ללכת על אדמה חדשה: אמנות אימרסיבית בטחנת הקמח ההיסטורית

על שטח של כ־2,000 מ״ר שמחולקים ל־14 חללים, הפך מתחם טחנת קמח בדרום תל אביב לתערוכה האינטראקטיבית Beyond, שבה לוקחים חלק 25 יוצרי אמנות דיגיטלית ישראלים, שעשו עבודות מוזמנות במיוחד למתחם, מבוססות אור, תנועה וסאונד. כל אחת מהעבודות יוצרת סביבה, שמעניקה חוויה אימרסיבית. כך התערוכה משלבת בין ישן לחדש ובין היסטורי לטכנולוגי.

״אמנות אימרסיבית מכניסה את הצופה לתוך היצירה״, אומר יואב כהן, המנהל האמנותי והאוצר של התערוכה – בעצמו אמן וידאו, בימאי, יוצר רב תחומי. ״החוויה האימרסיבית נועדה לשלב את המבקר עמוק בתוכן, כך שנוצרת אצלו התחושה שהוא נמצא בתוך הסיטואציה עצמה. הטכנולוגיות שבאמצעותן נוצרת החוויה כוללת הקרנות וידאו, מציאות מדומה ורבודה ואינטראקטיב – יצירת דיאלוג בין המבקר ליצירה.

״גם מוזיאונים בעולם מאמצים היום את הגישה הזאת, כדי להעשיר את חוויית המבקרים. השינוי הזה יוצר הזדמנויות חדשות לאמנים, לאוצרים ולמוסדות תרבותיים. האמנות האימרסיבית משקפת שינוי גדול בתפקיד של מוזיאונים בעידן שלנו: הם כבר לא רק מקום להציג בו יצירות, אלא מקום שבו האמנות, הטכנולוגיה והחברה נפגשים. המבקרים הופכים להיות חלק מהחוויה, ולא רק צופים פסיביים״.

בין הדוגמאות הבולטות למגמה העולמית אפשר למנות את חדר הגשם של רנדום אינטרנשיונל ב-MOMA או חדרי האינסוף של יאיוי קוסאמה בטייט; שלא לדבר על מרחבי החוויה שהתחילו עם קבוצת טים לאב מיפן, עבודות ה-AI של רפיק אנדול ודומיהם בערים הגדולות העולם.

מתחם טחנת הקמח נרכש בשנת 2022 על ידי קבוצת ריאליטי בשיתוף קבוצת יצחקי, שמובילות במשותף תכנית עתידית של עירוב שימושים (מגורים, תעסוקה ומוסדות ציבור). התוכניות משלבות שימור לצד בנייה חדשה, אולם יש עוד מספר שנים להמתין עד שיחלו בעבודות הפיתוח הנדל”ני. התערוכה בטחנת הקמח פותחת סדרה של פעילותיות אמנות תרבות ובילוי שיוזמת הקבוצה, בהצהרת כוונות להמשיך ולפתח עוד כאלו באזור.

יואב כהן: ״אין לסוג כזה של אמנות רפרנסים, אין את מי לשאול. זה עוד לא נעשה. האמנים שמציגים בתערוכה התמודדו עם שאלות שכנראה רק הדור הבא של האמנים יתמודד איתם באופן קבוע. הם מציגים בפעם הראשונה את הניסויים והניסיונות שלהם מול קהל״

בתערוכה הנוכחית משתתפים 25 אמני וידאו, סאונד, יוצרי וידאו־מפינג, תאורה ובינה מלאכותית. האמנים תכננו ויצרו את עבודותיהם המקוריות עבור חללים ספציפיים והכל יחד יוצר מסע בין דיסציפלינות דיגיטליות שונות כמו וידאו ארט, תכנות, תאורה ורובוטיקה.

״יצאנו עם קול קורא מתוך מחשבה על חללים אימרסיביים, אבל תוך כדי התהליך והעבודה עם האמנים הרגשנו שיש פה משהו הרבה יותר חדשני ומעניין שמתרחש במעבדות ובסטודיואים שלהם, כזה שעוד לא עלה על פני השטח – יצירות מבוססות בינה מלאכותית שהם ניסויים ראשונים במפגש בין אמנים, בינה מלאכותית וקהל.

״התחושה שלנו היתה של הליכה על אדמה חדשה. זה היה מרתק. אין לסוג כזה של אמנות רפרנסים, אין את מי לשאול. זה עוד לא נעשה. האמנים שמציגים בתערוכה התמודדו עם שאלות שכנראה רק הדור הבא של האמנים יתמודד איתם באופן קבוע. הם מציגים בפעם הראשונה את הניסויים והניסיונות שלהם מול קהל״.

