הביאנלה בוונציה 2024: אור לגויים בביתן גרמניה

הביתן הלאומי של גרמניה בביאנלה בוונציה השנה שולח זרועות ומתפשט מעבר למבנה – המונומנטלי כשלעצמו – שבגני הביאנלה (ג׳רדיני), והוא עושה זאת ביותר מדרך אחת. הדי הסאונד של עבודת הווידאו של יעל ברתנא גולשים מבעד לדלתות ומתעצמים בצלילי בס מצמררים ומסקרנים. מדי פעם תופסת האוזן מילה שנשמעת מוכרת. עברית?

את הכניסה הראשית חוסמת ערימת עפר, רובצת לפתחו של הביתן כאיום מחניק, כשארית מעולם שחרב, ועל גביה החלו בחודשים החולפים לנבוט וללבלב עשבים שוטים. הקהל מוזמן להיכנס מהדלת הצדדית, ושם, פסיעה אחת פנימה, לסתות נשמטות למראה מודל החללית העצומה של ברתנא מרחפת בחלל. זוהי ספינת הדורות ״אור לגויים״, וזו רק תחילת המסע.

התערוכה הקבוצתית Thresholds (ספים/מפתנים) מתקיימת במקביל בביתן גרמניה בג׳רדיני ובאי המבודד צ׳רטוזה, בפאתי העיר. האוצרת צ׳גלה אילק (Çağla Ilk – מנהלת המרכז לאמנות עכשווית בעיר באדן באדן), קיבצה עבודות של אמניות ואמנים בינלאומיים שמייצגים מגוון דיסציפלינות – כותבי שירה ובימאי תיאטרון, אמני סאונד, מיצב, וידאו ארט וקולנוע – והם מתייחסים לעולם שנמצא במצב סף־אפוקליפטי, בתנועה מתמדת, במעברים אנושיים כאוטיים ומערערים.

ברתנא היא בכירת המציגים בתערוכה, כמי שכבר ייצגה בעבר מדינה בביאנלה (פולין, 2011) ומנהלת קריירה בינלאומית ענפה, היא חתומה על עבודות ענק והפקות מורכבות שיצרה בברזיל, בישראל, בארצות הברית בפולין, הולנד, גרמניה ועוד. היא ישראלית, ילידת 1970 שגדלה בכפר יחזקאל בעמק יזרעאל, למדה בבצלאל, בניו יורק ובאמסטרדם ופרצה לעולם בתחילת שנות ה־2000.

לא הייתי מציגה שום פרויקט אחר בביתן הגרמני אלא את ספינת הדורות. זה נראה לי הפרויקט הכי נכון שאפשר להציג בקונטקסט של ההיסטוריה של הביתן הגרמני; בקונטקסט של הדיבור על המהגרים שנוכח בכל מקום

גם מבחינת הנוכחות בשטח – עבודתה מקבלת את הפוקוס המרכזי וממלאה את החללים של הביתן בעוצמתה ובממדיה. לצידה עבודת מיצב של האמן ארסן מונדטג ״אנדרטה לאדם לא ידוע״, שבהמשך למפולת העפר בחזית מכניס את הצופים לחיקו של בית חרב, מסתאב, מתפורר ומתמוטט על יושביו.

ברתנא מתגוררת בעיקר בברלין, ומאז שנפגשנו בפתיחת הביאנלה באפריל, היא נעה במירוץ בין פרויקטים ופתיחות של תערוכות אחרות, ברומא, מילאנו ועוד. באתונה מובילה עבודתה את התערוכה החשובה של אמניות במוזיאון הלאומי לאמנות עכשווית. עבודת הנאון הלבנה שיצרה ברתנא, עם המשפט What if Women Ruled the World הפכה לכותרת התערוכה ובעקיפין היא מתכתבת עם עבודת הנאון שהפכה לכותרת הביאנלה – Foreigners Everywhere של צמד היוצרים קלייר פונטן.

אם העולם הזה הוא גיהנום, צריך לחשוב על עולמות חלופיים

בתוך ההקשר של התערוכה ״ספים״ בביתן הגרמני, עבודתה מקבלת את הקונטקסט הרחב שממנו היא מציעה להתבונן אל עבר העתיד. היא גם מתחברת ברוח הזמן לעבודות של לא מעט אמנים אחרים בביאנלה, הבוחנים את המורשת שלהם לדורותיה העתיקים, ומתבוננים לעבר החלל ואפשרויות עתידיות שעדיין אינן ריאליות למימוש. ״אם העולם הזה הוא גיהנום, צריך לחשוב על עולמות חלופיים״, היא אומרת, בשיחה מרחוק בזום. ״בשנים האחרונות אני באובססיה של מדע בדיוני, והנושא של ספינת הדורות מעסיק אותי כבר הרבה זמן״.

