מתוך חושך נולד אור: פרויקט הגמר של נועה רמון

חגית: בוקר טוב נועה, איפה אני מוצאת אותך הבוקר ומה שלומך בקיץ הקשוח הזה?

נועה: אני בבית שלי בירושלים, כותבת לך מהסטודיו שלי ושל בן הזוג שלי, בין העבודות והחומרים השונים. בהחלט קיץ קשוח, כמו כל השנה הזו

חגית: נכון, שנה נוראה, ושניכם סיימתם לימודים שהתחילו בקורונה והסתיימו במלחמה – איך מסכמים?

נועה: כן הלימודים היו בזמנים שהמציאות בחוץ קשה. אני מודה על זה שהייתי בתוך מסגרת בתקופה הזו. זה עזר להמשיך להיות בתנועה ולהיות במשמעות ולמידה. אני שמחה על התהליך שלי בבית הספר וחושבת שזו הייתה בחירה נכונה בשבילי לשנים האלו, ללמוד דווקא שם

חגית: אז אולי נתחיל באמת מהבחירה – איך הגעת לבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים? מה הוביל לשם?

נועה: לפני חמש שנים התחלתי לימודים בבית הספר בסיס לאמנות ותרבות בהרצליה. בסוף אותה השנה, כשהתחילה הקורונה, החליטו שסוגרים אותו. בהתחלה מאוד התבאסתי כי זה היה בית ספר מדהים. הבנתי שאני רוצה להמשיך ללמוד ושמעתי על החזותי במפגש בנווה צדק כשהלכתי ברחוב ואישה עצרה אותי וביקשה סיגריה. היא ראתה שאני עם תיק ציורים ואמרה ושאלה אם אני אמנית, עניתי שאני בדיוק בחיפוש לימודים, והיא הציעה לי לבדוק את בית הספר, שעד אותו יום לא שמעתי עליו

חגית: מה את אומרת? ממש מפגש מקרי ברחוב?

נועה: כן. ממש מקרי או לא מקרי. יש דברים כאלו בחיים שמגיעים אלינו, לא סתם

חקרתי נושאים שהם חיצוניים אליי, אבל קשורים לנושאים שאני מתעסקת בהם באמנות ובחיים. בין השאר חקרתי את הסיפורים של סיזיפוס ואורברוס וסיפורים נוספים שעוסקים בגורל

חגית: נכון 🙂 בכלל החיים מלאים תפניות, שלפחות בחלקן מובילות למקומות טובים ומרתקים. תציגי את עצמך בשני משפטים – איפה גדלת, בת כמה את? מה עשית לפני שהחלטת ללמוד אמנות?

נועה: אני נועה רמון, בת 27. גדלתי בארצות הברית וברמת גן. למדתי בבית ספר אנתרופוסופי מהיסודי עד התיכון, דבר שתרם לאהבה שלי לאמנות

חגית: נוסיף שאת בתם הצעירה של רונה ואילן רמון, ובגיל צעיר נאלצת להתמודד עם שכול ואובדן של האנשים היקרים לך ביותר. לכך נוספה חשיפה מרובה של המשפחה לציבור בישראל, שהיה שותף למסע של אביך ולאבל בעקבות סיומו הטראגי.

שיחתנו נערכת לרגל סיום הלימודים ופרויקט הגמר המאוד רגיש שהצגת בבית הספר לתיאטרון חזותי – עבודה מתוך הפרויקט תוצג החל מסוף השבוע בתערוכה יוצאים לאור 2024, בגלריית קופסאות האור ביפו העתיקה. ונחזור לשאלה מה הוביל אותך עד הלום…

נועה: לפני שהחלטתי ללמוד אמנות הייתי בצבא וטיילתי עם בן הזוג שלי בדרום אמריקה. כשחזרנו התחלתי לקחת קורסים שונים ומגוונים כמו שזירת פרחים, תפירה, ציור במגוון טכניקות ועוד. ידעתי שאני שייכת לעולם האמנות וחיפשתי מה החומר שלי ואיך אני רוצה להשתלב. זה מה שהוביל אותי ללימודים בבסיס וגם ההחלטה ללכת ללמוד בחזותי התקבלה כדי לאפשר לעצמי לחקור כל מיני תחומים בעולם האמנות

חגית: זו באמת בחירה לא שגרתית – שילוב בין אמנות פלסטית ותיאטרון, או עולם הבמה. כל אחת מרכיבה לעצמה את התוכנית עם הדגשים שלה?

