RCA 2024 // שקד גינות

מי אני

שקד גינות, בת 29, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2019) ומתקרבת לסיום תואר שני בתקשורת חזותית ברויאל קולג׳. הלימודים במחלקה משוחררים למדי, ונועדו לתמוך בפיתוח הפרקטיקה האישית של כל סטודנט.ית באמצעות בריפים קצרים ופתוחים בסמסטרים הראשונים, וליווי של המחקר האישי לקראת סיום התואר.

יש גיוון אדיר בתחומי העניין שהביאו כל אחת ואחד לתואר הזה – גם מצד צוות ההוראה וגם מצד הסטודנטיות. נקודות המבט השונות מייצרות שיח מעניין וחיוני להסתכלות ביקורתית על מה שהגענו איתו מהבית.

הלימודים אחרי ה־7 באוקטובר

התגובה לאירועי ה־7 באוקטובר ברמה המערכתית הייתה אמפתית להפתיע, בין אם זה הדיקן, ראש התכנית או 99% מהמרצים. בחודשים הראשונים הייתה שם המון הקשבה והכלה. גם כשהיו חריקות פה ושם הרגשתי מספיק בטוחה לגשת ולדבר על זה איתם, והשיח היה ענייני ובוגר. אגודת הסטודנטים (בהיותה אגודת סטודנטים טיפוסית) נקטה בקו די אטום אבל זה לא השפיע על ההתנהלות היומיומית מעבר ללהתעצבן על מיילים אקראיים.

ברמה הסטודנטיאלית, לא חוויתי השתקה או התעלמות כששיתפתי עם לא־ישראלים מהמעגל הקרוב, מעגל שבו הסתכלו עליי כאדם ולא כיישות פוליטית. ההשפעה המורגשת יותר הייתה מצד סטודנטית מהשכבה שלנו שהובילה תמיכה במאבק פלסטיני רדיקלי, בין אם זה בהפצה של פנזינים שמצדיקים התנגדות אלימה או הזמנות לפאנלים הזויים שהיא דחפה בקבוצת הווטסאפ השכבתית. לא נעים (במיוחד כשיש חברים משותפים) אבל לא נגרם נזק. בעיקר לא אתגעגע אליה. למזלי אני חולקת את השנה עם חבורה מופלאה מישראל וכל הסיטואציה גיבשה אותנו היטב.

אני אחראית על הקשר מול יוזמות איור, עיצוב ואמנות שנעשו בארץ בעקבות ה־7 באוקטובר, איסוף החומרים וקטלוג שלהם בתוך תשתית הארכיון המתפתחת. האינדקס שבניתי כדי לבסס עליו את הפניות מכיל יותר מ־80 יוזמות קולקטיביות שנעשו בחודשים האחרונים ומדברות בצורה כזו או אחרת על המלחמה

ברמה האישית, הייתה לי איזו ציפיית שווא לא להיות חלק מהקונפליקט עם המעבר לחו״ל, ופחות מחודש אחרי תחילת הלימודים הבנתי שזה לא הולך לקרות. הבחירה הייתה בין לשחרר לגמרי ולתת לזה לעבור מעליי ומצדדיי ומסביבי, לבין לתת קפיצת ראש פנימה בתקווה לקבל חזרה מעט תחושת שליטה על העמדה שלי בעניין. הייתה כאן הזדמנות, בדיסוננס שבין הנפש שלגמרי חיה את הסיטואציה ובקשר תמידי עם הבית, והגוף שפיזית מתבונן על זה מבחוץ, ממרחב שבו אני אובייקטיבית מוגנת – לנסות לתווך, להבין את החיבור ולהוציא ממנו איזה הגיון.

