״עד שהחטופים לא בבית אין לנו בית״. שנה ל־7.10

ביום העצמאות האחרון ביקשתי מאביגיל טלמור, אילנה זפרן, גליה חי, דנה יואלי, הילה לביב ותומר ספיר, לספר על ההתגייסות שלהן למחאת שער בגין; על התחושות, הדרך, המוטיבציה, היומיום; הקשר עם משפחות החטופים מצד אחד, ועם עולם האמנות שבו הן פועלות מצד שני. נדמה לי שאף אחד מאיתנו לא האמין – או לא רצתה להאמין – שחמישה חודשים לאחר מכן, 101 חטופות וחטופים עדיין לא יחזרו הביתה, ושהמאבק היומיומי להחזרתם רק יהפוך לקשה יותר.

במלאת שנה ל־7.10, בעודן ממשיכות להפגין, למחות ולתמוך מדי יום במשפחות החטופים, ביקשתי מהן לחזור אל הכתבה שפרסמנו ולומר שוב, בגוף ראשון, כמה מילים על ההתמדה וכוח הרצון; על מה למדו או הבינו מאז על עצמם, על העולם, על אמנות; על מה השתנה ומה לא, בפרספקטיבה האישית; ולבסוף, על מה שחשוב באמת: לצעוק ״עכשיו״ ככל שיידרש, לא לוותר, ולדמיין עתיד טוב יותר למקום הזה.

דנה יואלי

מאז ינואר בערך אני עומדת עם משפחות קלדרון, צנגאוקר, מונדר, מצגר, כהן ועוד משפחות ופעילים בשער בגין, בקריאה לחתום על עסקה. בתמימותי הייתי בטוחה שכל העם יהיה ברחובות, אבל זה לא קרה, והתברר שזה מאבק קשה וארוך, והרבה יותר בודד ממה שדמיינתי.

בתחושה שלי זו היתה יכולה להיות אני שקבורה במנהרה בעזה, או אני שנאבקת להחזיר ילד או בן זוג או הורה, והמחשבה שאהיה לבד מול הכוחות הרעים בראשות המדינה ולא עושים הכל כדי להחזיר אנשים חיים הביתה, היא בלתי נתפסת. הרי בעולם מתוקן המשפחות האלה היו אמורות להיות בטיפול והשגחה אוהבת ותחת חסותה של המדינה שכשלה בהגנה על חיי אזרחיה, אבל במקום התעשתות וסולידריות במספרים גדולים אנחנו רואים התקרנפות.

גם עולם האמנות והחשיבה הביקורתית שבו גדלתי מנותק, מתקרבן ופסיבי. האנשים האלה לא צריכים שנחבק אותם או שנאפה להם עוגות, הם צריכים שנדרוש איתם החזרה של היקרים להם. ובמקום התגייסות להציל את החטופים ראינו מגמה חולה של פסיביות, הסתה ושיסוי, וכמובן גם כאן, הפקרת החטופים היא תמונת המקרו של הפקרת עשרה מיליון ישראלים. 

דנה יואלי. צילום: רני גרף

האנשים האלה לא צריכים שנחבק אותם או שנאפה להם עוגות, הם צריכים שנדרוש איתם החזרה של היקרים להם. ובמקום התגייסות להציל את החטופים ראינו מגמה חולה של פסיביות, הסתה ושיסוי, וכמובן גם כאן, הפקרת החטופים היא תמונת המקרו של הפקרת עשרה מיליון ישראלים

אז ככל שחולף הזמן, וככל שהממשלה הלא לגיטימית הזו ממשיכה לעמוד בשלטון ולזלזל ברצון העם, כך החשיבות של ההתנגדות והסולידריות רבה יותר. רק באמצעות מאבק עיקש וסולידריות עמוקה נבהיר לשלטון ולמנהיגי העולם שממשלת ישראל אינה עם ישראל. אין תשובה יותר ברורה לאופל ולכאב מאשר סולידריות והשמעה של הקול של מי שקולם אינו נשמע.

איתי בשער בגין עומדים אנשים שמעולם לא פגשתי, אבל אני אוהבת בכל ליבי. אלה מעט אנשים שלא שכחו מה זה אומר להיות בני אדם ומה זה אומר להחזיק תקווה, עד שהם בבית: החיים לשיקום והמתים לקבורה, אין דבר יותר חשוב.

בכל מסגרת שבה עברתי אותי חינכו שלא משאירים אף אחד מאחור, ולכן גם היום ברור לי שזו חובתנו וגם זכותנו האזרחית, לעשות הכל בשביל להחזיר 101 אנשים שלנו שנחטפו מהבתים שלהם, או ממסיבה; להביא הביתה חיילות וחיילים שנחטפו כשהם הגנו עלינו. זו קטסטרופה מתמשכת וטראומטית, ואני מאמינה באמת שעד שהחטופים לא בבית אין לנו בית.

