״לא מתוך בחירה, אלא מתוך חרם. אלה הם הבויקוטבלס״

פסטיבל צוללן הוא פסטיבל שנתי למחול עכשווי, שמעודד פוסט־דיסציפלינריות, אומץ אומנותי, שיתופי פעולה ומעורבות רדיקלית בשדה האמנות. עדו פדר, המנהל האמנותי של הפסטיבל, בחר השנה את התמה The Boycottables, שעוסקת במעמדו של היוצרים והשדה המקומי.

פדר כותב בטקסט הפסטיבל: ״לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית, התקיימו האמנים בשוליה של הציוויליזציה: נביאים. שוטים. גולים. כופרים. רק לרגע מודרני קצר האמינו שיוכלו להשתייך באמת: לאומות. למוסדות. לעולם.

״הרגע הזה מגיע אל קצו. ככל שהסדר העולמי משתנה תחת רגלינו – דרך מלחמה, רצח עם, קריסתן של דמוקרטיות וחזיתות מוסריות חדשות – מופיעה דמות אמנותית חדשה. לא מתוך בחירה, אלא מתוך חרם. אלה הם הבויקוטבלס״.

חמישה יוצרות ויוצרים מספרים על החיבור שלהם לתמה ועל העבודה שיציגו בפסטיבל.

---

ענבל הקר / Body Positions Of Praying

פסטיבל צוללן הוא פסטיבל שמגיב למציאות, ושואב ממנה השראה; מתוך כך, הוא בעל ניחוח פוליטי. הוא מציע מבט נוסף להסתכל על המרחב הישראלי. אני אוהבת להגיע לפסטיבל בגלל האפשרויות שהמבט הזה מייצר, מחשבת החיבור בין העבודות והשכבה הנוספת שניתנת להן דרך רעיון הפסטיבל.

השנה הפסטיבל נקרא The Boycottables (המוחרמים בתרגום חופשי), ומתעסק באמן הישראלי כמוחרם, כחלק מקבוצת שייכות שממנה הוא מנסה להתנער, אך המבט החיצוני של הסביבה מחזיר אותו אליה. מתוך חוסר הברירה, ולפעמים גם מרצון, אנחנו נשארים כאן. הבויקטביליות היא מהפנים והחוץ. עכשיו עלינו לדאוג שלא נהיה מוצלחים מדי כדי שלא נצטרך להיזהר בדעותינו הפולטיות, מאיום על עבודותינו, חיינו. השוליים מאפשרים לנו את החופש.

השנה אציג בפסטיבל את העבודה Body Positions Of Praying/ מנחי גוף תפילה. אולי צריך רגע לתמוה על הבחירה של שם הפסטיבל להיות באנגלית, וכך גם העבודה שלי. האם פנינו לקהל הבינלאומי? או שאנו מצטטים אנשים אחרים מדברים על הדבר, מדברים עלינו?

ברעיון לעבודה התחלתי להתעסק כחודשיים אחרי השבעה באוקטובר; נקודת זמן במרחב המקומי. שמתי לב שהגוף שלי דוחף אובייקט כששתי הידיים מוצמדות, בדומה לתנוחה של תפילה/ בקשה. חשבתי על ההפרדה הזו בין הגוף לכוונה, הגוף שחופשי לפעול מרצונו, ללא רצוני. מכיוון שאני מגיעה ממשפחה דתית, הכרתי את מנחי התפילות היהודיות, והכרתי גם את הכוונה הנדרשת והאפשרות לעשות אותם בלעדיה.

העבודה מורכבת ממנחי תפילות של שלוש הדתות המרכזיות בארץ – נצרות, יהדות ואסלאם, לכל אחד ממנחי התפילות אופי קצת אחר/ נראות קצת דומה. בהתחלה להידמות למאמין נוצרי הרגיש הוליוודי, לתרגל תפילה מוסלמית הרגיש כמו לעבור לצד השני, והיהדות כמו שפה מפעם, אליה אני מצרפת אנשים חדשים.

את העבודה מבצעים תשעה פרפורמרים – דרור שובל, חן חפץ, טליה לוי, נועה חלפי, נעה יצחקי, עינת שגב, רעי כגן, שירה מרק, שלום גיל. מניין חסר אחד. כולם יוצרים בחייהם. תורתם אמנותם: האמנות היא הקובעת את חייהם, אליה הם מקווים, בשבילה הם מוכנים לסבול. התפילה שאותה אנו מתרגלים היא ללא תקווה שמשהו ישתנה, אנו מכירים במציאות ומשתדלים להישאר עם הרגליים על הקרקע. עד שלא תהיה ברירה.