ספינת הדורות של ברתנא היא הכלאה בין חללית־על לרעיון תיבת נוח, שתיקח את הנבחרים (מיהם בעצם? על כך היא לא מתחייבת) ותעביר אותם יחד עם זנים מובחרים של חי־צומח־דומם, מחקלאות ועד מבחר מפלאי הטכנולוגיה, למקום לא ידוע בחלל החיצון. אולי הספינה עצמה תהפוך לאיזו פלנטה מרחפת, שבה יוולדו הדורות הבאים.

את מנהלת סטודיו רב־מוקדי וחתומה על הפקות ענק קולנועיות במהותן (עם צוות שרובו ישראלי). איך מגיעים לסדר גודל כזה של עבודה, שרובה יושב אצלך בראש? יש תסריט?

״אני לא באה מקולנוע ולא חושבת קולנועית. פחות דמויות יותר סיפור ויזואלי, ופחות נרטיב יותר אבסטרקט. יש מהלך ויש התחלה אמצע וסוף. בחלקם אפילו יש טקסטים, אבל אין דיאלוגים. זו מסורת וידאו ארט – אבל נכון שהאמביציות מאוד גדולות.

״הסיפורים מיתיים, יש ריטואלים פגאניים. זה יותר אירועים ודרמה שקורית (וזה מגיע לאורך של 47 דקות בעבודה ׳שתי דקות לחצות׳). את רוב העבודות אני עורכת, אני מייצרת את השפה, ועובדת עם אנשי מקצוע. בשנים האחרונות אני עובדת עם עורכת הווידאו דפנה קינן.

״יותר מעשרה אנשים עבדו על הפרויקט הזה – שאת רובו ערכנו סופית רק בינואר… את הסרט ‘הפרידה’ שעל המסך הגדול הפקתי וערכתי בשבועיים האחרונים לפני התערוכה. It takes a village… יש לי חזון, ואני צריכה לחבר לזה את כל האנשים. בתוך המסגרת של ההנחיה האוצרותית – אני רואה באיזה אופן אני משתלטת על החלל״.

את נהנית מהתהליך הזה?

״מאוד!

״לכל עבודה יש את המתודה שלה והגישה שלה והרפרנס שלה והקונטקסט שלה. בגלל זה בחרתי להישאר בעולם האמנות, כי זה מספיק פתוח ומאפשר לי לעשות מה שבא לי. אלה דברים שהם בחלקם אנכרוניסטיים ושלא יתקבלו בעולם הקולנוע – שם יש שפה הרבה יותר תובענית וקונבנציות שמרניות״.

בעבודותיה מהשנים האחרונות, כמו ״מלכה גרמניה״ או ״הקברנית״, יש דמות ראשית, של מנהיגה נשית מבוגרת בעלת חזות אל־מגדרית, דומיננטית, גדולה מהחיים. אולי זהו אלטר אגו של ברתנא, אך היא לא תאמר זאת במפורש.

אני גדלתי בישראל ואין אמן שלא פועל מתוך הביוגרפיה שלו. אני לא יכולה לעשות פרויקטים על דברים שאין לי חיבור אליהם. זה עולה בעבודות, בין אם הן נעשו בפולין או בברזיל

הביאנלה היא במה ייחודית. ספקטקל של עולם האמנות שאליה מגיעים מאות אלפי מבקרים. רובם לא מודעים לעולם ולרקע של המציגים. המפגש שלהם עם העבודות הוא רגע קריטי של הפתעה, תגובה, ייצור רעיונות ושאלות.

איך את ניגשת לפרויקט כזה, בהנחה שלצופים ברובם אין ״ידע קודם״? ההמשכיות הזו נחוצה? נמצאת בשיקולים שלך?

״כן ולא. הבחירה שלי הייתה ידועה לי מראש – לא הייתי מציגה שום פרויקט אחר בביתן הגרמני אלא את ספינת הדורות. זה נראה לי הפרויקט הכי נכון שאפשר להציג בקונטקסט של ההיסטוריה של הביתן הגרמני; בקונטקסט של הדיבור על המהגרים שנוכח בכל מקום״. בין היתר בתמה וכותרת הביאנלה, שבחר האוצר הראשי אדריאנו פדרוסה – ״זרים בכל מקום״.