לחץ צבאי הורג את החטופים, ולחץ ציבורי יחזיר אותם הביתה בעסקה. לא תהיה שם תקומה כל עוד ההפקרה הזו נמשכת, ואין מעשה צבאי ללא דיפלומטיה שהרי עסקאות והסכמים מצילים חיים. זו משוואה שאנחנו חייבים להמשיך לבטא כי בה טמון גם המפתח לעתיד שלנו במדינה וכעם תאב חיים שמסרב לנרמל מוות ונקמה על פני עתיד וחיים.

קול אחינו ואחיותינו זועק אלינו מהמנהרות. בשבילם ובשבילכם, תהיו האנשים שאתם רוצים להיות.

אביגיל טלמור

קיום המקום שבו אנו חיים היה ועודנו תלוי בכוחו של הדמיון, העושר הפנימי והחזון. הדמיון הוא מנגנון המאפשר להתעלות מעל המציאות, לחלום ולחוש תקווה, הוא ממלא את מצבורי העושר הפנימי ומאפשר להתלות באופטימיות שהעתיד מציע. 

בעבר הלא רחוק, כשזיהינו שהחידלון מאיים להעלים את מהותנו, יצאנו אל הרחובות ונלחמנו למען שינוי המציאות הנוראה המתהווה לנגד עיננו. לא חסכנו במשאבים והקדשנו זמן, מרץ ואפילו את הסיכון שנוכר כבוגדים וכאויבי העם כדי לנצח במאבק על חייה של הדמוקרטיה הישראלית. בזכות האופטימית (תוצר הלוואי הבולט של הדמיון) הצלחנו לראות בעיני רוחנו בוקר של יום חדש מפציע ומנצח את החשכה.

בשבעה באוקטובר אבדה לנו היכולת לדמיין. באין דמיון נותר החידלון, חיים כרצף פעולות הכרחיות המאפשרות לזוז מבלי להתקדם, מאז אותו יום ארור אנו תקועים בהווה מתמשך בן שנה שלמה. על העתיד, הזמן שבו יש התכנות לאין־סוף אפשרויות שעדיין לא קרו, אין בכלל מה לדבר. 

אביגיל טלמור. צילום: אורנה נאור

בניגוד לכל הגיון בריא, בהפגנות התמיכה במשפחות החטופים, ממשיכים לזעוק את המילה ״עכשיו״ במשך שנה שלמה. ה־״עכשיו״ הזה אינו תלוי זמן, הוא רעיון. רעיון שאומר, הרגע הזה בזמן הוא בהכרח הרגע הנכון לשחרור החטופים, הוא המבדיל בין היותם חיים למתים, הרגע הנורא מכל

מזה שנה אנו עסוקים בפרשנויות, משדרי חדשות אינסופיים, פוליטיקה, הסתה וישיבה במקלטים. אנו עדים לאירועים ״גדולים מהחיים״ שאת מסלולם, כך למדנו להאמין, אין בכוחנו לשנות. כדי להרגיש ״נורמליים״ אנו מבלבלים בין דקדנס לאסקפיזם, ופעולות כמו הפגנות, חמלה לצד האחר או ביקורת על המצב נראות לפתע לא אפקטיביות עד מסכנות חיים. 

למציאות שנכפתה עלינו מטרה אחת, להשכיח מאיתנו את המחדל הגדול ביותר שידעה המדינה – 101 אזרחים ואזרחיות שנחטפו מבתיהם ושגורלם יחרץ מתוך שיקולים שעליהם אין בכוחם להשפיע.

מהי הפעולה האפקטיבית ביותר להחזרת החטופים, שקולם לא נשמע בגלל הדי המלחמה, היא שאלה שצריכה להדיר שינה מעיננו ועלינו כחברה מוטלת האחריות לחפש ולמצוא לה תשובה. גם אם במציאות הנוכחית דומה הדבר למציאת מחט בערמת שחת יש לזכור שזהו מהלך קשה אך לא בלתי אפשרי. הפתרון לשאלה פשוט יותר ממה שניתן לחשוב – עשיית דברים למען העשייה בלבד מבלי לחפש בהם תועלת, משמע להמשיך ולהפגין.

בניגוד לכל הגיון בריא, בהפגנות התמיכה במשפחות החטופים, ממשיכים לזעוק את המילה ״עכשיו״ במשך שנה שלמה. ה־״עכשיו״ הזה אינו תלוי זמן, הוא רעיון. רעיון שאומר, הרגע הזה בזמן הוא בהכרח הרגע הנכון לשחרור החטופים, הוא המבדיל בין היותם חיים למתים, הרגע הנורא מכל.

באחריותנו להמשיך ולצעוק ״עכשיו״ ככל שיידרש. עצם הפעולה, גם אם נדמה שאין בה תועלת, יוצאת נגד החידלון ומעודדת את הדמיון לשוב ולפעול. 

אילנה זפרן

שנה אחרי, מה אפשר להגיד? מה אפשר לכתוב? כבר אין מילים. כשמנסים למצוא, המילה ״עדיין״ חוזרת הרבה.