---

קימ טייטלבאום / מ.ק.ד.ש

אני תוהה הרבה מה א.נשים רוצים לחוות. נדמה שא.נשים רוצים בעיקר להתנתק: בידור, בהייה בתוכניות בישול, שירה, ריקוד. בתוך זה, תרבות – הניסיון ליצור אותה, לפגוש אותה, להתחכך בה – הפכה לכאורה למשהו אליטיסטי. 

אולי היא תמיד הייתה. למעשה היא שייכת לכולם כי דימוי אמנותי יכול לגעת במפתיע, בלי קשר למקום שבו הצופה נמצא על קשת פוליטית או זהותנית, משום שהוא שולח זרועות בו־זמנית אל העל־זמני ואל העכשווי.

וזה אולי מה שהופך את צוללן להכרחי עבורי: החיפוש אחר קו התפר שבין מה שמגיב עכשיו, מרגיש עכשיו, לבין מחקר אמנותי עמוק ואמיץ. דווקא בזמן שבו נדמה שפסטיבלים נעשים שמרניים יותר – אולי בגלל המגף הפוליטי ותקציביו, ואולי משום שהדיסוציאציה, לבד על הספה, הפכה למיומנות שרכשנו בהצלחה יתרה.

על קו התפר הזה נמצאת גם ״מ.ק.ד.ש״ שבה אנחנו מנסים ליצור דימויים ששולחים זרועות לעל־זמני ולעכשווי; יצירה שמבקשת להיות כמעט ממאירה ביופייה, בצבעוניותה ובפיתוי שלה. מ.ק.ד.ש נוגעת באמנות כמרחב קידוש: מקום שבו אנחנו זובחים משהו מעצמנו בניסיון להתחבר למשהו גדול מאיתנו — ובו־זמנית שואלת כיצד הדבר הגדול הזה גם מפרק אותנו לגורמים.

בהמשך לכך יש משהו חזיתי, מתסיס ומרגיז בשם Boycotables, ואולי בגלל זה הוא אפקטיבי. הוא מחזיק את הזמן שבו מ.ק.ד.ש נוצרת: המוות בעזה ופעולותיה של ישראל שם; 7 באוקטובר; איראן; פחד; ימניות; אנטישמיות; הגעש המפעפע של האינטליגנציה המלאכותית – ועוד ועוד ועוד.

ובתוך זה גם היפרדות שדה האמנות הישראלי ממה שחשבנו שהוא שדה אמנות עולמי, וכאב והתפכחות שהגיעו איתה. אני ישראלי ולכן בחו״ל יש מי שחושב שראוי להחרים אותי; אני אמן, ולכן שמאלני, אליטיסטי, ולכן יש מי שחושב שראוי להחרים אותי גם כאן. הורגים א.נשים מעבר לגבול, המציאות משתנה מהר מדי.

אני מרים את היד הרובוטית שלי ושואל: האם יש עדיין לגיטימציה להתחבר? האם אפשר לנוח באי־נוחות ולהיפגש?

---

שקד מוכיח / אין לי איך לעשות את זה נכון

אני ניגשת ליצירה הנוכחית בנקודת אין־מוצא; חבולה מהמערבולת של השנים האחרונות, עייפה מהקריסה הבלתי פוסקת של המבנים, מהמתח בין ערכים לבין השבר שלהם, מסביבי וגם בתוכי. בתוך העייפות הזו מתגלה פוטנציאל שברירי ליצור ממקום אחר. נדמה לי שכבר כמה שנים אני מנסה ליצור למרות השבר, וזו אולי הפעם הראשונה שאני מרשה לעצמי ליצור מתוכו.

התהליך הזה מפגיש אותי בשלבים שונים עם הקשבה לקול עמוק יותר מהקול הרעיוני. מה יש מתחת לרעיונות שאני מחזיקה? יש צורות, חשק, טעם. 

הכותרת ״בויקטובלז״ מתארת בדיוק את האקלים שבו היצירה שלי נולדת. דחיקה אינטנסיבית לפינה שבה לא נותר אלא לעשות מה שרוצים. דרך ההחרמה, ההסלמה, הבידול, הערעור המוסרי – נוצרת מחדש תחושת שייכות למעגל שלי. נוצר חופש יצירתי נטול הצדקות. בפינה הקטנה הזו יש מקום ליופי.

צוללן הוא לא פסטיבל שעונה על הצורך בפלטפורמה להעלות בה הפקה. גם, אבל הוא בעיקר מרחב זהותי להשתייך אליו ולאפשר לכיוון שלו להשפיע על היצירה ועל התפיסה שלי אותה. 

היצירה החדשה נשענת על תרגול שאני מקיימת כבר כמה שנים באדיקות – מדי בוקר אני כותבת יומן תנועה; אני יושבת, מחכה לתנועה שתופיע בדמיון שלי, מבלי לזוז בגוף הממשי כלל, כותבת אותה בתיאור מפורט ככל האפשר עד להיווצרות של פראזה ברורה כתובה. 