פרויקט הגמר

בתחילת המלחמה לא ממש ידעתי מה לעשות או איך ליצור, ובעיקר עיינתי במאמרים ורפרנסים על יצירה חזותית בתקופות אחרות של משבר קולקטיבי (בין אם זו מלחמה, אסון פוקושימה או אסון התאומים). פרויקט הגמר התחיל מהצצה לדרייב של ״זכרון עוטף״ במחשב של דור כהן, שיושב לידי בסטודיו. עיינו ביחד בהגשות של מאיירים שונים ואני זוכרת שדי התרשמתי – מהגיוון במענה לאותו הבריף, ובעיקר מהיכולת ליצור דברים כל כך יפים ונוגעים באמצע השבר.

ככה התחלתי לאסוף פרויקטים ישראלים כרפרנס. באיזשהו שלב חשבתי שחייב להיות מישהו שעושה איסוף ומחקר רוחבי כזה בארץ. שלחתי מיילים עם מה שאספתי לכל מיני גופים ואחד מהם היה ארכיון התיעוד האזרחי באוניברסיטת תל אביב. הם אמרו לי שאין להם פניות לאסוף כרגע אמנות בעצמם, אבל הזמינו אותי להצטרף לצוות שלהם ולאגד את התחום.

מטרת הארכיון היא להוות מאגר מקורות שיבטא את ההיבטים האזרחיים (ולאו דווקא הממלכתיים או הצבאיים) של המתקפה והמלחמה שפרצה בעקבותיה, ואת ההקשרים הרחבים שבהם התרחשו האירועים. הארכיון נועד לתת מענה ארוך טווח, כדי ולשמור לאורך שנים את התיעוד הדיגיטלי שנוצר כיום ולהבטיח נגישות עבור חוקרות וחוקרי העתיד.

במסגרת הזאת אני אחראית על הקשר מול יוזמות איור, עיצוב ואמנות שנעשו בארץ בעקבות ה־7 באוקטובר, איסוף החומרים וקטלוג שלהם בתוך תשתית הארכיון המתפתחת. האינדקס שבניתי כדי לבסס עליו את הפניות מכיל יותר מ־80 יוזמות קולקטיביות שנעשו בחודשים האחרונים ומדברות בצורה כזו או אחרת על המלחמה, וזה מבלי לכלול את היצירה העצמאית שהיא באמת אינסופית.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

במקביל לאיסוף אני כותבת ומתעדת את העבודה על הארכיון והשיחות סביבו, ואת הכתיבה הזאת אספתי לפרויקט פרינט דו לשוני, שנשמר בקופסה (כזו שאפשר לפתוח מימין לשמאל או ההפך). מוקדם מדי לכתוב ספר עם מסקנות על הנושא; הקופסה מאפשרת להמשיך להוסיף חומרים או לערוך ולדייק ככל שנתרחק בזמן מהאירועים, ובו זמנית היא מתפקדת קצת כמו ספר, מכילה ומוגנת.

אפשר לסגור אותה אם התוכן נהיה קשה מדי, אפשר לקחת אותה ממקום למקום. היה לי חשוב לנעוץ את הנקודה שאנחנו נמצאים בה כמבוא ולא כסיכום. המלחמה לא נגמרה, הממשלה לא החזירה את החטופים, יש עוד יותר מדי דברים לעסוק בהם – בחיים וביצירה.

מול אלה, כשאספתי למחקר את תיאורי האוצרות לפרויקטים אחת מהתמות שחזרו שוב ושוב, יותר מכאב ועצב והנצחה – הייתה תקווה. היכולת של הקהילה היוצרת להמשיך בעשייה בסיטואציה כל כך אבסורדית ולאורך כל כך הרבה זמן, להמשיך להאיר (to illustrate) בחושך הסמיך הזה, להמשיך לחתור תחת כל מי שקורא לזה ״אסקפיזם״ בידיעה שאלו החיים שעבורם שווה להיאבק. כל אלו נותנים תקווה.

עתידות

המרחק מאפשר לי לדוש בנושא הזה לאורך זמן, עם הפסקות לנשימה שהן פריבילגיה ענקית. אני מתכוונת להישאר בלונדון בסיום התואר וככל שיתאפשר, להמשיך במחקר ובעבודת הארכיון, ובמקביל לחזור לעבוד כדי לאפשר את כל זה כלכלית.