האם השמש זרחה היום: ״הרוח הקירשנרית״ בעין הוד

בחודש שעבר נפתחה בגלריה לאמנות עין הוד תערוכת זוכי הפרס לצילום על שם מיכה קירשנר, ״האם השמש זרחה היום״, בשיתוף החוג לצילום בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, בהובלת ערן חדד ברק, ומשפחת קירשנר-בן ימי. הפרס, בסך 30 אלף שקלים, מוענק מדי שנה לסטודנטים מצטיינים בשנה ד׳ מהמחלקות לצילום באקדמיות לאמנות וצילום בישראל, במטרה לקדם את אמנות הצילום והווידאו בקרב יוצרים ויוצרות צעירים בראשית דרכם.

לצד גוף העבודות שמציגים הזוכים, משולב גם מקבץ מעבודותיו של קירשנר (2017-1947), שמכונה ״אבי צילום העיתונות המודרני הישראלי״ ששילב בין צילום עיתונות לצילום אמנותי. קירשנר, שהיה יוצר ומורה נערץ, מעמודי התווך של התרבות הישראלית, העמיד דורות של תלמידים לצילום במדרשה לאמנות, בסם שפיגל, בקמרה אובסקורה ובמחלקה לצילום של המרכז האקדמי לעיצוב וחינוך ויצו חיפה – כיום בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה.

״האמנים הצעירים, הזוכים בפרס לזכרו של מיכה קירשנר, מבטאים במידה רבה את ׳הרוח הקירשנרית׳״, אומרת צאלה קוטלר הדרי, אוצרת התערוכה, ״שנעה בין תיעוד התפרקות, אפוקליפסה, כאב, ציניות ואימה מחד, ובין מבט חומל של עיניים בהירות וצלולות, הרואות את הרובד הסמוי בנפש האדם״.

---

לאל רייס

החוג לצילום, בית הספר לעיצוב, אוניברסיטת חיפה
זוכת הפרס לשנת 2024

העבודות הן חלק מפרויקט הגמר שלי, ״כשהריק פורח״. הן בוחנות את מערכת היחסים שנוצרת בין הגוף והריק שממלא אותו לבין הסביבה החיצונית, דרך העור המקשר ביניהם.

מה קורה כשהריק פורח וגדל? האם המעטפת שלנו חזקה מספיק להכיל אותו? האם הריק מפרק אותה וגורם לה להיות שברירית? אלו שאלות ותחושות פנימיות המתקיימות אצלי ובתהליך היצירה אני מנסה להתמודד איתן.

השילוב בין צילום לפיסול מאפשר לי ״לפשוט את העור שלי״ ולהפוך אותו לקנבס. במהלך העבודה על הפרויקט חיפשתי חומרים שונים בעלי מרקמים ומאפיינים של עור שאוכל לעבוד איתם; דפי אורז (של ספרינג רול), נבט של תפוח אדמה שעמד יותר מידי זמן, גרביון עם עלי שלכת רטובים ועוד. אני פועלת באופן אינטואיטיבי, משחקת בסטודיו עם החומרים עד שאני מרגישה שהתחושה והרגש שהציפו אותי הצליחו להיאמר בקול.

בעבודה ״גבעול״ מוצג צילום ישיר של גבעול עצי שמצאתי באחד הטיולים שלי בישוב בו אני גרה, במרכז תלוי גרביון עם עלי שלכת רטובים. בעבודה ״נבט״ מוצג צילום של נבט של תפוח אדמה ודפי אורז המחוברים לחלק הפנימי של היד שלי, ועבר לאחר מכן שכפול דיגיטלי של הדימוי. 

בעבודה ״שועל״ מוצג דיוקן עצמי יחד עם פרוות שועל אמיתי שסבא רבא שלי קיבל ממשפחתו לאחר שעלה לישראל. בעבודה ״גזע״ מוצג קולאז׳ פלסטי של תצלומים שונים: כף היד שלי עם קליפת עץ על גזע, הדפסה של חתך בעור.

---

דניאל ליברמן

המחלקה לצילום, בצלאל
זוכת הפרס לשנת 2022

העבודות הן חלק מתהליך מתמשך של חקירת פורטרטים עצמאים, הממוקדים בחללים הביתיים שלי; חללים שמכילים בתוכם היסטוריה, זמן וקודים משפחתיים וגנטיים. הסביבה הביתית, עם האוביקטים והסימנים המוכרים, משמשת עבורי כמרחב פעולה שמטעין את הפעולה הפרפורמטיבית ומניע אותי ליצור דימויים צילומיים.

המפגש בין הפורטרט העצמי לעין העדשה מעורר עבורי שאלות מורכבות בנוגע לדינמיקה בין אוביקט לסוביקט: מתי אני בוחרת להציג את הדימוי שלי כאוביקט נתון, ומתי הוא מתגלה כסוביקט בעל רצונות, רגשות ומופעים שונים. החקירה הזו מאפשרת לי לבחון את הקשרים בין זהות, ייצוג וזיכרון, תוך כדי התמקדות בנוכחותי בחלל האישי שלי. חמת העבודות המוצגות בתערוכה שייכות לתקופות שונות, אך כולן עוסקות בשאלות אלה.

אחת העבודות שאני מציגה, ״כריסטינה״, היא עבודה מתוך סדרה של דימויים המציגים אישה בעלת שיער שחור ארוך ומבט קשוח, שמתחזקת ריחוק בלתי נשלט מהצופה. הדמות הזו הפכה לאלטר אגו שלי, ולפעמים היא צצה, באופן בלתי צפוי.