נדמה לי שבאופן לא מודע התרגול הזה נבע מתוך ייאוש מהיכולת לדמיין עתיד; תחושה ששרירי הדמיון שלי עלולים להתנוון ובכל זאת רצון להפעיל אותם באופן יומיומי – לא לכיוון תכניות מרחיקות לכת, אלא לעצם התנועה. אספתי מאות פראזות כאלו, ואני נפגשת עם רקדנים בסטודיו, מתרגמים את החומר הכתוב לגוף. 

ברור שהחומר הזה לא נובע מהגוף, הוא שובר את האינטואטיביות שבה גוף זז, בעיקר מבחינת התחביר, המעבר בין צורות. הגוף מציית לכוריאוגרפיה. כל הצורות מוכרות, כולן נראות כמו משהו, והם עוברים דרכם במהירות, בלי הפסקה, בנסיון להתחבר. 

במקביל לפעולה הכוריאוגרפית שלי – אני גם זמרת עם להקה, הוצאתי אלבום לפני כמה שנים ואחד נוסף בתנור. בכל היצירות האחרונות שלי אני מפלרטטת עם הקשר בין הזהויות האלו שלי, וביצירה הנוכחית אני מפשילה שרוולים ומפגישה בינהן באופן יותר מודע. 

המרחב הנסיוני הבלתי מתפשר של צוללן מאפשר לי לעשות את החיבורים הללו ולטפח את השפה שלי בלי ליפול לחלוקות שווא בין המדיומים. רמז: יהיו שירים, ותנועות. כי מה נשאר לנו – מיוזיק אנד דאנס. 

---

טליה לוי / נזילות

ביצירה שלי השנה בצוללן אני מכניסה את הצופים לממד פיקטיבי, כמעט חייזרי, המכיל בתוכו הבלחים של המוכר והגשמי. דרך מעבר גמלוני בין הפיקטיבי לאנושי, אני מבקשת לבטא תחושות של זרות וניכור. הממד המקביל הופך למרחב שבו התחושות האלה מקבלות צורה דרך הגוף, הסאונד והניילונים הנפרשים על הבמה.

תחושת הנבדלות הזו משייכת אותי לאיזשהו זרם של אמנים צעירים שהגיחו לאחרונה, שנחשפו מתוך מצוקה. נדמה כאילו סחף גדול, פוליטי ונפשי, הדף אל פני השטח את כל אלה שהנפש שלהם לא יכלה להחזיק עוד קול. 

במקרה הזה, היצירה נובעת מתוך הכרח הישרדותי. מתוך תחושת ויתור ואובדן, מתוך תחושה שאין כבר מה להפסיד. מנותקת מכל גוף או מוסד, בתוך פאניקה וחוסר שליטה משווע, נוצרת מעין תחושת שחרור – כזו שיכולה להיוולד רק אחרי שהתקווה נסדקה, כשהיצירה הופכת לאקט של בנייתה מחדש.

צוללן עבורי הוא מקום שמאפשר לי להביא את מה שמעסיק אותי, פשוט כפי שהוא, מבלי לערוך ולהתאים אותו לתבנית או לתנאי סף. החופש האמנותי הזה מייצר תחושה של תעוזה וביטחון, ומאפשר לי להביא אל הבמה גם דברים שעדיין לא מצאו את צורתם הסופית.

---

חי כהן / מארי

צוללן הוא פסטיבל המחול הכי מעניין, בועט, חכם ויפה שיש בארץ. כצופה אני זוכר כל שנה חוויות חזקות של הופעות שלא רואים במקום אחר. ימי הפסטיבל הם כמו כניסה לאזור תפר מושך ונושך.

צוללן הוא פסטיבל שגם לא מפחד להגיד אמת קשה ומורכבת על המשבר התרבותי שאמנים ישראלים נמצאים בו בימים אלה: בויקוטבילים בשדה העולמי אבל לא פחות גם בתוך הבית – וחווית הדרה בתוך הבית היא פוזיציה שמחול נכות חווה מעצם הגדרתו. בהקשר הזה אני מרגיש שזה הדבר הכי נכון עבורי להביא אליו השנה זווית לא מתנצלת של מחול נכות בעבודה ״מארי״.

חן כהן היא האם הגדולה, היא אמן הצום, היא התגלמות של הליכה שפופה מתמשכת שאנחנו חיים בה במציאות הישראלית. העבודה מציגה פרטיקולריות של שונות גופית כעמדה פואטית וכמנוע יצירתי. מיכל גולדפילד, יעל ונציה, פרנץ קפקא וז׳אן לוק גודאר תרמו את חלקם לעבודה הזו.

---

פסטיבל צוללן 2026 | The Boycottables
מנהל אמנותי: עדו פדר
תל אביב וירושלים
8-18.9