איך התחושה לייצר ולעסוק באמנות אחרי ה־7 באוקטובר?

״לא קלה. היה קשה להגדיר מה חשוב ומה לא, ומסובך להתעמק בפרטים הקטנים, שעל פניו מרגישים לא הכי דחופים. הפרופורציות והחשיבות של הדברים מצטמקות נוכח המציאות שבה אנחנו מצויים, אבל אולי דווקא בזכות כל אלו העזנו לעבוד במקום שמחבר בין האזורים הפחות נוחים של ההגדרות. בין אמנות ובין חוויה, בין פיזי ווירטואלי, בין עצב לשמחה. זה בא לידי ביטוי בחלק מהיצירות של האמנים״.

באיזה אופן?

״כשהגענו לחלל הטחנה לפני פחות מחצי שנה, מצאנו עזובה מלוכלכת ותעשייתית עם קירות לבנים, חתיכות מתכת זרוקות ושאריות קמח וחלקי אלקטרוניקה זרוקים. למרות זאת, בחלל היה קסם של מקום שיוצר בו בעבר קמח – מוצר בסיסי והכרחי. הרגשנו שדווקא המבנה הזה שזקוק כל כך לשינוי וטיפוח, הולם לחלוטין את המצב שבו אנחנו נמצאים ברמה המדינית והרוחנית. האדריכלות של טחנת הקמח הכתיבה לנו נרטיב: נרטיב של יצירה, של טרנספורמציה ושל שינוי.

״את הקול הקורא הוצאנו תחת הכותרת Regenerate (יצירה מחודשת). חילקנו את החלל לאזורי תנועה ופעילות וביקשנו מכל אמן ליצור עבודה מקורית המגיבה לנושא האוצרותי ולחלל שבו היא מוצגת. היתה היענות גדולה שגיבשה את קהילת האמנים הדיגיטליים סביב התערוכה. מתוך 120 הגשות מושקעות וחדשניות בחרנו 25.

״כך, התערוכה מתייחסת לתהליך של בנייה מחדש. בעבודות מציגים האמנים התחדשות פיזית. הם מתייחסים לקיומו של עולם מוסרי, רוחני או תרבותי, להתחדשות רעיונית, שבה ישנה חזרה לפעילות מלאה לחיים ועוד״.

עולמות שעוברים טרנספורמציה

את העבודה Nurture יצר ימבו (ים בן אדיבה), אמן שעשייתו מתמקדת בהיברידיזציה של מדיה דיגיטלית ופיזית, כאמצעי לשקף את התנודה המתמדת בין סביבות וירטואליות והעולם הפיזי שהופכות למאפיין מרכזי של החיים המודרניים. עבודותיו מאפשרות ביטויים אסתטיים חדשים, הנשענים על טכנולוגיה מתקדמת לצד טכניקות עתיקות.

Nurture נוגע בחרדה קיומית קולקטיבית מהאפשרות שנוחלף בתפקידנו על ידי מערכות אקולוגיות ״יצירתיות״ שאנחנו בעצמנו יצרנו. בעבודה מוצגת התנגשות בין הממד הדיגיטלי והעולם הפיזי, ומתחילה להיווצר מערכת אקולוגית פוסט־ביולוגית. כמו ״המרק הקדמוני״ הוא מציג קבוצת אורגניזמים ״קדמונית״ דיגיטליים – אוסף של אלמנטים חזותיים שמהן מגיחות צורות חיים חדשות היוצרות אקו סיסטם דיגיטלי, שממנו מתחיל תהליך דמוי אבולוציוני.

Heal my hurts של ערן קליין (light spirit) הוא מיצב שנולד בקונטקסט התקופה שבה אמנים חיים בישראל ויוצרים בצל מלחמה. זכויות שהרגישו בסיסיות לפני ה־7 באוקטובר מתערערות ואנחנו מתמודדים עם דילמות מוסריות וגם קיומיות. האם מותר לנו לשמוח? מותר לרקוד? ואם כן – האם יש מידה נכונה ומקום נכון בשביל זה, ומהו בעצם התפקיד של היוצרים בעת הזו כחלק מהקהילה? האם יש תקווה לחיות בשלום?

התחושה הפנימית של קליין מתורגמת לכדי יצירה אימרסיבית שאליה מוזמנים המבקרים להיכנס ולהניח את המצלמה רגע בצד. להתמסר לחוויה של אור, צל, תנועה וצליל, לשאול את עצמכם חלק מאותן השאלות שקליין שאל את עצמו ואולי למצוא ביצירה ובמוזיקה תקווה, נחמה והשראה. אולי אם נגביר את האור – נמצא ריפוי.

