אנט מסאז׳ה: בין תשוקה להפרעה עובר קו החיים

תשוקה, הפרעה וגם אימה, צחוק, חרדה, אהבה, שמחה ויגון. קשת הרגשות שאנט מסאז׳ה מקיפה בתערוכה ״אנט מסאז׳ה: תשוקה, הפרעה״ במוזיאון תל אביב חורגת מהעיסוק באמנות ונדחקת בכוח אל העולם שמחוץ למוזיאון. החיים עצמם. העבודה המאוחרת ביותר בתערוכה ״בעת ובעונה אחת״, נוצרה בשנת 2021, בתקופת מגפת הקורונה ומתוך בידוד מוחלט. זהו מיצב של 42 פסלונים שחורים התלויים על חוטים דקים – בסגנון המזוהה עם עבודות המובייל־אסמבלאז׳ של מסאז׳ה – וביניהם משולבות חמש מגילות נייר יפניות מצויירות בצבעי מים צבעוניים.

המגילות אולי מנסות להשאיר פתח לאופטימיות, אך הדמויות הקודרות משדרות בדידות ומועקה. קשה שלא לקשור אותן לחוויות השנתיים הקשות שטלטלו את העולם באופן שאיש לא חזה. תלויות על הקיר במקבץ שנראה כהמון של יחידים, הן מזכירות את תנועת Black Lives Matter שצמחה במהלכן, את המחאות החברתיות, אך גם את החרדות והקשיים שצמחו עם המגיפה. האסוציאציות שהן מעוררות נעות בין בני אדם לצלמיות פולחן, לצלבים (נגד עין הרע?) ולבובות וודו פגאניות.

התערוכה, שהייתה אמורה להיפתח בשנה שעברה ונדחתה עקב הנסיבות, היא תערוכת יחיד ראשונה בישראל לאמנית הצרפתייה החשובה. מסאז׳ה, שעמדה על כך שהתערוכה תוצב בנוכחותה, המתינה עד שתוכל לנסוע בבטחה ובמקביל המשיכה לעבוד וליצור. עבורה הייתה זו גם שנת האבל על מותו של בן זוגה לחיים, האמן כריסטיאן בולטנסקי, ביולי שעבר.

כמי שעבודותיה עסקו לא פעם באיסורים ובסכנות, במחאה ובקריאת תיגר, הקורונה והשפעתה על הסדר החברתי, ופגיעתה ביכולת התנועה והבחירה החופשית, הפכה עבור מסאז׳ה לקרקע פוריה לחקירה. כתוצאה מכך, כמה מהעבודות והמיצבים הקודרים שממלאים את חלל התערוכה נראים כתגובה ישירה לאירועי התקופה האחרונה, גם אם הן מגיעות משנים רבות של גלגולים.

כך הם שקי השינה התלויים, המקבלים את פני הבאים בכניסה לתערוכה. הם לובשים צורה של רוחות רפאים (ידידותיות), ומרמזים על איזו תחושת דחיפות ומצב חירום. כך גם העבודה ״כימרות, ערפד גדול ופרפרים״ – שבגרסתה החדשה מקבלת מראה של עטלף ענק, בקולאז׳ שהיא פורסת על קירות המוזיאון. סדרת ה״כימרות״, שהחלה בשנות ה־80, מורכבת מקולאז׳ים של ראשים מצולמים, קורי עכבישים עשויים מנייר, צילומים מוגדלים ומעוותים. כל אלה בהשראת אגדות עם ומיתוסים מימי הביניים, סיפורי אימה ואף הקולנוע של היצ׳קוק.

קצת להצחיק וקצת להפחיד

״האמנות צריכה תמיד בו־זמנית קצת להצחיק וקצת להפחיד״, אומרת מסאז׳ה. ״אני פוחדת מרוחות רפאים. אני מדביקה את העיניים, חותכת את האוזניים, חותכת שד נשי, כך אני קובעת חוקים חדשים. אני משפשפת, מרכיבה שוב חתיכות, משחקת בין הצורות ובין הנוזלים עד שיתייבשו, וכך נוצרות הכימרות״.

את הפחדים שלה היא מטמיעה בעבודות והמוות נוכח באופן ישיר ועקיף כמעט בכל מקום. היצירה ״סיפור השמלות״ (במקור משנת 1990) מקיפה את הצופה, מושכת ומרתיעה בו זמנית. זו סדרה אופקית של ארונות זכוכית, בכל אחד מהם שמלה קטנה ומפוארת, מעין תזכורת לגוף הנעדר.

אוצרת התערוכה, מארי שק, מסבירה שעבודה זו היא מחוות זיכרון לאמה של האמנית, שהייתה תופרת. 17 השמלות מעלות על הדעת את הקונפליקט הנשי־פמיניסטי של מסאז׳ה, בין היותה ״ילדה טובה״ מבית קתולי, דתי, לבין דגלי המרד שהיא נושאת, ושהרחיקו אותה מחיק הכנסיה. השמלות מזכירות במשהו את חלונות הראווה של עולם האופנה, אך גם את העולם הדתי־כנסייתי של ״רליקים״ שרידי קדושים ומלבושי דת.

