נעמה צבר עושה מוזיקה במוזיאונים ואמנות על במות מוזיקה

חגית: הי נעמה. איפה אני תופסת אותך? ספרי בתור התחלה איפה את חיה / נודדת? מה קורה איתך? איך נראים החיים שלך ביום יום?

נעמה: היי חגית, אני גרה ועובדת בברוקלין. אני נודדת בין הסטודיו להקמת תערוכות ופרפורמנסים. באמצע ספטמבר היה בברלין סבב אחרון של הופעות בתערוכה שהצגתי בהמבורגר בנהוף, וכאן אני רוצה גם להגיד תודה לארטיס, שהתמיכה שלהם איפשרו את סבבי הפרפורמנס בתערוכה (ובכלל התמיכה בתערוכות שלי לאורך הדרך)

חגית: חשוב לומר שארטיס הוא גוף בלתי תלוי, שכבר כעשרים שנה פועל לקיום אמנות ישראלית ואמנים ישראליים בעולם, מסייע בתערוכות ותוכניות רזידנסי ובחיבור לאוצרים ומוסדות אמנות. אז המבורגר בנהוף בברלין, נקודה חשובה

נעמה: בדיוק. עכשיו נפרדתי מברלין ואני פותחת תערוכת יחיד בלוס אנג׳לס, בגלריה Nazarian / Curcio. היא נקראת Friction ובה אני מציגה תערובת משלושה גופי עבודות שמתייחסים לאלמנט ההכרחי של חיכוך בתוך מערך יצירת הסאונד.

בחיי היומיום – אם אני לא בדד ליין – אז במשך היום אני בסטודיו ולפעמים יוצאת לראות תערוכות, לשמוע מוזיקה, לפארק. כשיש לי דד ליין כל הזמן שלי סובב סביב הסטודיו. למרות שבשנים האחרונות משתדלת לא לעבוד בסופי שבוע. למדתי את החשיבות של להפסיק…

 

חגית: איך נולדה התערוכה בברלין?

נעמה: לפני כשנתיים הוזמנתי על ידי הדירקטורים של המוזיאון, סאם בארדוויל וטיל פאלראת׳, להציג תערוכת יחיד. הם עקבו אחרי האמנות שלי במשך תקופה ובאוקטובר 2021 היו בחזרה בתערוכה שהצגתי בגלריית גודמאן בלונדון. הדבר המיוחד היה שהם זיהו את הקשר בין העבודות שלי לאלה של ג׳וזף בויס – שיש במוזיאון גוף עבודות גדול שלו בתצוגת הקבע. התערוכה שלי נוצרה בדיאלוג עם הצבה חדשה לעבודותיו של בויס, וחלק ממנה גם גולש לחלל שלו

כמה מהמשתתפות רצו גם לשמוע איפה אני ביחס למלחמה לפני שמתחייבות. זאת לא השיחה הראשונה שאני רוצה לנהל עם משתתפות ביצירה, אבל אני חושבת שזה לגיטימי

חגית: זה הגיע בעיתוי לא פשוט. היו קשיים בעבודה לקראתה או בפתיחה בתקופה הזו (שעוברת על ישראל)?

ֿנעמה: היו חששות של המוזיאון בנוגע להפגנות, והייתה גם מורכבות בלעבוד עם קבוצה של מוזיקאיות ורקדניות שמבוססות בברלין. הכול מורכב בשדה היצירתי בעולם, ובפרט בגרמניה, שיש בה צנזורה והסרת תמיכה ממשלתית מחללי תרבות שנותנים במה לביקורת על ישראל. בהרבה מהמקרים זו שלילה גסה ללא ניואנסים או הבחנה בפרטים. יש גם מקרים שחללים נסגרים בעקבות זה, זה פוגע במרחב היצירה שלהן ובחופש הביטוי.