״הפרויקט הזה היה האובססיה שלי בשנים האחרונות, כל עולמי היה במדע בדיוני, בקבלה, בחברה חדשה ותיקון עולם. עוד לפני ה־7 באוקטובר. זה התחיל ממשהו שרציתי לעשות ולא קרה – לפני כמה שנים הצעתי לרותי דירקטור (בהיותה אוצרת האמנות העכשווית במוזיאון תל אביב) לעשות מכירת חיסול של מדינת ישראל…״.

טוב, הקדמת את זמננו… אז איך התגלגל הרעיון?

״הרעיון של ספינת הדורות נבט בשיחות שהיו לי עם חוקרת האמנות הישראלית דורית לויטה הרטן – אוצרת, שכנה שלי בברלין וחברה. היא עסקה שנים רבות במדע בדיוני (או מה שהיא מכנה ׳מדע דמיוני׳). באחת השיחות דורית העלתה את הרעיון (של מסע בחלל לעולם חדש), ואני התחלתי לחפש את המאפיינים, הארכיטקטורה של הספינה, איזה סוג של ספינה היא תהיה.

״בדקתי הרבה כיוונים של עיצוב, עד שנתקלתי ברישום עץ הספירות של הקבלה, בספר מהמאה ה־15, וזה פשוט היה שם. דורית הייתה המומה – היא למדה קבלה עם גרשון שולם.

״הצגתי את הפרויקט לראשונה בשנה שעברה, בתערוכה במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. אפשר לומר ששם בחנתי אותו בקונטקסט של ישראל. ואז התקשרה אליי צ׳גלה אילק, האוצרת של הביתן הגרמני, שעבדתי איתה בעבר, והזמינה אותי להציג את העבודה בביאנלה. היא חשבה על עבודות נוספות ובדיאלוג בינינו היה לי ברור שזו העבודה שתוצג, והמשכתי לפתח אותה״.

איך השפיעו אירועי ה־7 באוקטובר?

״בהתחלה השוק היה גדול – הייתי במצב של דממה. שיתוק. אימה. לא יכולתי לעבוד על הביתן. צ׳גלה דיברה איתי כבר זמן מה על הפרויקט, והייתה השתהות ודילמה מתי להוציא את ההודעה – כדי שלא יחשבו שהיא בחרה ישראלית במיוחד כאילו מסיבות פוליטיות. זו תקופה מאוד לא טובה להיות אמן ישראלי. ועם דעות כמו שלי. גם בגרמניה שתומכת בישראל בכל מחיר. התכנים שלי מאז ומתמיד מתעסקים בעניינים של הניישן סטייט ובשאלות של לאומיות״.

היו מחשבות לבטל? האוצרת והצוות לא היססו?

״לא. הם אנשים מאוד ביקורתיים, ומגיעים כל אחד עם המטען שלהם״.

זה הישג אדיר – אני לא חושבת שיש עוד אמנים שפעמיים מייצגים מדינה (זרה) בביאנלה, שאפו. חושבת שפעם תייצגי את ישראל?

״אומרים שדברים טובים באים בשלשות – אז אולי זה עוד יקרה שוב״, היא צוחקת, ומגלה שאפילו הייתה פניה אליה בעבר מפינלנד, אך הרעיון לא הבשיל. ״אין מצב שהייתי מייצגת את ישראל בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית״.

ובכל זאת, בשנה שבה הביתן הישראלי עומד סגור ושמור – עם עבודתה של רות פתיר לכודה בו וזועקת את זעקת החטופים והמלחמה המתמשכת – מרגש לפגוש עבודה ״דוברת עברית״ בביתן גרמניה. ביום הפתיחה התמודדו ברתנא ושותפיה לתערוכה עם הפגנות המחאה של פעילים נגד ישראל, אך אלה דעכו מהר (בין היתר בעקבות ההחלטה של פתיר והאוצרות, שהותירו את הביתן סגור על התערוכה הרוחשת בתוכו וחלקה מרומז כלפי חוץ).

בתקופה של חרמות והפגנות מחאה קשות, הטקסט על הקיר בעברית (נכתב בגיר, בכתב ידו של המעצב גיא שגיא) מציג את עץ הספירות הקבלי ביחס למבנה החללית. אפילו השם של העבודה הוא פרובוקטיבי. איך מגיבים ל״אור לגויים״ בביתן הגרמני?

