״טום וסלמן: בגדול״: גופים נשגבים, אמריקה בצבע מלא

כריך ענק, עם גבינה ונקניק מבהיקים, עגבנייה עסיסית וחסה מסולסלת, מקבל את פני הבאים בכניסה לאולם התערוכה ״טום וסלמן: בגדול״ במוזיאון תל אביב. מעין הזמנה נדיבה ופתיינית לטעום שפע, עושר והנאה, ובאותה עת גם שלט ״עצור״. הוא כל כך גדול, כל כך צבעוני ומרהיב, וכל הפרטים בו ברורים לעין. אז למה בכל זאת יש בו משהו מוזר ומבלבל?

ראשית זה הפער המהמם בין הפרטים הללו, היומיומיים וחסרי החשיבות – כריך, קופסת סיגריות, פחית בירה – לבין הגודל המונומנטלי של הציור, כמעט כמו שלט חוצות. מן הסתם זה חלק מכוונת המשורר – וסלמן, ממניחי היסודות של זרם הפופ ארט בשנות ה־60 בארה״ב, רצה להדהד ולסמן את הקרבה הזו בין אמנות ופרסום. הבטחה של עומק, רגישות ושכבות של משמעות בהקשר הראשון, לעומת סיסמאות ״החיים הטובים״ שטמונים בסנדוויץ׳, בבירה ובסיגריה הבאה, בשני. מצאו את ההבדלים.

שנית זה הנושא – מי בכלל מצייר דברים כאלה? אם זה טבע דומם, למה הוא עצום ושטחי? מה קרה לאימפרסיוניזם העדין והשברירי, עם שלושה אגסים של סזאן. איפה ציורי הווניטאס של האולד מאסטרס, עם הפרחים הנובלים ושרידי האוכל המתכלים, שהונחו שם להזכיר לנו את המוות האורב. ולמען האמת, אלה וגם אלה נמצאים בתמונה. כי מהי סיגריה ומהו השומן המנצנץ בשולי הלחמניה, אם לא ממנטו מורי של החיים המודרנים, חיי הנוחות והשובע. והנה הגיאומטריה והפירות של סזאן – בכיפת התפוז שמבצבץ מאחורי הכריך.

ואם נצמצם את העיניים ונקדיש עוד מבט לקומפוזיציה, הרי היא נראית ממש כמו ציור נוף – הרים וגבעות, צמחיה ומבנים מעשה ידי אדם. שמש צהובה מוגזמת זורחת בין שדות חרושים – שמתחפשים למפת פיקניק בכחול־לבן־אדום – תמצית מזוקקת של אמריקאיות משגשגת ובוטחת. חומר גלם או לפחות השראה לקמפיין של טראמפ, אם תרצו.

הגודל וצבעי הדגל האמריקאי, הבירה והסיגריה, התפוז הרענן והפאלטה שנלקחה היישר ממדף הג׳אנקפוד של משרדי הפרסום במדיסון אבניו – כל אלה הופכים את העבודה הזו, שפותחת את התערוכה, למפתח לקריאת היקום של וסלמן.

הציורים של וסלמן, מצד אחד הכי שטוחים שיש, ומצד שני דוחקים גבולות, וכמו חייבים לשבור את המסגרת. המכונית האמריקאית מהירה כל כך, עד שרואים רק את הקצה התחתון שלה על הכביש; התשוקה סקסית כל כך, שנותר ממנה רק קו מתאר חתוך. הציורים הם לא פעם פסלים במסווה של דו ממד

טום וֶסֶלמן (2004–1931), הוא הפחות מוכר בין אמני הפופ ארט הגדולים של הסיקסטיז, והתערוכה הזו, שאצרה שחר מולכו מאוסף משפחת מוגרבי הניו יורקית, היא הזדמנות למפגש מרגש. שמו של וסלמן החוויר מעט, מחוץ לאור הזרקורים שאפף את אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין, בין השאר. אולי בגלל שהם צמחו בלב הכרך האמריקאי והוא, לעומת זאת, הגיע מהפריפריה, מאוהיו, והתחיל לצייר אחרי ששירת בצבא במלחמת קוריאה (לפני כן למד פסיכולוגיה).

מולכו מתארת את וסלמן: ״מדמויות המפתח של הפופ־ארט האמריקאי בשנות ה־60, יצר דימויים נועזים וישירים כמו התרבות שהם שיקפו. באמצעות תיאורי טבע דומם ועירום – מקוטעים, שטוחים ומונומנטליים – הוא דמיין מחדש את מסורת הציור בעידן רווי בפרסום ובמופעי מדיה. עבודתו נעה על התפר שבין אינטימיות לחשיפה, בין משיכה לאי־נוחות״.

