הרנסנס של שדרות ירושלים: סטודיו פרדיסו של לימור משולם

עמית: הי לימור. בוקר טוב. שלומך?

לימור: שלום עמית, בוקר טוב, שלומי טוב, מה איתך?

עמית: גם אני בסדר. מחכה לבשורות טובות. ספרי קצת עליך ועל פועלך

לימור: אני לימור משולם, אמנית שגרה ביפו, במקור אני מעמק יזרעאל. השנה עשיתי צעד משמעותי ופתחתי את סטודיו ״פרדיסו״. חיפשתי מקום לעבוד בו והגעתי לגיל שצריך כבר להתייחס ברצינות לחלומות. אז עשיתי צעד, ולקחתי מקום

עמית: חחחח. מה זה הגיל שצריך להתייחס אליו ברצינות?

לימור: גיל 40, אבל פחות המספר הוא שמשנה כמו הקצב המהיר של הדברים והרצון להספיק לעשות מה שאני יודעת

עמית: אני זורמת עם התשובה שלך. ספרי מה את יודעת לעשות שהחלטת לממש בגיל 40

לימור: במשך שנים שאני מציירת ויוצרת בחומרים. זה כנראה בעורקיי, החיבה לאסתטיקה ועבודת ידיים. היא מגיעה אצלי עוד מהילדות, מסבתא שלי, שחיי המושב והעמק מעולם לא כיבו אצלה את הרצון לתפור ולרקום, ומאמי שמציירת ורושמת בצורה יוצאת דופן. מצאתי שהרבה מהיצירה שלי מושפעת מהן, וגם מנשים אקראיות שאני פוגשת ביום יום שלי

עמית: מה את יוצרת? איזה סוג של אמנות את עושה?

לימור: הנפח הגדול של היצירה שלי הוא ציורים באקריליק, בטושים ובעפרונות. אני גם רוקמת ומתערבת בגובלנים עתיקים ואורגת בצמר. הצבע הוא נדבך משמעותי בעבודותיי

עמית: את הסטודיו פתחת כמקום ליצור בו?

חיפשתי מקום שיהיה לי נעים לעבוד בו, ושכל הציוד שסחבתי בקרטונים ממקום למקום יקבל מקום. לאט לאט חלל התצוגה שהגדרתי הפך לחנות קטנה, ואנשים נכנסים וצופים בי עובדת

לימור: כן. חיפשתי מקום שיהיה לי נעים לעבוד בו, ושכל הציוד שסחבתי בקרטונים ממקום למקום יקבל מקום. לאט לאט חלל התצוגה שהגדרתי הפך לחנות קטנה, ואנשים נכנסים וצופים בי עובדת. אני חלק מהרנסנס שעוברות שדרות ירושלים ביפו

עמית: איזה כיף. למדת אמנות באופן מסודר?

לימור: למדתי ארבע שנים במחלקה לתקשורת חזותית במנשר. מהר מאוד פניתי לאיור בתוך המחלקה, וגם ראש המחלקה דאז עמית טריינין זרם איתי כשביקשתי קורסים קצת שונים מטיפוגרפיה, כמו ציור בשמן ורישום.

למדתי מאנשים גדולים כמו זאב אנגלמאיר, גבריאלה קליין, יאנה בוקלר. מי שהכי השפיעה עליי הייתה דנה שמיר, המרצה לאיור והדפס. היא עבורי דמות להשראה. לימים סגרתי מעגל והתחלתי ללמד גם אני במכון טכנולוגי חולון

עמית: נייס. אז איך את מגדירה את עצמך, אמנית רב תחומית?

לימור: לא הייתי משתמשת בכותרת המפוצצת הזו כי יש לי עוד הרבה תחומים לכסות בלייף טיים הזה. אבל בהחלט אפשר להגיד שאני לא מפחדת מחומר חדש, ואפילו מסוקרנת ממנו

עמית: מאיפה מגיעות ההשראות לעבודות?

לימור: ההשראות הגדולות שלי הן תמיד נשים. זה מתחיל מהבית וממשיך לנשים אקראיות שאני פוגשת או צופה בהן. אני מרבה לעסוק במערכות יחסים בין נשים כמו חברות ואחיות. אני מתרגשת מהמערכות האלה, ובעיניי יש בהן תמיד השראה וחוזק. אני מוצאת השראה גדולה בכוח הצבע ובתחושה שהוא יכול להשאיר עלייך. צבעוניות עזה היא משהו שמאפיין את היצירה שלי

עמית: אמרת שהסטודיו פתוח לקהל שנכנס אליו מהרחוב. מוצגות בו רק עבודות שלך?

לימור: הסטודיו הוא על השדרה ממש. כשנכנסתי אליו ידעתי שיש מעצבת אחת שתזכה במקום אצלי אם תרצה, וזה אכן קרה עם מוצרי הפרינט של הדס גווילי, חברה מימי מנשר, בעלת המותג jendas. כל שאר היצירות הן שלי. הוספתי גם חפצי וינטג׳ שאספתי שמתכתבים עם השפה שלי

עמית: את מרגישה שההחלטה על פתיחת סטודיו עצמאי בסגנון הזה הוכיחה את עצמה?

לימור: חוויתי פה כבר יחסית הרבה. גם התפוצצות של עבודה והשראה וגם התייבשות וריקון. אז קשה לומר. בגדול הגשמתי לעצמי חלום, ואני עוד לומדת איך להגיע איתו לנחלה

עמית: את מוכרת את העבודות שלך רק בסטודיו או בעוד מקומות ודרכים?

לימור: פתחתי אתר לפני כמה שנים שעובד יפה. אני מציגה גם במסעדה האיטלקית ג׳מה ביפו. כל הקירות בה מלאים בעבודות שלי, אז הלקוחות מזמינים פיצה ותמונה (גילוי נאות: בעלי הוא הבעלים והשף של ג׳מה)

עמית: שאלת השאלות – איפה את בעוד חמש שנים מהיום?

לימור: וואו, מרשה לעצמי להפליג עם זה. לבושה טוב, מחזיקה קוקטייל ביד ומתפרנסת מהאמנות שלי

עמית: נשמע טוב. בהצלחה!