״האמנות צריכה תמיד בו־זמנית קצת להצחיק וקצת להפחיד. אני פוחדת מרוחות רפאים. אני מדביקה את העיניים, חותכת את האוזניים, חותכת שד נשי, כך אני קובעת חוקים חדשים. אני משפשפת, מרכיבה שוב חתיכות, משחקת בין הצורות ובין הנוזלים עד שיתייבשו״

מסאז׳ה מעטרת את השמלות במסרים מילוליים ובלתי מילוליים: שמלה שחורה עם עשרה רישומי דיו בצורת עצם, גלימה לבנה שעליה מפוזרות אותיות המרכיבות את המילה הבטחה (Promesse), שמלה ורודה עם המילה תמימות (Innocence), שמלה ירוקה שעליה המילה קנאה (Jalousie), דימוי של ליצן נמלט מופיע על שמלה נוספת, ובאחרת שזורה צמה עם סרט כחול. ״המילים החודרות, הרישומים, והתצלומים הדרמטיים נדמים כ׳מנחות׳, ויוצרים דיוקן עוצמתי של נוכחות נשית על־זמנית״, אומרת שק.

ההסברים לתערוכה מופיעים בצמצום – על פי הוראותיה המפורשות של האמנית. כמי שמאמינה בחופש מוחלט, היא רוצה לאפשר לצופיה את החופש לפרש ולבחור בעצמם את נתיב המחשבה, גם אם החופש הזה מרגיש כפוי משהו, וגם במחיר אי נוחות שחשים המבקרים בתערוכה, המבקשים עוד מידע (הקטלוג המלווה אותה מצוין).

מסאז׳ה נולדה ב־1943 בעיירה ברק סור מר שבצפון צרפת. היא חיה ויוצרת במלקוף, בפרברי פריז. משנות ה־70 ועד היום יצרה מסאז׳ה גוף עבודה מגוון וייחודי, העוסק בתמות של נשים ונשיות; גוף, נשמה ושכל; הדת והמשטור של התשוקות והיצרים; תשוקת החיים והחרדה הקיומית מפני המוות.

לצד כל אלה היא עוסקת בענייני היומיום בגישה פרוזאית וכמו אגבית: תמרורי אזהרה, בובות משחק, הטבעות של חלקי גוף. צילומים מקובצים היוצרים יחד מוביילים מורכבים של דבר תלוי בדבר. שפת האמנות של מסאז׳ה אינה מגבילה את עצמה. היא נעה בחופשיות בין רישומים אינטימיים, ציור, צילום, פיסול, רקמה ווידאו, ועד מיצבי ענק מחומרים בלתי צפויים – רדי־מייד ואף פוחלצים.

לא במקרה השמלות מזכירות את שלגיה בארון הזכוכית. בעבודתה היא חוקרת אגדות ומיתולוגיות, זיכרונות ילדות אישיים ומיתוסים קולקטיביים. שק מציינת את רוחב היריעה של יצירותיה ההיברידיות, המשיקות למסורות הרומנטיקה, הגרוטסקה, האבסורד והפנטזיה באמנות. עוצמת יצירתה נעוצה בגודש, בחזרתיות, בעמלנות ובהתרסה.

גם שם התערוכה ״תשוקה, הפרעה״, נגזר מעולם הדימויים העשיר ורב הניגודים של האמנית: ״עבודותה היא בה בעת ילדית ואירוטית, אינטימית ואוניברסלית, מצחיקה וכואבת, קלילה וקודרת״, אומרת האוצרת.

ההכלאה הזו – בין החי־המת שמקורו בטבע לבין הדומם־מלאכותי, מרחפת מעל לראשי המבקרים ותובעת מאיתנו להרים את המבט – שנתקל במראה המכוונת כלפינו. כך נוצר מעין תא־סלפי מורבידי, שמחבר בין מעלה ומטה, בין הגוף האנושי שנמצא בתנועה לבעלי החיים הדוממים, הגרוטסקיים והמסתוריים, החמודים והמבהילים

כמי שהצהירה על עצמה ש״האמנות היא הדת שלי״, מסאז׳ה פורסת בפני הצופים עולם פנטסטי, עשיר ומטריד, שנבנה לאורך חמישה עשורים. בלב התערוכה שני מיצבים מושכים ופתייניים, המתגלים כמלכודות רגשיות: האחד הוא ״קזינו״ – שחזור של עבודתה זוכת אריה הזהב, שייצגה את צרפת בביאנלה בוונציה בשנת 2005; והשני ״הם ואנחנו, אנחנו והם״ – מיצב של הכלאות בין בובות פרווה לפוחלצים (מבעלי חיים אמיתיים), שמתנוסס מעל ראשי המבקרים.