נועה: כן, בהחלט לא שגרתי. בשנה הראשונה בחזותי לומדים קצת מהכל בצורה אינטנסיבית למדי. זו שנה של חשיפה לעולם הבמה, עולם שאני אוהבת אבל אף פעם לא העזתי לעלות על במה ולהופיע. מהשנה השנייה ועד סוף הלימודים את מרכיבה לעצמך את השיעורים, וגם אז תמיד השתדלתי שיהיו גם דברים מוכרים וגם לצאת מאזור הנוחות ולגלות על עצמי עוד.

אני חושבת שבעבודת הגמר שלי – הפינאלה בחזותי, רואים עד כמה הלימודים השפיעו עליי ועל איך שאני יוצרת

סיפורים על גורל

חגית: אז בואי נדבר על עבודת הגמר שלך – שמביאה הרבה מאוד רגש וביטוי לדברים שמצד אחד הם הכי אישיים ומצד שני אוניברסליים. התיאור שכתבת על העבודה העלה בדעתי שהיא מעין מעשה בריאה: מתוך חושך נולד אור, מתוך תוהו ובוהו עולות דמויות, מתגבשת משפחה וזהות עצמית ועצמאית

נועה: כן. זה דבר שחשוב לי באמנות – שמצד אחד תהיה מקום לביטוי אישי, אבל צריכה להגיע למי שצופה בה ולהעלות בו מחשבות משלו. בין המופשט לקונקרטי. בתחילת השנה רשמתי לעצמי בגדול משפט של מרטין לותר קינג: ״חושך אינו יכול לגרש חושך – רק אור יכול״. זה מתחבר לחיים האישיים שלי וגם לשנה הזו בכלל ולמציאות שאנחנו חיים בה פה בארץ

חגית: מקסים. כמה פשוט ואמיתי. הכנסת שילוב של חושך ואור גם באופן הצגת העבודות – בתיבות אור. וגם אני חייבת לומר שהאסוציאציה של החלל החשוך שבו הדברים כאילו צפים ועולים או מסתובבים תלושים ומחפשים אחיזה – מאוד דרמטי (תיאטרון חזותי אינדיד)

נועה: בהחלט – תיאטרון דרמטי דרך אמנות פלסטית. הריחוף היה לי חשוב – חלל בלי חלל. חשבתי הרבה על אבא שלי בהקשר הזה של ריחוף בחושך ושל צפייה על דבר מואר מרחף

חגית: הצלחת להכניס פה גם את הסיפור האישי־משפחתי שלך, את הכאב, את השייכות וההיפרדות, וגם את האומץ שבדיוקן העצמי, שעובר תהליכים – הולך ומתערפל, הולך ומתבהר ומישיר מבט. מה הייתה המחשבה מאחורי הסדרה של הדיוקנאות?

נועה: בעבודה של הדיוקנאות המחשבה הייתה שוב על חושך ואור. רק שפה דווקא הלכתי על הרגע הקשה, שבו החושך משתלט ולאט לאט מכסה על הכל. למרות שאפשר לקרוא את הדיוקנאות גם הפוך ואהבתי את זה שזה הולך לשני הכיוונים, כמו בחיים. לפעמים האור יותר חזק ולפעמים החושך.

כל העבודות קשורות לחיים האישיים שלי וגם לסיפור המשפחתי. הכי בולט הוא בהחלט הציור המשפחתי, אבל הכל נוגע להכל מבחינתי

חגית: הציור המשפחתי הוא היחיד שבו עשית שימוש בכלי המילולי, אבל למעשה ציירת במילים. השמות או המקום במערך של בני המשפחה מדגישים את האובדן שחווית

נועה: מילים זה דבר נורא חזק, בעל משמעות ישירה ולכן אני פחות נוטה להשתמש בהם. אבל ציור איתם זה אחרת מבחינתי

חגית: ובאמת בשאר העבודות לא נזקקת לתיווך המילולי. הצלחת להעביר את הרגש העז הזה בעצם הההתייחסות שלך לחלל וההחשכה – שהפכה אותו ל״חלל״ במובן המתקשר למסע של אביך (אילן רמון)

נועה: מרגש לשמוע. תודה (:

חגית: אני חושבת על המראה של האותיות בציור המשפחה – שנראות כמו סרוגות, כאילו משהו רך ועוטף שמשאיר את הצללית של כולם מחוברת, גם אם הדבוקה נפרמה

נועה: לגמרי. זה היה מסע מעניין שבמסגרתו עבדתי במקביל על כל מיני עבודות. כשהגעתי להציב אותן בחלל הן פשוט התקשרו באופן טבעי אחת לשנייה, מהדהדות זו את זו

חגית: מכיוון שלצערנו הסיפור שלך ידוע, אני מרשה לעצמי לומר שאת חווית את ההתבגרות והפרידה מהקן המשפחתי של הילדות בצורה מאוד כואבת. ובאמנות – כל אמנית לוקחת מהסיפור האישי שלה, שום דבר לא מנותק מהמקור הזה.

