״כל הראייה מן הנפש היא״: מקומה של הנגישות בשדה התרבות והאמנות

מה קורה כשחפץ שנועד להנגיש ספרות הופך למוצג בתערוכה? איך תצלום ארכיוני מקבל משמעות חדשה בחלל התצוגה? ומה אפשר ללמוד מתולדותיו של מוסד שהחל כספרייה לעיוורים והפך למרכז הפועל להנגשת ויצירת תרבות על מגוון ביטוייה?

שאלות אלה עמדו בבסיס המהלך האוצרותי של התערוכה ״כל הראייה מן הנפש היא״, המציינת 75 שנים למרכז לתרבות מונגשת מיסודה של הספרייה לעיוורים. התערוכה מפגישה בין תצלומים היסטוריים, מסמכים ואמצעי הנגשה לבין יצירות אמנות עכשוויות בציור ובפיסול. באמצעות המפגש ביניהם היא מציעה קריאה מחודשת במורשת המרכז, לצד בחינה של מקומה של הנגישות בשדה התרבות והאמנות.

ראשיתו של המרכז בשנת 1951, עם הקמת הספרייה לעיוורים ביוזמת חיה בם ומתנדבים נוספים, בהמלצת ד״ר לודוויג קהאן, על רקע הצורך בשיקום פצועי מלחמת העצמאות. בראשיתה התמקדה הספרייה בהנגשת ספרות ומידע באמצעות קוד ברייל, ובהמשך התרחבה פעילותה להקלטת ספרים, להפקת חומרי לימוד מותאמים ולפיתוח אמצעים נוספים להנגשת ידע.

במרוצת השנים התרחבה העשייה אל מעבר לגבולות הספרות הכתובה והמוקלטת, וכללה גם הנגשת קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון ואמנות חזותית. התפתחות זו משקפת תמורה לא רק טכנולוגית, אלא גם תפיסתית: מההכרה בחשיבות הנגישות למידע אל ההבנה שהשתתפות בתרבות כוללת את האפשרות לחוות יצירה, לפרש אותה, להתרגש ממנה ולקחת חלק פעיל בשיח שהיא מעוררת.

הוצאת התצלומים מהקשרם הארכיוני והצבתם לצד אמצעי הנגשה הופכות את הארכיון ממאגר עדויות למרחב פעיל של פרשנות. מכשירי הקלטה, אמצעים להפקת ספרים בקוד ברייל וחפצים נוספים מקבלים מעמד חדש כאובייקטים של תרבות חומרית

סיפורו של המרכז הוא גם סיפורה של התפתחות התודעה החברתית ביחס לנגישות: לא עוד התאמה הניתנת בשולי המעשה התרבותי, אלא מרכיב בלתי נפרד מתהליכי היצירה, התיווך והמפגש עם הקהל.

אחת מנקודות המוצא של התערוכה הייתה ההתבוננות בארכיון המרכז. תצלומים המתעדים את חללי הספרייה, אולפני ההקלטה, עובדיה ומתנדביה, ביקורי אישים ורגעים מחיי היומיום, נושאים איתם לא רק מידע היסטורי, אלא גם עקבות של חוויות אנושיות ופרקטיקות מקצועיות שהשתנו לאורך השנים.

הוצאת התצלומים מהקשרם הארכיוני והצבתם לצד אמצעי הנגשה הופכות את הארכיון ממאגר עדויות למרחב פעיל של פרשנות. מכשירי הקלטה, אמצעים להפקת ספרים בקוד ברייל וחפצים נוספים מקבלים בחלל התערוכה מעמד חדש כאובייקטים של תרבות חומרית. צורתם, מנגנוני הפעולה שלהם ועקבות השימוש שהותיר בהם הזמן מספרים את סיפורם של אנשים, של ידע מקצועי ושל אפשרויות תרבותיות שנפתחו בהדרגה.

כך, לדוגמה, מהדורה מונגשת בעברית של ספר הילדים ״איה פלוטו״, הכוללת קוד ברייל, ותוכנייה מונגשת של המחזמר ״קזבלן״ מעידות על הרחבת גבולות הנגישות, מהקריאה האישית אל החוויה התרבותית המשותפת. המעבר מהאובייקט הפונקציונלי אל האובייקט המוזיאלי מאפשר לבחון מחדש את היחסים שבין שימוש, זיכרון ומשמעות, ולהכיר בחפצים כעדויות חומריות לתהליכים חברתיים ותרבותיים.

האמנות כמרחב של חוויה ופרשנות

לצד הארכיון מוצגות יצירותיהם של חמישה אמנים: אמירה בוקק, בטי בן בשט, זהר ג׳יניאו נאור, נבו אפק ושחר גולן. שילובן בתערוכה נועד להרחיב את הדיון מעבר להיסטוריה המוסדית, ולהעניק מקום ליצירה עכשווית בעלת שפות אמנותיות עצמאיות.

