מגלים אוצרות // מרי שק

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי הייתה ״מימד הקול״ בבית האמנים בירושלים בשנת 1996. השתתפו בה פיליפ רנצר, בלו סמיון פיינרו, גדעון גכטמן, בוקי שוורץ וסשה אוקון. הפקתי CD מוקלט במקום קטלוג רגיל: הקלטתי ב״צוללת הצהובה״ בירושלים את ההסברים שלי על יצירות האמנות, כולל את הסאונד שכל עבודה השמיעה. בתחילה תערוכה זו נועדה למוזיאון מגדל דוד, שנוהל על ידי עדי סמל ז״ל. עניין אותי לשמוע קולות דרך החרכים ההיסטוריים.

אלא שאז עדי נאלץ לעזוב את המוזיאון וכך ביטלו את כל התערוכות שהוא היה מופקד עליהן. מאחר והתערוכה הייתה בשלבי סיום, פניתי לבית האמנים בירושלים. רותי צדקה, מנהלת בית האמנים, נענתה בחיוב, למרות שהיה זה הניסיון הראשון האוצרותי שלי.

שנים קודם, בזמן לימודי תולדות האמנות באוניברסיטה העברית, הייתי מדריכה באגף הנוער במוזיאון ישראל. אחרי כמה שנות עבודה במוזיאון, עברתי להתגורר בפריז שם סיימתי מאסטר בסורבון בתולדות האמנות וכשחזרתי היה ברור שזה המקצוע הנכסף שלי.

התערוכה האחרונה שאצרתי (לפני זאת הנוכחית) הייתה ״תשוקה, הפרעה״ של האמנית הצרפתיה אנט מסאז׳ה במוזיאון תל אביב. בעבר אצרתי תערוכה לבעלה המנוח, האמן כריסטיאן בולטנסקי, במוזיאון נחום גוטמן. אחרי שהוא הציג תערוכה ענקית במוזיאון ישראל, הוא הציע לי לאצור לאנט תערוכה במוזיאון תל אביב.

״אני לא רוצה לשכוח״ היא תערוכה מרגשת, מלנכולית ומהווה דיוקן של האמנות הישראלית לאחר הטרגדיה. היא תיעוד של רחשי ליבם של האמנים שעדיין מנסים לעכל את המצב הטראומטי

דורון רבינא, האוצר הראשי דאז, שמח ואישר. יצאנו לדרך ארוכה של ביטולים ודחיות אינסופיות בגלל הקורונה, שאליה הצטרפו מותו הפתאומי של בעלה ומחלה שחלתה בה. בזכות יד ימיני במוזיאון תל אביב – גלית לנדאו – זה היה מסע מדהים, מענין ומאתגר.

התחנה האחרונה

מאז חודש ינואר אני עובדת על בניית אוסף אמנות ישראלית של אמנים מכוננים, שיצרו יצירות אחרי אירועי ה־7 באוקטובר. האספן, ארתור אסבאג, שהוא אדם עשיר ומוכר בצרפת בתחום הטלוויזיה, החליט ב־8 באוקטובר לרכוש אמנות ישראלית, דרך אינסטגרם. הוא רכש כ־70 עבודות, ובינואר רכשנו יחדיו כ־25 עבודות.

כעת מוצגות חלק מהעבודות במוזיאון תל אביב בתערוכה ששמה ״אני לא רוצה לשכוח״, שכוללת 25 אמנים ו־29 יצירות. זו תערוכה מרגשת, מלנכולית ומהווה דיוקן של האמנות הישראלית לאחר הטרגדיה. היא תיעוד של רחשי ליבם של האמנים שעדיין מנסים לעכל את המצב הטראומטי. לצד התערוכה, נוצר סרט המתאר את תחושות האמנים.

שם התערוכה לקוח מכותרת העבודה של ניר הוד, המתגורר בניו יורק מזה כמה עשורים. כולם שיתפו פעולה בצורה מדהימה ומוקירים תודה למארווה וארתור אסבאג, בדיוק כפי שאני מודה להם. לסיום, אני מודה למוזיאון תל אביב שמארח אותנו בנדיבות.

מכל מלמדיי השכלתי

התערוכות הראשונות של אמנות עכשווית שראיתי היו במוזיאון ישראל. כשעבדתי שם, הייתי חייבת ללמוד את התחום שהיה עד אז חדש יחסית. המורה שלי לאוצרות הייתה ונשארה סוזן לנדאו, שהייתה אז האוצרת לאמנות עכשווית וכיום מנהלת את מוזיאון ישראל. היא הביאה אמנים מהפכנים והכניסה רוח עכשווית בינלאומית מרתקת. להערכתי היא זו שסללה את דרכי המקצועית.

בהמשך חיי צפיתי במאות תערוכות, בעשרות מדינות, ואצרתי עשרות תערוכות. אבל את התשוקה האינטלקטואלית הראשונה קיבלתי מסוזן. האוצרת שלהערכתי ממשיכה דרכה היא תמר מרגלית. 

תערוכת החלומות

חלמתי לאצור תערוכה רטרוספקטיבית לאמן האיטלקי Giuseppe Penone. לצערי זה לא קרה, למרות שהוא עצמו ביקש שאעשה זאת ושהצעתי את התערוכה למוזיאון תל אביב. כשצפיתי בתערוכה שלו באחת הביאנלות בוונציה, הבנתי כמה חבל שזה לא קרה.

בקרוב אצלך

אני מתכננת לאצור תערוכה המשלבת שישה אמנים ישראלים ושישה אמנים בינלאומיים במוזיאון מוכר בארץ בסוף שנת 2025. בחרתי כבר את כל האמנים והנושא מרתק ומעסיק אותי מאוד. היא תהיה תערוכה חשובה, פרטים יגיעו בהמשך.