האי נוחות קשורה גם לתעוזה של וסלמן. כמו וורהול הוא שותל מוצרים מהמדף בסופרמרקט, אבל פחית הבאדווייזר שלו היא יותר מציור. לעתים הוא מעדיף לצקת אותה בתבליט פלסטיק, לא פעם היא חייבת לחרוג מהפריים, ולא רק היא – הציורים של וסלמן, מצד אחד הכי שטוחים שיש, ומצד שני דוחקים גבולות, וכמו חייבים לשבור את המסגרת. המכונית האמריקאית מהירה כל כך, עד שאנחנו רואים רק את הקצה התחתון שלה על הכביש; התשוקה סקסית כל כך, שלפעמים נותר ממנה רק קו מתאר, חתוך מתוך הבד. הציורים הם לא פעם פסלים במסווה של דו ממד.

מראה הדירה הניו יורקית הקטנה שהוא מציג כל כך ריאליסטי, שנדמה כאילו הדמות העירומה שבציור תיכף תלבש את המעיל שתלוי על וו הדלת ותרוץ לרחוב. לא מדובר באשליה ציורית בלבד. וסלמן מעדיף את הדבר האמיתי: הרדיאטור הטיפוסי של דירות העיר הוא רדי מייד שמשולב בעבודה. הטלפון על הקיר – סימבול ביתי שמוכר כיום בעיקר בזכות קומדיות הטלוויזיה של שנות ה־50-70 – שלא מפסיק לצלצל.

הצלצול הזה שמהדהד באולם התערוכה תורם עוד נופך לבלבול ולמבוכה. ״צלצול של פעם״, אמנם, אבל לא תלוש עד כדי כך שימנע מבטים נוזפים/משועשעים, שנשלחים סביב בהיחבא ומחפשים את הטמבל ששכח להשתיק את הנייד. המפגש עם המקור וההכרה שווסלמן עצמו מצלצל אלינו, מהתל בנו, קורא לנו לחשוב שוב – מלווה בהקלה וחדוות הגילוי.

אצל וסלמן רב הגלוי על הנסתר, אבל רק על פני השטח, ברובד הראשוני. את המורכבות הוא מסתיר בווירטואוזיות של השימוש בצבע שמתחפש לשטחי, לגרפי וטכני, בציור עירום על גבול הפורנוגרפי. תעלול שמשליך על הצופים בעבודות את הרטט והקושי האנושי, את הרגש והרגישות, את ההנאה ותחושת האשם. גילטי פלז׳ר או רק גילטי?

״ציורי חדר השינה״ שלו מוצגים בחלל סגור במסגרת התערוכה, למעוניינים בלבד. כמו מגזין פלייבוי שמסתתר גלוי לעין בין שלל מגזינים של רכב, אופנה ולייפסטייל. רמז לתרבות המגזינים והקולנוע ההוליוודי, אותה אמריקה מפוצלת אישיות, שמנסה לנסח את עצמה בין הרומנטיקה הפוריטנית וערכי המשפחה, לבין מודרנה של חופש מיני, של לגיטימציה עד להפרזה וחוסר גבולות.

לא הגודל קובע, אלא הגדוּלה

וסלמן נתפס לא פעם כבוטה וחסר עכבות ביחסו המחפיץ לגוף. עירום גברי, מיני, שנדיר לראות, גם בתרבות המתירנית המתריסה של הסיקסטיז וגם כיום, מחוץ להקשרים הומו אירוטיים. שדיים שהוצאו מהקשרם הגופני, שפתיים תאוותניות, פתייניות, כמו שלט ניאון למועדון חשפנות. בכל אלה הוא כאילו מציג את עצמו (או את הצופה המתבונן בעבודתו) כתאוותן רעב, שלא מבדיל בין דמות אישה לבובה מתנפחת, בין פטמה לפיטם התפוז, בין פחית בירה למערכת יחסים. אך באותה עת הוא מתייחס לגוף האישה כמגלה ארצות סקרן, כמעריץ במבט מעורפל.

יש סדרה שלמה של ״עירום אמריקאי גדול בקטן״ – איזו אינטימיות שהולמת את העירום, בקונטקסט ביתי. במשחק מילים, שמצטט מהמושג המוכר Great American Outdoors, הוא הופך את העירום לנשגב

אחת הסדרות המפורסמות ביותר שלו היא Great American Nudes. דווקא כאן לא הגודל קובע, אלא הגדוּלה (שקצת הולכת לאיבוד בתרגום לעברית). אלה הם ציורים וקולאז׳ים של חדרים (תפנימים), חלקם גדולים, אחרים קטני מידות בכוונה – יש סדרה שלמה של ״עירום אמריקאי גדול בקטן״ – כאלה שנותנים ביטוי לאיזו אינטימיות שהולמת את העירום, ומשלבים אותו בקונטקסט ביתי.

