Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
הכיוון דרום // נעמי יואלי בעקבות נשות אופקים
בשני בתים פרטיים באותה קרן רחוב, מתגוררות שתי נשים שלא הכירו האחת את השנייה עד אוקטובר 2023, ומאז הן חברות נפש. ס׳ היא אמא לשני ילדים צעירים. הם מגדלים חמישה כלבים ותרנגולת בחצר ביתם. ל׳ גרה בבית שהגיעה אליו במקרה, התאהבה בו מבלי להיכנס אליו, רק כי הייתה לו גדר נמוכה שמאפשרת לשים כיסא בחצר בשבת בצהריים, לשתות קפה, לפצח גרעינים ולהתבונן לרחוב; הדברים הקטנים שהופכים את החיים לנעימים.
מוקדם בבוקר ה־7 באוקטובר ל׳ הכינה קפה בכוס חד פעמית והתכוננה לצאת לעבודה. היא נעלה את הדלת והתקדמה לעבר פינת הרחוב, כששמה לב שכוס הקפה שלה דולפת. היא חזרה הביתה להחליף כוס, ובשנייה שחזרה לביתה וסגרה אחריה את הדלת – נשמעו יריות. מעבר לפינת הרחוב שבה הבחינה בכוס הדולפת, הגיח מחבל שכמעט פגש בה פנים אל פנים. החלטה של רגע לחזור הביתה הצילה את חייה.
ס׳ ובעלה בבית הסמוך שמעו יריות. בתחילה הם יצאו בריצה החוצה, אך כשהבינו שהמצב לא מאפשר להיות בחוץ הם הכניסו את הכלבים והילדים לממ״ד ונעלו את הדלת. הם ראו קרב יריות, חייל שרץ החוצה ונלחם במחבלים, מציל תושבים, נפצע אך לא שרד את הפציעה. ס׳ שהיא גם חובשת, יצאה בריצה לעזור לו, אבל זה היה מאוחר מדי.
מאוחר יותר הגיעו למקום שתי נשים נוספות, בת הזוג של החייל ואחותו. הן הגיעו כשתמונה שלו בידן – אולי מישהו זיהה אותו. ס׳ היתה זו שבישרה להן את הבשורה המרה. לס׳ ול׳ היה ברור שצריך לתמוך באחות ובבת הזוג של החייל שנרצח, אבל גם היה צריך להיכנס למסתור. ל׳ לקחה אותן אליה וס׳ מיהרה חזרה הביתה אל ילדיה, גם להם היה צריך להסביר מה קורה. שתי נשים, עם חייל שחייו קופחו, בין צומת הבתים שלהן – אירוע שחיבר אותן יחדיו.
זהו תיאור של אירוע אחד מתוך ארבעה, חלק מפרויקט סיורים שהתקיים באפריל השנה בשכונת מישור הגפן באופקים. מצאתי עצמי שותפה לאותו סיור, הולכת ברחובות השכונה, במקום שבו התרחשו מאבקים אלימים, במקום שבו נרצחו אנשים, במקום שבו נפגעו אנשים. צועדת ושומעת סיפורי גבורה מפי עשר נשים, תושבות העיר, שבחרו לספר את הסיפור ולשתף את הקהל כדי שנכיר, כדי שנזכור, כדי שסיפור המקום ואנשיו לא יישכחו.
הסיור נערך במסגרת אירועי ״מדרום״, שלושה ימים של מפגשים אינטימיים עם קהילת אופקים, שנעשה ביוזמת המחלקה לתרבות, יצירה והפקה של מכללת ספיר ועיריית אופקים. בכל שנה מתקיים פסטיבל ״מדרום״ בעיר, ובו מתקיימים אירועים שונים, ימים של חוויה משמחת.
השנה היה קשה למארגנים לערוך פסטיבל כזה כמו בשנים עברו, והם בחרו לקיים אירועים קטנים ואינטימיים, אירועים שבהם קהילת אופקים שספגה אבדות, בחרה להרים את ראשה ולהשמיע את קולה. עד ה־7 באוקטובר העיר אופקים כמעט ולא הוזכרה בחדשות. אבל זה השתנה אחרי אותה שבת שבה נכנסו מחבלי החמאס גם אל אופקים ופגעו בתושבים, כשהם מותירים אחריהם 52 נשים וגברים מתושבי העיר שנרצחו.
מנהל הפסטיבל ו״אירועי מדרום״, יאיר ורדי, פנה אל ד״ר נעמי יואלי, שחקנית, בובנאית, פרפורמרית ומספרת סיפורים בבקשה ליצור סיור בעקבות סיפורם של התושבים של שכונת מישור הגפן בעיר.