היה חשוב להן לשמוע איפה אני ביחס לזה, וכמה מהמשתתפות רצו גם לשמוע איפה אני ביחס למלחמה לפני שמתחייבות. זאת לא השיחה הראשונה שאני רוצה לנהל עם משתתפות ביצירה, אבל אני חושבת שזה לגיטימי. גם אני רציתי להבין מי הן, שהן לא תומכות באלימות. זה לא מובן מאליו בימינו, האנושות עוברת תקופה מאוד חשוכה

חגית: נכון, זה ניכר גם בתערוכות גדולות אחרות בעולם, וכמובן באקטיביזם הדי נבער של חלק מהאנשים בעולם האמנות והתרבות – כמו שאמרת, שליפות ותגובות אוטומטיות ללא הבחנה.

העבודה שלך היא פרפורמנס מוזיקלי תלוי מקום. ספרי קצת איך את מתכננת את הסביבה והחלל, שהופך למעין תיבת נגינה?

נעמה: אני חושבת את התערוכה ביחס לתנועה בחלל, איך חלל נפתח ונסגר. מה החוויה הפיזית של ללכת בחלל, לשהות. בתהליך שלי ישנה חשיבות שווה בין המסע של התערוכה והחוויה מול עבודה יחידנית. כשאני מתחילה לחשוב על תערוכה זה כמו חידה, כזאת שיש לה הגיון הפנימי.

חלל המוזיאון שבו הוצגה התערוכה שלי Estuaries הוא ארוך ומאוד גבוה, מזכיר חללים כנסייתיים. יש לו גם הד ארוך בכל הנוגע לסאונד, הוא סוג של תיבת תהודה טבעית. בתערוכה הוצגו ארבעה גופי עבודות (או חמישה אם כוללים את עבודות המטרונום שלי, שהוצגו בתערוכה של בויס, בחלל אחר במוזיאון המבורגר בנהוף).

אחד מאלה הוא גוף עבודות בשם Inversions – פסלים שמוטמעים בתוך הקירות ופותחים – מבחינה פרפורמטיבית וגם ויזואלית – את החללים שמאחורי הקירות לחדירה על ידי גוף הצופה. במובן הזה חלל התצוגה כולו הפך לפיסולי, אקטיבי ונוכח.

יצירה שנשארת בזיכרון של הגוף

חגית: אם אני לא טועה, כמעט בכל העבודות שלך מעורבת מוזיקה או לפחות סאונד. היום זה אלמנט דומיננטי בהרבה עבודות אמנות. אצלך זה היה מההתחלה. איך הפך הסאונד למדיום משמעותי כל כך עבורך?

נעמה: האמת שיכול להיות יותר נכון לשאול את זה הפוך – איך הפכה האמנות למדיום כל כך משמעותי ביצירתי. החשיפה לסאונד ולמוזיקה אצלי במובנים רבים קדמה לאמנות. בשנות העשרה של חיי מוזיקה הרחיבה את תודעתי וגם את סביבתי, בזמן שהקשבתי למוזיקה החדר שלי חרג מגבולותיו הפיזיים.

בילדותי ניגנתי, ובזמן לימודיי במדרשה, בתחילת שנות האלפיים, ניגנתי והופעתי עם הלהקה ״אקיטה״. בתערוכת הגמר שלי כבר נכנס הממד של הסאונד והחלל לפיסול.

אני מעוניינת ביצירה שמעבירה חוויה, שנשארת בזיכרון של הגוף, ושדרך חוויה זאת מרחיבה את המחשבה. סאונד הוא מדיום יחסית אלים, קשה לחסום אותו והוא יכול להשתלט ולעטוף. הוא גם חלק בלתי נפרד מהחוויה החושית שלנו. זה מרגיש לי לא טבעי להתעלם ממנו בתוך מערך של יצירה.

בעשור האחרון הממד הפרפורמטיבי תופס מקום מרכזי בעבודותיי. כשמקבץ מעבודותיי האינטרקאיביות מוצגות בחלל תצוגה בעיר מסוימת אני עובדת עם מוזיקאיות מקומיות, ולאחרונה גם עם רקדניות, וביחד אנחנו לומדות את אפשרויות הפעולה על העבודות וכותבות פרפורמנס.