---

גיא גלסברג

החוג לצילום, בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה
זוכה ציון לשבח לשנת 2021

העבודות הן חלק מפרויקט ״גוף מקבל סמכות בתוך כלום״. בעבודות אלה אני חוקר ומשחק עם אפשרויות ההופעה השונות של מגע וזכרון בגוף הצילומי על ידי יצירה בטכניקות שונות, מסורתיות וחדשות. אני נע בטווח השליטה שלי בדימוי הסופי, משליטה מוחלטת בתהליך כולו, ועד עבודה בחושך, במצב של עיוורון כלפי התוצר, עד לאחר שמתקבע.

קרבה ומרחק נוכחים בעבודה במובנם הפיזי, מחד, וגם ביחס לזכרון ולמחיקה, מאידך. בתקופה שבה המציאות מתנדנדת בין הנמצא למומצא, מוטלת בספק האפשרות לתפוס או לאחוז במשהו אמיתי. כשמה שקיים מתרחק ממה שלא נראה, עד כדי חוסר מימושו של מפגש.

---

סופיה טליה טראנסקי

החוג לצילום, בית הספר לעיצוב, אוניברסיטת חיפה
זוכת הפרס לשנת 2022

בעבודותיי אני יוצרת סדרת דימויים מצולמים וסרוקים בסורק ביתי, ובוחנת את מדיום הצילום וגבולותיו דרך עיסוק בחומרים שונים וחיבורם לעבודות קולאז׳. העבודות מרכיבות מעין סדרה של דיוקנאות אישיים העוסקים בגוף ובפירוקו ובריקבון שנוצר על החי. 

העבודות נעות במרחב שבין האסתטיקה לגרוטסקיות – בין היפה למעורר סלידה ובין המנוכר לאינטימי. אני מופעלת מחומרים אורגניים, מהחי, מהדימוי העצמי שלי ומגופי. בעבודותיי אני משלבת בין מסורות של צילומי עירום נשי ובין אסטרטגיות עכשוויות של פירוק, הטמעה ועיבוד דיגיטלי העוסקות בהוויה יום־יומית נשית מנקודת מבטי האישית והרגשית.

דימוי הגוף ודימוי העצמי שלי העלו שאלות שהניעו את תהליך היצירה, והן באות לידי ביטוי בפעולות הפירוק וההרכבה והאובססיביות החזרתית. הפעולות האמנותיות עצמן בראו את הדימוי העצמי שלי מחדש מתוך התבוננות אינטימית בהווה ובזיכרונות מן העבר תוך ניהול דיאלוג פנימי החותר ליצירת זהות חדשה ששואלת מהיכן היא מגיעה – מבפנים או מבחוץ.

---

מיכל ארנהיים

המחלקה לצילום, בצלאל
זוכת הפרס לשנת 2024

אני גרה ויוצרת בירושלים ומצלמת בפורמט 35 אנלוגי, צבעוני ושחור לבן. לאחרונה אני מגלה שאני מחפשת לצלם במרחבים שיש בהם אלמנטים מהטבע; עץ, דשא, ירוק. אני מחפשת את הפראיות של הצמחים ואת שבילי העפר. היציאה אל הטבע מפעילה אותי רגשית ומאפשרת לי ״לטשטש״ סממנים מובהקים של זמן ומקום. 

רצף הדימויים בפרויקט ״בית שמש״ נוצר בתקופה האחרונה שבמהלכה נסעתי לא מעט לבית הורי בבית שמש. מצאתי את עצמי חוזרת לאותם המקומות שבהם הייתי מסתובבת כנערה – לשדות מול הבית, למנזר בבית ג׳מאל ולפאתי השכונה שבה גדלתי. המרחב הזה בין הטבע לעיר אפשר לי מידה של ביטחון ואינטימיות, והקרבה של שניהם אחד לשני אפשרה זליגה בין עולם לעולם. המקום הזה מתקיים ברובד נוסף, נפרד ממני ומהחוויה האישית שלי ומתאפשר לי לגשת אליו אך ורק בעזרת הצילום. 

בית שמש היא עיר מרתקת, שמכילה המון ואפשר לאפיין אותה בהרבה מאוד דרכים, אבל הצילום מבקש אחרת. ככל שהצטברו הדימויים הבחנתי איך כל דימוי תלוש מהדימוי שקדם לו, כאילו מספרים סיפור אחר, לקוחים מעולמות נפרדים״.

---

קשת מגדל

בית הספר לאמנות רב־תחומית, שנקר
זוכת הפרס לשנת 2024

טשטוש ופירוק הגבולות של הגוף מאפיין את הדמויות הנשיות בעבודות עד כמעט היטמעות במרחב סביבן. מול דמויות הנשים הללו, מוצב צילום של בולען שנפער באזור עין גדי. בעבר היה המקום חוף ים מרהיב ומשגשג בתיירות, אך כיום האדמה התמוטטה ונראית כמו כוכב לכת נטוש.

״היא, הן״ היא עבודת פוטומונטאז׳ בשילוב צילומים שונים של מודל עירום שאמי צילמה בשנות ה־90. העיבוד הדיגיטלי שלי יצר דימוי נשי נגטיבי, מפוצל בין המבט קדימה למבט אחורה. העבודה ״אמא״ היא דימוי שמרחוק נראה כמו מלבן שחור ורק כשמתקרבים רואים רישום עדין באור של תווי פנים המביטות אל הצופה.

---

האם השמש זרחה היום
אוצרת: צאלה קוטלר הדרי
גלריה לאמנות עין הוד
משתתפים: בן אלון, דפנה אמירה, מיכל ארנהיים, מישל בוגינסקי, גיא גלסברג, שלום חי, סופיה טליה טראנסקי, מעיין כהן, דניאל ליברמן, איתי ליפשיץ, קשת מגדל, מיכה קירשנר, לאל רייס