אחד הדברים שבלטו לדבריה של יואלי הוא ״שמרחב ההנצחה הוא מאוד גברי״. מרשימת התושבים שנרצחו היא הבינה שמתוך 52 הרוגים רק 11 היו נשים והן לא היו לוחמות. ״רוב הגברים יצאו עם אקדח והם היו שוטרים, אזרחים וחיילים בחופשה״
בשלב הראשון בחרה יואלי להכיר את העיר, את הלך הרוח שבה, להסתובב לבדה וללמוד את המקום. התחושה הראשונית שאחזה בה כשנכנסה אל העיר היתה של ״זרות וקרבה״. לדבריה, היא הרגישה את הקהילתיות, את החום האנושי. הרגשה של בית. ״הופתעתי מהשקט המוחלט. קשה לתאר את השקט הלא נעים בהקשר הזה. מפעם לפעם שומעים קול של מטוס חולף או ציפורים על העץ. מדי פעם ראיתי איש או אישה שחולפים עם איזה סל ועגלת קניות, אבל מהר, כולם רוצים לא להיות במרחב הציבורי״.
במהלך סיורה בעיר ובשכונת מישור הגפן היא נחשפה להנצחת נרצחי העיר כמעט מתחת לכל עץ או ליד כל בית. אם ביריעות פלסטיק גדולות שנתלו עם תמונת הנרצח.ת, או בפינות שהוקדשו להדלקת נרות זיכרון. אחד הדברים שבלטו לדבריה הוא ״שמרחב ההנצחה הוא מאוד גברי״. מרשימת התושבים שנרצחו היא הבינה שמתוך 52 הרוגים רק 11 היו נשים והן לא היו לוחמות. ״רוב הגברים יצאו עם אקדח והם היו שוטרים, אזרחים וחיילים בחופשה״.
המרחב הנשי
יואלי ביקשה ליצור את הסיור בהקשר למרחב הנשי, לספר את סיפור נשות העיר אופקים, את עדויותיהן מה־7 באוקטובר. בעזרת העובדות הסוציאליות היא איתרה עשר נשים שהיו מוכנות לשתף פעולה עם הפרויקט. מכיוון ש״אירועי מדרום״ תוכננו להתקיים בסמוך לחג הפסח, הדבר הראשון שעלה במחשבתה היה ההגדה של פסח, סיפור זיכרון יציאת מצרים. כך נבנה הסיור כסיפורי עדותן של עשר נשים מקהילת אופקים והוא נקרא ״והגדת״.
כל עדות קיבלה שם משלה: ״והגדת לחברתך – סיפורן של שתי שוטרות שיצאו מביתן עם נשקן האישי ונלחמו זו לצד זו״; ״והגדת לשכנתך – שתי נשים שגרות האחת ליד השנייה אבל לא הכירו האחת את השנייה עד ה־7.10 ומאז הן חברות נפש״; ״והגדת לבתך – שני זוגות של אמא ובת שחולקות מחשבות, פחדים וסיפור גבורה״; ״והגדת לאחותך – סיפורן של העובדת הסוציאלית עם שתי בנותיה״. קבוצת הנשים עבדה יחד עם יואלי במשך ארבעה שבועות, שיחזרה את האירועים, התמודדה שוב עם הפחדים ויצרה את הסיור.
במהלך הסיור צעדנו ברחובות השכונה בין ארבעה מוקדים, כמו ארבע הקושיות של סדר פסח (או ארבע כוסות היין). בכל נקודה הוצב שולחן שסביבו ישבו המשתתפים. סביב השולחנות הוצפו שאלות שמוטמעות בהגדה, אבל בהקשר של הסיור הן נשאלו לצורך סיפור עדותן האישית של הנשים: מה נשתנה? מה נשתנה בחיים הרגילים מאז ה־7 באוקטובר? אם לא הייתי שם, מה היה קורה? אילו הייתי עושה ככה, מה היה קורה?; וגם – והגדת: מה היית רוצה לומר לחברה שלך / לאמא שלך / לבת שלך / לשוטרת? מה את רוצה לומר לקהילה? מה יש לך לומר לזמנים הבאים?
על כל שולחן בכל תחנה בסיור נפרשה מפת הסדר שעוצבה על ידי הילה פלשקס, כשבמרכזה הופיע טקסט מתוך ההגדה של פסח ובשוליים הודפסו משפטי מפתח שנאמרו על ידי הנשים במהלך מפגשי ההכנה. המשפטים תומללו ולבסוף נבחרו על ידן להדפסה על המפה. ״רציתי שהן יהיו שלמות עם זה. הטקסטים לא נערכו, הם בשפה שלהן, בספונטניות שלהן״, אומרת יואלי.