כשהציגה את ״קזינו״ בביתן הצרפתי בוונציה, תלתה שלט ניאון גדול ואדום עם הכיתוב ״קזינו״, שפיתה עוברים ושבים להיכנס פנימה, אל תוך מערת תענוגות מסתורית. בחלקו המרכזי של המיצב – המשוחזר בתערוכה במוזיאון תל אביב – יריעת בד משי אדום מרחפת בתנודות גליות מעל רצפת החדר, כמו שמלה על גוף ענק, כמו ים של דם בעת לידה, מחזור חודשי או מוות. מדי פעם חושף הבד המואר מלמטה איזו התרחשות מסתורית. מחלל אחורי מגיחה צללית שעון המרמזת על הזמן האוזל, כחלק ממוטיב ״ממנטו מורי״ (זכרון המוות) ומבין מסכות האפים העולות ויורדות אט אט מן התקרה מתגלה צללית דמותו של פינוקיו.

פירוש המילה ״קזינו״ באיטלקית היה במקור ״בית קטן״. עם השנים התגלגל המושג והפך לבית בושת, ולבסוף התקבעה זהותו כמועדון הימורים. האגדה של פינוקיו (שכתב קרלו קולודי הוונציאני ב־1883) היא גם סיפור ילדים אוניברסלי וגם מיתוס, מטאפורה למעשה הבריאה. בגיבור הסיפור מתגלמות מגוון התכונות האנושיות: מכוער ויפה, בעל צד חשוך ומתעתע ובה בעת מקסים וכובש, בעל תשוקות בלתי ניתנות למימוש ולכיבוש. מסאז׳ה אומרת על כך: ״כולנו בובות, מונעים על ידי מניפולציות שאנחנו מבצעים או שעושים לנו״.

ואם כבר בובות על חוטים, בעבודה ״הם ואנחנו, אנחנו והם״, היא מלקטת פוחלצים ממספר מקורות (בארץ הם מגיעים ממעבדות מוזיאון הטבע לדוגמה), ומציבה אותם בשילוב עם ראשים שנערפו מבובות פרווה מלאכותיות. ההכלאה הזו – בין החי־המת שמקורו בטבע לבין הדומם־מלאכותי, מרחפת מעל לראשי המבקרים בחלל מעבר צר, ותובעת מאיתנו להרים את המבט – שנתקל במראה המכוונת כלפינו. כך נוצר מעין תא־סלפי מורבידי, שמחבר בין מעלה ומטה, בין הגוף האנושי שנמצא בתנועה לבעלי החיים הדוממים, הגרוטסקיים והמסתוריים, החמודים והמבהילים.

״לעשות אמנות זה לבלף את המציאות״, היא אומרת, על המיצב המחבר בין המציאותי לפנטסטי. לדברי שק, מסאז׳ה היא בין האמנים הראשונים שהשתמשו ביצירותיהם בפוחלצים, ואלו מאכלסים את הסטודיו שלה באופן קבוע. יחסה אליהם ״אימהי, חומל ועוטף״.

מיד אחרי מיצב הפוחלצים, מגיע ״קיר האיסורים״, עבודה המורכבת משלטי אזהרה והכוונה המוכרים יותר מעולם החללים הציבוריים ומערכות תנועה. כאן היא מצטיינת בשילוב הומוריסטי של איסורים מגוחכים, לצד הוראות המיועדות לשמור על הקהל, חלקן מצילות חיים אך אחרות חסרות היגיון.

העבודה המרגשת ביותר, ואחת הידועות ביותר של מסאז׳ה, ״נדריי״, מגיעה מאוסף המוזיאון והוצגה בעבר בהקשרים שונים. זהו מיצב המורכב ממאות תצלומי שחור־לבן קטנים של אברי גוף מקוטעים, של נשים וגברים, הממוסגרים בסרט הדבקה שחור. כל תצלום נתלה באופן רופף באמצעות חוט דק, היורד מן הקיר כלפי מטה.

העבודה היא חלק מסדרה הנושאת את אותה כותרת, שהחלה האמנית ליצור עוד ב־1988. חלקי הגוף המצולמים הם לרוב של חבריה של האמנית – אנונימיים לעין המתבוננת, אך עבורה הם בעלי זהות מובחנת, אינטימית. בין אלה מככב גם האמן הישראלי אבשלום, שהיה בן חסותם של מסאז׳ה ובולטנסקי בפריז, ומת בטרם עת בגיל 29.

עין, יד, בוהן, רגל, אוזן, לשון, אברי מין, שיער, חזה – חלקם ברורים וחלקם מוסתרים, חופפים ומסתירים חלקית זה את זה. עבודה בעלת כוח משיכה עז, המפתה להתקרב ולנסות לפענח את מצבור הדימויים. שק מציינת את השפעת הצילום הסוריאליסטי, שהתאפיין בקיטוע הגוף.

ומסאז׳ה אומרת: ״אני רוצה להפוך את הצופה למבויש ולהעמיד אותו בפוזיציה של מציצן בעל כורחו, מופתע המנסה לגלות סודות איומים. בה בשעה שמדובר בהתבוננות מגוחכת בעצמו״.

---

אנט מסאז׳ה: תשוקה, הפרעה
אוצרת אורחת: מרי שק; אוצרת משנה: גלית לנדאו־אפשטיין
מוזיאון תל אביב,
נעילה: 3.9