מה קורה // דוד (דוכי) כהן

מי?

דוד (דוכי) כהן. דוּכי, כמו דוּדי אבל עם כ׳, הוא כינוי שקיבלתי מחבר בכיתה ט׳ בגלל שהיינו יותר מדי ״דוד״ בשכבה. זה כינוי שמשלב את השם הפרטי ושם המשפחה שלי, ובעיקר מפריד אותי מכל שאר האנשים שנקראים ״דוד כהן״, אז אימצתי אותו עם השנים בצורה רשמית יותר ויותר. אני בן 32, גדלתי במעלות בגליל והיום מתגורר בשוק מחנה יהודה בירושלים.
אתר / פייסבוק  / אינסטגרם 

סטטוס זוגי?

רווק.

מה בצלחת?

אני שומר כשרות, אז בטח לא אוכל הכל, אבל בגדול אוכל מה שכל ישראלי משעמם אוכל, בלי הפתעות מיוחדות לכאן ולכאן. ארוחת צהריים קלאסית מבחינתי בשוק היא מנה סביח אצל אריכא. ירק שאני ממש לא סובל, בקטע קצת מוגזם, הוא גמבה. אז בדרך כלל לא אגע גם בירקות שנגעו בה.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלו מוצגת בגלריה במרכז ההנצחה בטבעון תערוכת היחיד שלי – ״טיול גיבוש״ (אוצרת: מיכל שכנאי). התערוכה מסכמת שלב בתוך גוף עבודות שאני עובד עליו כבר כמה שנים שעושה שימוש בבגדים משומשים, שלי ושל חבריי, כמצע לעבודות שמדברות על התבגרות בתוך חבורה, על חברה אידיאולוגית, על התיישבות וארץ ישראל, ועל לבוש של צעירים דתיים לאומיים כאקט מכונן זהות.

בבגדים כאלו עסקתי כבר בלימודי האמנות שלי בבית הספר פרדס (שלצערי נסגר מאז) וגם לאורך השנים. הפעם הקודמת שסדרה מתוך גוף העבודות הזה הוצגה בתערוכת יחיד הייתה בשנת 2022 בתערוכה ״עקבות״ (אוצר: ידידיה גזבר) בגלריה תפוז בירושלים.

אל העיסוק בביגוד מצטרף בכל פעם גם העיסוק שלי בהיסטוריה ובתולדותיה השמחים, האידיאולוגיים, והעקובים מדם של הארץ הזאת. זהו תחום שאני חוקר גם אמנותית וגם אקדמית – אני בוגר תואר ראשון בהיסטוריה מהאוניברסיטה הפתוחה ועובד בימים אלו על השלמת התזה שלי בלימודי תואר שני במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

זכיתי לפגוש וללמוד מכמה וכמה אמנים נהדרים, מפורסמים יותר או פחות, והפרסום שלהם פחות חשוב בעיני מאשר עצם המפגש וההזדמנות לנסות להבין קצת את צורת החשיבה שלהם. אבל אם נלך רגע לילדות שלי במעלות תרשיחא, המפגש והצפייה בפסלי אבן מכל העולם באים מדי שנה ועובדים בסימפוזיון הפיסול בעיר – היו משמעותיים בזריעת הזרעים שהפכו אותי להיות אמן בשנים הבאות.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

אני משתדל לא להשאיר חלומות גדולים בפנטזיה ולנסות להפוך אותם בצעדים קטנים למשהו שאני יכול לממש בטווח זמן ומשאבים רלוונטיים, ותכלס זה די עובד לי, גם אם לאט. אבל מה שהוא באמת חלום בלתי מושג מבחינתי כרגע הוא פיסול קבע במרחב הציבורי, בדיאלוג עם אנדרטאות לאומיות.

יש כל מיני רעיונות גולמיים בראש, והבנתי שהסכומים למימוש נעים סביב 100,000 שקלים לפרויקט לא גדול, אז בעז״ה בהמשך. פרויקט נוסף שאני חולם עליו הוא הקמה של הוצאת ספרים ומכון מחקר קטן שיעסקו במחקר האמנות ישראלית ובהוצאה לאור של טקסטים אודותיה.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

הפריט האחרון שקניתי לעצמי כדי ללבוש היה משעמם למדי – כיפה חגיגית לשבת. אבל בשבועות האחרונים הוצאתי אלפי שקלים על רכישה מחברים ומכרים את כל מה שהם לבשו ברגע אקראי שנבחר, מכף רגל ועד ראש, בדרך לעבודת אמנות גדולה שאני עובד עליה כבר כמה שנים, ומקווה שתוצג בעתיד.