נקודת המוצא האוצרותית הייתה ברורה: האמנים לא מוצגים כנציגיה של מוגבלות, ויצירותיהם לא משמשות המחשה למצבם האישי. המפגש איתן מתקיים בראש ובראשונה באמצעות שאלות של צורה, חומר, קומפוזיציה, זהות וחוויה.

ב״דיוקן עצמי״ של אמירה בוקק, אלומת אור צהובה מחליפה את ראשה של הדמות. השמלה הצבעונית, התנוחה הבלתי יציבה ורשת הקווים החוצה את הקומפוזיציה מייצרות מתח בין הגוף לסביבתו. האור, המזוהה עם ידיעה וגילוי, הופך גם לגורם המערער את ההתמצאות במרחב.

בציורה של בטי בן בשט, ״לסמוך על מקל״, שתי ידיים מונחות על ידיתו של מקל נחייה. היעדר הפנים והגוף השלם מעביר את מרכז הכובד אל המחווה עצמה, והופך פעולה יומיומית לדימוי הנושא משמעויות של יציבות, עצמאות ומיומנות גופנית.

בפסליו של זהר ג׳יניאו נאור מקבל החומר נוכחות מרכזית. ב״סימביוזה״, העשויה שיש קררה לבן, דמויות האם והתינוק מתגבשות למסה פיסולית אחת, המבטאת קרבה ותלות הדדית. ב״עמל״, העשוי אבן מקומית מהרי יהודה, מתגלמים היחסים שבין פעולה גופנית, חומר ועבודה.

שפה אמנותית אחרת מתגלה ב״קליידוסקופ״ של נבו אפק. מערך צפוף של צורות גאומטריות ומשטחי צבע עזים יוצר מקצב דינמי, המזמין את הצופה לגלות יחסים משתנים בין הפרט למכלול ובין סדר לריבוי.

ב״התבוננות באבא״ (2020) של שחר גולן, מופיעים האמן ואביו במערך אקספרסיבי של משיכות מכחול ושכבות צבע. ההבדלים בקנה המידה ובנוכחות הדמויות מעניקים ביטוי ליחסים המשפחתיים ולמעמדו המשמעותי של האב בעולמו של האמן.

למרות ההבדלים בין העבודות, נרקמות ביניהן זיקות הנוגעות ליחסים שבין הגוף לסביבתו, בין החוויה הפנימית לביטויה החומרי ובין המוכר לאפשרות לפרש אותו מחדש. זיקות אלה לא מבטלות את ייחודה של כל יצירה, אלא מאפשרות לה להתקיים בתוך הקשר תרבותי רחב יותר.

שם התערוכה, ״כל הראייה מן הנפש היא״, נשען על שירה של הלן קלר, ״מזמור לחושך״ (A Chant of Darkness), שפורסם בשנת 1908. הוא מציע להרחיב את מושג הראייה מעבר לפעולה החושית, אל תחומים של תודעה, דמיון והכרה.

בעיניי, משמעותה העמוקה של התערוכה היא לא בניסיון להחליף את הראייה בחוש אחר, אלא בהכרה בריבוי הדרכים שבאמצעותן בני אדם חווים אמנות ותרבות. המפגש בין הארכיון, האובייקטים והיצירות מערער על ההנחה שלפיה קיימת דרך אחת, מובנת מאליה, לפגוש יצירת אמנות או להשתתף בחוויה תרבותית. החוויה היא לא רק חוויה אוקולוצנטרית, והתערוכה מזמינה את הצופה להשתמש בכל חושיו בעת הביקור בה.

כמי שפועלת בשדה המוזיאלי ועוסקת בנגישות, אני סבורה שהאתגר העומד בפני מוסדות התרבות לא מסתכם בהסרת חסמים קיימים. הוא מחייב בחינה מחודשת של הנחות היסוד שעליהן מושתתת החוויה התרבותית: למי היא מיועדת, איך היא מתווכת, מי נכלל בה ומי נותר מחוץ לה.

במלאות 75 שנים להיווסדה של הספרייה לעיוורים, התערוכה מציעה יותר ממבט רטרוספקטיבי על מורשת המרכז. היא מציגה את הנגישות כתהליך תרבותי מתמשך, הנע בין טכנולוגיה לחוויה, בין ידע ליצירה ובין הפרט לקהילה.

נגישות היא לא רק האפשרות להגיע אל התרבות, אלא האפשרות להיות חלק ממנה. תרבות לא נעשית עשירה פחות כאשר היא נפתחת לדרכים שונות של חוויה ופרשנות. להפך, דווקא ההכרה בריבוי האנושי היא המרחיבה את גבולותיה.

---

כל הראייה מן הנפש היא
אוצרת: נאטאלי בן ארי
המרכז לתרבות מונגשת, משה דיין 52א׳, תל אביב
נעילה: 1.1

* נאטאלי בן ארי היא בוגרת תכנית יונה פישר לאוצרות עכשווית ומוזיאולוגיה של המכללה האקדמית תל אביב־יפו, עובדת במוזיאון תל אביב לאמנות וחברה בפורום הנגישות של איגוד המוזיאונים ואיקו״ם ישראל *