״היה לי חשוב לתת רפרנס ורציתי נוכחות של הרפרנס העתיק – דגמים של עץ הספירות בספרים מהמאה ה־15 שמצאתי בספריות באוקספורד. זה בריקולאז׳ – הדברים האלה קיימים ואני מכניסה אותם, מרכיבה אותם לתוך קונטקסט חדש. היו תגובות, היו כמה שהתלוננו על כך שאני עושה שם Jewish Supremacy״.

מה את עונה להם?

״זה בסדר, הפרויקט מספיק פרובוקטיבי וראוי לתגובות ושאלות. וזה צפוי. בטרילוגיה הפולנית בשעתה חטפתי מכל הכיוונים את כל הטענות האפשריות. מהצד היהודי אמרו שאני אנטישמית, ומהצד הפולני נפגעו מההצגה הלא מחמיאה של פולין, מהתזכורת לשואה״.

באמת לאורך השנים עולה כל הזמן השאלה – איך זה קרה, איך נבחר הפרויקט שלך אז לביתן פולין?  

״זה היה רגע בזמן שהיה עיסוק רב בפולין בנושא היהודי. הייצוג בביתן הגיע אחרי שהעבודה נעשתה. זה צמח מכך שהזמינו אותי לשם, עבדתי בוורשה תקופה וכך התגבשה העבודה. העבודות שלי תמיד מגיעות מהמקום״.

החיפוש אחר גאולה

ובאקלים הנוכחי, מה עוד שואלים על העבודה בביתן גרמניה?

״שואלים אותי למה יש רק אנשים לבנים – וזו שאלה שהפתיעה אותי. יש שם רפרנס לסרט Festival of the Nations הסרט שעשו הנאצים לקראת אולימפיאדת ברלין ב־1936. זה אירוני ומובהק, הדימויים והסגנון.

״שאלו אותי איך אני מתייחסת ׳לביתן הנאצי הזה׳ ואני חושבת שיש מענה מצוין על השאלה הזו בעבודות עצמן. לדוגמה בוויזואליזציה שבחרתי, שהיא מאוד סיקסטיז – החיפוש אחר גאולה, החיפוש אחר מקום והצורך בגאולה; תקווה לחיים יותר טובים, והנה המכונה – ספינת החלל – הופכת לכלי הגאולה״.

את מפגישה את האתוס הארי עם הקבלה. את הרפרנס ההיסטורי של ״חוכמה עתיקה״ עם לוק עתידני וטקסים של חג השבועות בקיבוץ, שהוא בעצמו פולחן הקציר של הפגאנים באירופה. אולי מתקשים לזהות את האירוניה, מכיוון שהעבודות כל כך מונומנטליות. קשה שלא לקחת אותן (אותך) ברצינות.

״אני לא חושבת על הצופה, אני חושבת על המקור – לא מעסיקה אותי הפרשנות. אני מבינה את הצורך הזה – אבל וולטר בנימין לא דיבר על הצורך להסביר לצופה, להיפך. כן אני מתעסקת במיתוסים ומייצרת מיתוסים חדשים / חלופיים״.

בסרטון שמוצג על מסך קטן מופיעה דורית לויטה הרטן, שלוהקה כמי שנותנת את ״הקול המדעי״. היא ישובה כשבגבה ספריית ענק ומדברת בכובד ראש על חוקרים ומדענים שמאמינים (לכאורה) שבבוא היום יש לשלוח לחלל 94 בנות ובני אדם שיתחילו מחדש את חיי המין האנושי בגלקסיות רחוקות. ולמרות שהיא לא חושבת על הצופה, אומרת ברתנא: ״היה לי חשוב שדורית (דמותה של לויטה הרטן) תהיה שם, כדי לנסות לייצר לצופים לינקים, כי אחרת נראה לי שאנשים ממש אבודים״.

בין הקבלה למסע בין כוכבים

ברתנא עושה חיבורים נועזים (ופרובוקטיביים בעליל) בין ההיסטוריות של העם היהודי, הגרמני, והמין האנושי, ובינם למבט עתידני. הדמויות שהיא מלהקת לסרטים הן נציגי דור צעיר ויפה, שאינו מוטה מגדרית. ״פוסט־ג׳נדר״, אולי אפילו פוסט־אנושי. בזה היא מתחברת למגמה של פלואידיות שרווחת בתווך שבין אמנות למדע בדיוני. ״אנחנו עדיין לא יודעים מי הם ׳הנבחרים׳ שיעלו על הספינה. יש בזה גם ביקורת על עידן החלל החדש, על הטכנולוגיות לעשירים בלבד״.