האמנות האימרסיבית משקפת שינוי גדול בתפקיד של מוזיאונים בעידן שלנו: הם כבר לא רק מקום להציג בו יצירות, אלא מקום שבו האמנות, הטכנולוגיה והחברה נפגשים. המבקרים הופכים להיות חלק מהחוויה, ולא רק צופים פסיביים

״אדם־חיטה״ של מעבדת PADLab הוא מיצב אינטראקטיבי, פרויקט ספקולטיבי וביקורתי המבקש לשאול מה יכולה להיות מערכת היחסים בין האדם לחיטה, בעידן שבו לא קיימת הפרדה היררכית בין האדם לטבע. בתקופת האנתרופוקן, עידן האדם, האדם עיצב זני חיטה קלים לגידול ולעיבוד. החיטה המודרנית ותוצר הקמח הפכו לסמל לשליטת האדם בטבע, והשפעותיה האקולוגיות מתבטאות באתגרים סביבתיים ובאובדן המגוון הביולוגי.

המיצב מתייחס לעובדה לפיה טחנת הקמח ההיסטורית הפסיקה לפעול – אבל היא לא ננטשה ונהרסה. מתוך גרעיני חיטה שנשארו בשטח, המשיכה להתפתח ולהתרבות חיטה מקומית שכבר אינה מבויתת. הטחנה, שהיתה פעם מקום לטחינת חיטה, הפכה למקום להתחדשות מערכת היחסים בין האדם לחיטה. מחקרים רבים הוכיחו שהחיטה חשה את סביבתה, מחשבת וזוכרת. המיצב מציע שתי הזדמנויות – בקול ובתנועה – לתקשר עם החיטה ולהתמזג לרגע בעולמה באופן שבו לשני הצדדים (האדם והחיטה) יכולת השפעה שווה.

״גן עדן עכשיו (3)״ של רן סלוין הוא מיצב וידאו שמהווה חלק מסדרה (גרסה 2 הוצגה עד לאחרונה במוזיאון ארץ ישראל). העבודה משלבת צילום ועיבודים דיגיטליים ומשקפת דרך מציאות חלופית אזור דמדומים שנמצא במרחב של שינוי מתמיד, ומזמנת פרשנות סובייקטיבית ומדיטטיבית של נרטיבים עתיקים ועתידניים כאחד.

בעבודה הולוגרמה של איקונה אוניברסלית עטוית בד, נעה בריחוף איטי, בזמן אחר, בתוך סביבה טרנספורמטיבית של נוף שמתפרק ונמצא בשינוי מתמיד. סלוין בוחן אודיסיאה של דמות ונוף במרחב דיגיטלי, בין הרוחני לווירטואלי, בין טבע מלאכותי לאנושי, ומזמן פרשנות סובייקטיבית בין מדע בדיוני לנרטיבים עתיקים יותר.

השילוב של כל העבודות יחד יוצר מתח שטמון בין טחנת הקמח ליצירות האמנות הדיגיטליות, מרחב של מחקר שמאפשר מבט אל עולמות שעוברים טרנספורמציה, נבנים מחדש ומבקשים ליצור דיאלוג בין העבר לעתיד בין האמן למבקר.

---

Beyond
אוצר: יואב כהן. צוות אמנותי: יאיר מוס, פבלו ארקושין, ועידו קגן.
טחנת הקמח ההיסטורית, סלמה 25, תל־אביב-יפו
בהשתתפות: אורי בן שבת, איתמר הורי, בר זרמון, שירה טורבוביץ, נועה טמיר, ים בן אדיבה, ארז כהן, ים מטרסו, מתי מריאנסקי, רן סלוין, גרגורי צווטקוב, גילי קומפורטי, עידו קגן, ערן קליין, פול רוזנבוים, אמרי שביט, דניאל סיבייצקי, עידן כהן, גרישה צבטקוב, רומן מאק. קבוצות:החזית האנלוגית: אריק פוטרמן ואריאל סנפירי, מעבדת PADLab: עודד קוטוק, מיכל פאוזנר, אולגה סטנדיוק. קולקטיב A&I: מאיה אליאב נחשון, טל ואגנר, שרון מס, שחר פליישר, אריאל קוצר, לירון קרול, נתלי תמיר, בליווי האוצרותי של מיכל קרסני.

נעילה: 31.10