אבל היופי הוא שהצלחת בעבודה שלך לצאת מהסיפור הפרטי ולייצר משהו אוניברסלי: דיבור על דרך ועל היפרדות, התבגרות, חיפוש הקרקע והכיוון שיהיה שלך

נועה: לגמרי. האמנות מדברת את הסיפור האישי ואי אפשר לנתק אותו. אני גם לא רוצה לנתק אותו. הוא חלק ממני והוא המשפחה שלי. אבל דרך אמנות אני מצליחה לדבר יותר על תחושות כמו שציינת – היפרדות ואובדן, וגם על חיפוש שלי את עצמי בתוך הסיפור המאוד ציבורי שלנו.

חלק חשוב בתהליך השנה היה מחקר שעשיתי. חקרתי נושאים שהם חיצוניים אליי, אבל קשורים לנושאים שאני מתעסקת בהם באמנות ובחיים. בין השאר חקרתי את הסיפורים של סיזיפוס ואורברוס וסיפורים נוספים שעוסקים בגורל.

תמיד התעניינתי במיתולוגיות, כבר באנתרופוסופי נחשפתי להרבה מהסיפורים. אני חושבת שדרכן אנחנו יכולים ללמוד הרבה על עצמנו. קראתי על סיזיפוס כי הבנתי שאני אוהבת לעבוד בצורה רפטטיבית, פעולה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. משהו בפעולה הזאת מרגיע אותי.

ברור שיש לי חיבור לסיפורים על גורל, משמעות החיים וחיפוש אחר העצמי. גם מתוך החיים האישיים שלי וגם מתוך התעניינות בנושאים האלה כדבר בעולם וכאדם בעולם. הם השפיעו על תפיסת עולמי ומחוברים אליי מעצם העשייה שלי

חגית: אם לחזור מהכללי לאישי – איפה את בסדר המשפחתי? בת כמה היית בתקופת נאס״א שלכם?

נועה: אני הקטנה במשפחה. הסדר הוא – אסף, טל, יפתח ואני. יצא שאני חייתי בארצות הברית מגיל שנה עד שבע. כשהייתי בת חמש איבדנו את אבא

חגית: מה את זוכרת מהתקופה הזו? רוצה לשאול – זוכרת גם את הדברים הטובים?

נועה: לא הרבה כי הייתי קטנה… אבל זוכרת את המשפחתיות ואת אבא. רגעים קטנים כמו הבזקי זיכרון כאלו. זוכרת שהיינו משפחה מאוד קרובה, נורמלית. זוכרת טיולים משפחתיים ואת הטרמפולינה בחצר ואת הרכיבה על הסוסים ועוד…

אגב – הציור המשפחתי הוא תמונה שלנו מאחד הטיולים יחד בתקופה ההיא

חגית: יפה. הזיכרונות הם האוצר האמיתי

נועה: לגמרי אוצר

חגית: אז בואי נעשה קפיצה בזמן, מה את עושה היום ומה בתוכנית לטווח הקצר או הארוך?

נועה: היום אני בחיפוש מחדש, דבר שמרגש אותי מאוד, מנסה את דרכי בעולם האמנות כאמנית יוצרת. כנראה אתחיל תוכנית שאטל בגלריית רו ארט שבתל אביב, אני מתרגשת ומודה על ההזדמנות הזו

חגית: אז ביי ביי ירושלים? את טובה במעברים?

נועה: עוד לא ביי לירושלים, אני נשארת לגור כאן בינתיים, ונראה לאן החיים ייקחו. מעברים דורשים ממני הרבה, בעיקר גם שהבית שלי ושל בן הזוג שלי, רון, מלא בחומרים וחפצים שאספנו עם השנים. שינויים הם לא דבר קל בשבילי אבל אני עושה אותם בזמן שמתאים וטוב לי לעשות אותם. אז כשיגיע הזמן, נעשה את זה

חגית: בשנה כל כך קשה, אני מתארת לעצמי שכל מעבר כרוך בחושך ואור ודורש מאמצים

נועה: לגמרי ומכולנו. ועוד מחכים לאור שיגיע. מקווה שבקרוב