ובכל זאת, היא קוראת לעבודה ״אור לגויים״, והציגה אותה לראשונה בישראל. הישראליות של ברתנא עולה גם מהפרטים שזר לא יבין – שומעים שם ״מה נשתנה״ ו״אחד מי יודע״, שאולי נשמעים לאוזניים זרות כלחשים מכושפים. רפרנס לליל הסדר ובו זמנית גם לסעודה האחרונה המקובלת בתולדות האמנות כרגע מכונן בנצרות.

״אולי אנחנו בונים לעצמנו ספינה ליהודים/ישראלים, אבל זו רק ספינה אחת מני רבות שיגיעו מכל העמים. אני לא יודעת לאן. זו הצעה לעתיד, לצאת מתוך המקום הזה כי אין ברירה, כי כאן גיהנום״.

מה היו עושים האנטישמים בלי היהודים… את חיה כבר יותר מ־20 שנה בחו״ל ואת מאוד ישראלית.

״אני גם וגם וגם – אני חיה את זה מאוד. אני גדלתי בישראל ואין אמן שלא פועל מתוך הביוגרפיה שלו. אני לא יכולה לעשות פרויקטים על דברים שאין לי חיבור אליהם. זה עולה בעבודות, בין אם הן נעשו בפולין או בברזיל״.

איך נוצר החיבור עם עבודתו של מונדטאג?
״הרעיון היה של האוצרת. הוא לא כל כך הבין איך הוא מתחבר לעבודה שלי, ואז שאלתי אותו מה הביתן הגרמני בשבילך. הוא בימאי תיאטרון ואופרה, וכך הכניס לביתן את ה׳מבנה׳ והפרפורמנס שמתקיים בתוך בית שמתפרק על יושביו״.

הגיבור האנונימי לכאורה של עבודתו של מונדטאג הוא סבא שלו, שהיגר לגרמניה מתורכיה כדי להבטיח עתיד טוב יותר למשפחתו. במבט לאחור מאותו ״עתיד״ – הוא מדגיש עד כמה כל הגירה כרוכה בסבל וכמה הדאגה לעתיד היא תמיד קצרת רואי. החיבור שלו למקורות האישיים שלו הוא החלק ה״ארצי״, לעומת החזון החללי של ברתנא.

את עוסקת בתרחישים עתידיים, בתרחישים אלטרנטיביים, ובהיסטוריה. אבל את כבנאדם – אופטימית?
״התשובה שלי תהיה בקונטקסט של אמנות: אני אופטימית שלאמנות יש אפשרות לדמיין ולייצר אלטרנטיבות, ולהתמודד עם דברים שאי אפשר לדמיין אותם ביומיום ונותנת מקום למפגש. יש לה את היכולת הזו – לייצר אופטימיות. כל הפרויקטים שלי הם כאלה, אני חושבת שהם נותנים המון כוח לאנשים במצב של ייאוש.

״הפרויקטים שלי שואפים לייצר גם תחושת היקסמות (Sense of Wonder). גם באמצעות הסאונד – את הפס קול יצרתי יחד עם דני מאירף שאיתו אני עובדת כבר 20 שנה. לקחנו נעימות של תפילות של כל מיני קהילות יהודיות ואמרתי לו תהפוך את זה לטכנו, תהפוך את זה למשהו תעשייתי וכך החיפוש הוביל ל׳אחד מי יודע׳ שפתאום נכנס לקונטקסט של ׳מפגשים מהסוג השלישי׳.

״זו סוג של פרופגנדה הפוכה. חלק מהעבודות מתעסקות בפרופגנדה ומייצרות פרופגנדה. הרבה אנשים יוצאים מבולבלים ושואלים אם אני מתכוונת או לא מתכוונת – וזה גורם לאנשים לצורך למצוא את מקומם״.

---

יעל ברתנא | אור לגויים; Thresholds, הביתן הגרמני בביאנלה בוונציה
אוצרת: צ׳גלה אילק, Çağla Ilk.
משתתפים נוספים:
Ersan Mondtag, Michael Akstaller, Nicole L׳Huillier, Robert Lippok, Jan St. Werner

נעילת הביאנלה: 27.11.24