נעמי יואלי: ״המחשבה הראשונה היתה שאולי הן קצת יתרחקו מה־7 באוקטובר, שהמסע הזה יהיה יותר נרחב. אבל זה לא קרה. הן בחרו להביא את הקהל למקום אירוע הטראומה שהיו שותפות לה״
פלשקס יצרה ארבע מפות שונות שבמרכזן אותו הטקסט מתוך ההגדה של פסח, אבל בשוליהן מופיע טקסט שונה המותאם לזוג הנשים המספרות. ״שמתי לב שעל המפה שהדפסנו היו מילים שהדגשנו, וביניהן שורה של מילים שאני מאוד אוהבת מתוך תהילים פרק קטז, פסוק ז׳, שמופיע גם בהגדה: ׳שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי יְהוָה גָּמַל עָלָיְכִי׳. זהו טקסט מסתורי, סוג של תפילה בלשון נשית. ואז מצאתי ניגון אחר של ׳שובי נפשי׳ של הרב קרליבך, ואותו ניגנתי בחליל״.
במקום האפיקומן, יואלי הציעה לנשים להביא חפץ שהוא משמעותי ואישי שקשור ליום הזה או לחוויה מהיום הזה. ל׳ הביאה את הכוס החד פעמית המחוררת שגרמה לה לחזור הביתה וכך ניצלו חייה. ס׳ הביאה קופסה שעליה נכתב: 7.10 ניצחנו את המלחמה. בקופסה היה מפתח של הרכב שלהם, שאותו ניסו למכור זמן רב ללא הצלחה. במתקפה, אחד הרסיסים פגע במפתח והוא נהרס. היו בה גם נצרה של רימון שנמצא ליד ביתם וכדורים של המחבלים ששויפו כי לא התאימו לכלי הנשק שהיו ברשותם. זו קופסה שבה שמורים הזיכרונות אבל גם אמירה: ניצחנו במלחמה.
במהלך סיפורי העדות הועברה קערה עם כיבוד שכל זוג נשים בחר להביא לשולחן והוא חולק לאנשים, ובאוכל היה משהו מנחם שקרב בין האנשים. בחירת מקום הצבת השולחן היתה של הנשים, לאחר שיואלי ביקשה מכל זוג לבחור את המקום המשמעותי עבורן. לדבריה, ״המחשבה הראשונה היתה שאולי הן קצת יתרחקו מה־7 באוקטובר, שהמסע הזה יהיה יותר נרחב. אבל זה לא קרה. הן בחרו להביא את הקהל למקום אירוע הטראומה שהיו שותפות לה״.
יואלי מספרת שתוך כדי תהליך יצירת הסיור, למדה הרבה דברים גם על עצמה. ״העבודה שלנו היתה בין סיפור לזיכרון, בין אבל לזיכרון. באבל יש סיפור שחוזרים עליו כמה פעמים עד שהוא מעובד לסיפור ואחר כך הופך לזיכרון. לכן נצמדתי לדפוס הזיכרון הכי עתיק ביהדות – ליל הסדר – יום הזיכרון הכי קהילתי ומשפחתי. באופקים הקהילה נפגעה, המשפחה נפגעה, הבית נפגע, פינת האוכל נפגעה״.
ברוב עבודותיה יוצרת יואלי מפגש חי וחם עם הקהל. ״הדברים המעניינים לא קורים בהכרח במה שאתה רואה, אלא במה שקורה לך בראש. הבמה האמיתית היא בראש של הצופה״. תהליך העבודה היה רגיש לכל הצדדים השותפים בסיור – לנשים המספרות ולקהל. הדגשים השתנו בהתאם למצבן של הנשים והיא היתה שם עבורן כדי לתמוך ולעודד לפי הצורך.
כמי שחוותה את הסיור באופן אישי, הפכתי יחד עם הקהל שהיה נוכח לצופה פעילה, שיכולה לדמיין ולתרגם את הסיפורים ששמעתי, לשייך אותם למקום. יכולתי להרגיש כאב וקושי כתגובה לפעולת התרגום ולאחר מספר ימים יכולתי גם להבין שנעמי יואלי יצרה סיור דוקומנטרי חשוב וחי במשך שלושה ימים, שהשמיע את קול החיים והמתים. בכל ערב הקהל היה שונה, בכל ערב חווית המספרות היתה שונה. בין הצופים היו תושבים שהושיטו יד למי שנשבר.ה, הושיטו ממחטה לעיניים דומעות. נוכחותם נתנה תחושה של הכלה. התמיכה הגיעה מבית והנשים היו שם כדי לספר את סיפור אנשי העיר שנלחמו והגנו על הקהילה.
זוהי טראומה אחת מני רבות שמחברת בין אנשים, שמכניסה את החיים לפרופורציה, יוצרת סדר עדיפויות, מביאה להתבוננות על הטוב ולהודיה, בהשראת נשים שגילו אומץ וגבורה והן משקמות את חייהן.
הטקסט נכתב במסגרת ״המעבדה״ בתוכנית לתואר שני בתרבות בדגש על מנהיגות ויזמות במכללת ספיר, בהנחיית יפעת זבירין