במשחק מילים, שמאמץ לחיקו בשיבוש קל את המושג התרבותי Great American Outdoors, הוא הופך את העירום לנשגב. לצורך זה הוא נעזר גם בטבע וגם בתולדות האמנות. בחדרים בציורי העירום יש תמיד חלון או לפחות תמונה של נוף. רמז מקטין, טעימה מעט אירונית, מאותם מרחבים אמריקאים אדירים. מעבר לכך, כמעט בכל העבודות בסדרה, שמדמות פנים בית, לצד החלון והטלפון, הספה, העירום והטבע הדומם, תלוי מאטיס או רנואר.

הסדרה, הסבירה מולכו, נוצרה על רקע השינוי התרבותי שהתחולל בארצות הברית בין שנות החמישים לשנות השישים. וסלמן, הלום מהמעבר לניו יורק, מגלה את העיר השוקקת מוזיקה, אמנות וחיי לילה, ואת הפתיחות הגוברת כלפי מיניות. ״החיבור בין חיי יום־יום, תרבות פופולרית וסיפור חזותי תמציתי – כמו קריקטורות, שלטי חוצות ופרסום – עיצב את שפת הקולאז’ שלו: ישירה, חדה, כזו שמעבירה רעיון במהירות ובעוצמה״.

בסתיו 2024 נפתחה בפונדסיון לואי ויטון בפריז התערוכה ״פופ לעולמים, טום וסלמן ו…״ תערוכה מקיפה שהתפרסה, כמנהג המקום, על פני כל קומות המוזיאון. אף שלא הוגדרה כרטרוספקטיבה, היא בהחלט התנהגה ככזו, והציגה עשרות עבודות נפלאות של אמן הפופ ארט הגדול. המעבר מאולם לאולם חשף עוד ועוד (ועוד) מהקסם הצבעוני, המתוק, הגופני, התוקפני כמעט, של עבודותיו של וסלמן.

וביניהן, פה ושם – במחווה שנראתה לי בזמן אמת די מפתיעה – הוצגו עבודותיהם של כ־35 אמנים נוספים, במעין דיאלוג ויזואלי עם רוחו וסגנונו של וסלמן. אלה כללו כמה מבני תקופתו הידועים ביותר, כמו וורהול וליכטנשטיין, ועמם גם יאיוי קוסאמה וג׳ספר ג׳ונס, אך גם אמניות ואמנים מאוחרים הרבה יותר, כמו מיקלין תומס, ג׳ף קונס ואיי ווייוויי, ועד אנג׳דיקה אקונילי קרוסבי.

האוצרים בחרו לכלול אותן כמעין קיצור דרך אינטואיטיבי, שמספק לווסלמן הקשר. בכך הם מדגישים (למרות שגם קצת מחלישים) את מעמדו, כאחד הקולות הייחודיים והמעניינים בזרם הפופ ארט, שנבט וצמח באמריקה של שנות ה־60. וכך הם גם מושכים חוטים לעכשווי, לרדיקלי, לאקטואלי.

בתערוכה במוזיאון תל אביב מולכו בחרה במהלך דומה, אולי משיקולים קצת שונים. בתקופה שקשה להביא אמנים מהעולם להציג בישראל, היא מציגה כוכב־על. כדי להעשיר את התערוכה, ליצירות מאוסף מרי וחוזה מוגרבי, שהושאלו בנדיבות למוזיאון ישראלי בעת מלחמה, היא מצרפת עבודות מאוסף המוזיאון.

גם כאן וורהול וליכטנשטיין (בקטן) ניצבים לצד וסלמן כמו אחים נאמנים, ומספקים לצופים קונטקסט. מפתיע יותר לפגוש וידאו ארט של דורון סלומונס, שעוסק ישירות בתרבות הצריכה, ומקיים דיאלוג עם התעוזה של וסלמן. ההבטחה של הכריך בכניסה משתקפת בבקבוקי השמן המבריקים על המדף בסופר של סלומונס. יחד איתם, בסוף, מתנפצת אשליית האושר שטמון בעודפות ובשפע, ונותר הסיפוק שיש במפגש עם אמנות טובה.

---

טום וסלמן: בגדול / מאוסף מרי וחוזה מוגרבי
אוצרת: שחר מולכו
מוזיאון תל אביב, שדרות שאול המלך 27
נעילה: 26.12.26