במובנים מסויימים אני שותפה בהרבה להקות מכל העולם, וביחד אנחנו מנגנות ומלחינות על הפסלים שלי. זה סוג של חלום שלא ידעתי שיכול להתקיים. לצד זה, יש לי פסלים שיכולים להשתנע בקלות יחסית ואיתם לפעמים אני מופיעה בפסטיבלי מוזיקה.

ב־2022 הוצאתי תקליט של הפרפורמנס שהצגתי במוזיאון הבאס שבמיאמי – Perimeters. עכשיו אני מקווה גם להוציא תקליט של הפרפורמנס מהמבורגר באנהוף.

חגית: ניכר שאת עושה מוזיקה בתשוקה, אבל לצד המשיכה העזה, כמעט תמיד מעורב בעבודה גם צד אפל, דקדנטי, ואפילו מסוייט. כאילו המוזיקה היא פתח לעולם לא נודע, מבטיח ומאיים. או שאולי זה רק בחלק שנשאר אחרי?

נעמה: אני מאוד אוהבת לשנרקל. המרחב התת ימי זה עולם מהפנט וחי עם חוקיות של צבעים, צורות וקולות ששונה מזה שעל פני היבשה. ברגעים קסומים בין האלמוגים היפים ישנה מערה או חור כחול, עמוקים כל כך שהכחול הופך שחור, שהאור לא מגיע. היופי נמצא גם שם אבל יש בו גם ממד מאיים ואולי מפחיד. זו הידיעה על קיום וחוסר האפשרות לראות אותו, להכיל.

חגית: אני מכירה את העבודות שלך כבר כ־15 שנה (לא יאומן) וזוכרת את עוצמת הפרפורמנס מאירועים שבהם ניגנת לייב (כמו ארטפוקוס ירושלים; ביתן הלנה רובינשטיין; ארט באזל פרקור). תמיד רציתי לשאול – איך את מיישבת את הסתירה הפנימית בין ה״דם יזע ודיסטורשן״ של הפרפורמנס הרוקיסטי שאת יוצרת, לעבודות הסטטיות: הבמה הריקה, מיקרופונים וכלי נגינה דוממים – שפוגשים הצופים בזמן התערוכה, מה את רוצה שיקרה להם?

נעמה: אני חושבת שפוטנציאל הוא אלמנט חשוב ביצירה. לפעמים פוטנציאל פותח יותר אפשרויות מאשר מימושו. בחלק מהעבודות הממד הזה קיים דרך מסמנים ויזואליים הלקוחים מעולם של הופעות ובמה. לדעתי האלמנט של ה״דם יזע ודיסטורשן״ כבר פחות קיים בעבודות העכשוויות שלי.

לא בגלל חוסר רלוונטיות של לבעוט, אלא באופן טבעי, הצורך בהגדרה עצמית פינה דרך למקומות של יצירה אחרת, ניואנסית יותר. כזאת שקהילה היא אלמנט נוכח בה, כמו גם אלמנטים ריטואליים שחדרו לתוך היצירה הוויזואלית והמוזיקלית שלי.

חלק גדול מהפסלים שלי בשנים האחרונות הם אינטראקטיביים, כאלה שהצופים יכולים להפעיל ולהשמיע. בסטודיו הכול מאוד חי ומתהווה, ויש קסם. אני מנסה דרך האינטראקטיביות לתת לפסלים חיים שמעבר לסטודיו, כאלה שאינם לגמרי בשליטתי

חגית: את מתכוונת לפסלי המיתרים לדוגמה, כמו זה שבתערוכת האוסף הישראלי במוזיאון תל אביב

נעמה: יש גם חשיבה מחדש על מקומו של הצופה בחלל. ברגעי ההפעלה הצופה הפסיבי הופך אקטיבי, פרפורמטיבי. הצופים תופסים מקום כחלק מהתערוכה ויש ממד של אחריות. זה מערער את ההיררכיה הממסדית

חגית: תודה נעמה, שיהיה המון בהצלחה בכל מה שצפוי בהמשך