?

״כן. יש לזה ביקוש רב. הקהל זקוק לאתנחתה וגם אם קוראים לזה אסקפיזם, אז הוא לגיטימי ואנחנו מאפשרים את זה״.

את כבר בדבר הבא?

״עוד לא ממש. אני עסוקה בהעברה של המופע החדש לאולמות גדולים, שיהיה שונה מהפורמט האינטימי שבו אנחנו מופיעים בכפר שלנו. הופענו בגן שברמת הנדיב שבזיכרון יעקב, במופע שהתאורה בו היתה התאורה הטבעית בלבד. זו היתה חווייה עוצמתית שעומדת בזכות עצמה, שמשנה ומוסיפה נופך לאווירת החד פעמיות של המופע. אין ספק שלמיקום בו נופיע יש משקל משמעותי ביצירת החוויה, ונדרשת התאמה לביצוע בכל פעם מחדש. לצד זה אני עסוקה בפעילות של ׳חוות חוסן׳, שהוקמה בשל אירועי ה־7 באוקטובר״.

מה את יכולה לספר על החווה?

״בשלושת החודשים האחרונים מטפלים חברי הלהקה בחיילים ובאזרחים שעברו טראומה. מדובר בפעילות מיוחדת שאליה מגיעים חיילי מילואים וכאלו ששרתו בעזה, עברו שם תקופה קשה ומתקשים לחזור לשגרה. באמצעות המחול הם עוברים תהליך של שיקום. העבודה נעשית בשיתוף פעולה מלא עם משרד הבטחון, שהוא זה שמפנה את המטופלים ללהקה. היא אורכת שישה חודשים וקורים במהלכה דברים מדהימים.

״חוות חוסן ורטיגו מעניקה מקום שקט ופסטורלי, חיבור לטבע ומעטפת טיפולים מגוונת, שכוללת טיפול בתנועה, דיקור, עבודת יצירה עם אדמה, מדיטציה ושיח קבוצתי. לפעילות מוזמנות להגיע גם בנות ובני הזוג של החיילים, שגם הן צריכות להתמודד עם השלכות המלחמה ומעוניינות לעבור תהליך עיבוד ושיקום. במקביל, בימים אלה, אנחנו מפתחים תוכנית מיוחדת למעגלי משפחות נוספים״.