שנה אחרי, החטופים עדיין לא שבו, ואני עדיין הולכת להפגנות שגדלו, אבל לא מספיק. הסרט הצהוב שכבר מסומן כולו בציפורני חתול עדיין קשור על ידי שעדיין מניפה את אותו שלט עם איורי החטופים, מעודכן בהתאם לבשורות – בועת דיבור עם המילה ״חזרתי!״ באיור של נועה ארגמני, רקע שחור ולב צהוב שבור באיורים של כרמל גת והירש גולדברג־פולין. 

אילנה זפרן. צילום: מ״ל

אין לי צורך באופטימיות כדי להמשיך להגיע להפגנות. מספיקות לי תחינת המשפחות, המחשבה שאולי החטופים רואים אותנו והמוסר כדי להמשיך. מה גם שההפגנות מחזקות, תחושת הסולידריות חזקה מתמיד ובדרך כלל אני חוזרת מהן טיפה יותר אופטימית

שנה אחרי, אני עדיין אופטימית? פחות ופחות. אבל אין לי צורך באופטימיות כדי להמשיך להגיע להפגנות. מספיקות לי תחינת המשפחות, המחשבה שאולי החטופים רואים אותנו והמוסר כדי להמשיך. מה גם שההפגנות מחזקות, טוב לראות את הפנים המוכרות והאכפתיות של המפגינים, תחושת הסולידריות חזקה מתמיד ובדרך כלל אני חוזרת מהן טיפה יותר אופטימית.

שנה אחרי, הזעזוע מהיושבים בבתי הקפה שלא שוקלים לרגע לבוא להפגין (אני בעד בתי הקפה והמשך החיים, אבל לא בזמן ההפגנות!) מתעצם, אבל לצדו נרמול המצב מחלחל וקשה לשמור על להט המאבק, וגם אני שכולי בתוכו, מוצאת את עצמי מאיירת פחות דברים שקשורים אליו, כבר לא באופן יומיומי וכבר לא באובססיביות.

ובכל זאת אני עדיין מתעקשת להמשיך ולנסות לגעת באנשים ולהזכיר להם את החטופים דרך האמנות, ממעיטה במילים כי אין טעם להטיף, מרבה בדימויים. אם בתחילת האסון, האמנות שעסקה בו היתה מקור לנחמה, תחושת ביחד והזדהות, כעת תפקידה העיקרי בעיני הוא לקחת חלק במלחמה היומיומית בנרמול.

שנה אחרי, גם ההפגנות וגם האמנות למען החטופים עדיין מאפשרים לי לא להרגיש חסרת אונים לחלוטין ולכן אתמיד בשניהם; למענם וגם למעני, עד שישובו כולם.

תומר ספיר

ב־22.5.24, שבוע לאחר שפורסמה בפורטפוליו הכתבה על הפעילות שלנו במאבק להשבת החטופים, התפרסם הסרטון המצמית של חטיפת התצפיתניות. אני זוכר שיצאתי לבגין בכאב, אבל גם בתקווה שסוף סוף הציבור הרחב ייצא בהמוניו וירעיד את הקרקע בדרישה להפסקת ההפקרה הזאת.

זה לא קרה, ותחושת התסכול היתה מוכרת ממקרים איומים שאירעו בחודשים שקדמו לכך. גם אז הציבור נותר ברובו דומם. אפילו רצח ששת החטופים שהוציא אנשים מהבתים לא התניע מחאה משמעותית בכמויות, בהמשכיות ובעוצמות של רעידת אדמה שמחדל כזה אמור לייצר. 

אני מאמין שלמחאה אזרחית ולהתנגדות יש כוח לחולל שינוי, גם כשהדברים נראים חסרי סיכוי מול ממשלה מתעללת, שעליה מוטלת האחריות להשיבם. יש עוצמה בנוכחות של הגוף האנושי המתנגד ברחוב, במיוחד כשמסה משמעותית של אנשים מתאגדת. הסיטואציה מורכבת ואני יכול לשער חלק מהסיבות מדוע אין כרגע מיליון אנשים ברחוב. אירועי השנה פגשו אנשים שונים באופן שונה וכל אדם מגיב אחרת.

תומר ספיר. צילום: עודד אנגל

אני מאמין שלמחאה אזרחית ולהתנגדות יש כוח לחולל שינוי, גם כשהדברים נראים חסרי סיכוי מול ממשלה מתעללת, שעליה מוטלת האחריות להשיבם. יש עוצמה בנוכחות של הגוף האנושי המתנגד ברחוב, במיוחד כשמסה משמעותית של אנשים מתאגדת

באופן אישי, ב־7.10 התהפכו הקרביים שלי כשראיתי שאנשים נחטפים לעזה ומאז הנושא רודף אותי ביום ובלילה ולא מרפה. בתוך הכאב והתפקוד הלקוי יצאתי לרחובות למחות יחד עם המשפחות ובמקביל השמעתי את קולי ברשתות, מתוך ניסיון להשפיע על המעגלים שמקיפים אותי. אני חושב שאנשי תרבות חייבים בימים כאלה לנקוט עמדה ולהשמיע קול צלול שמבחין בין טוב לרע ונלחם על החיים. 

מאז 7.10 הרבה דברים התחדדו עבורי, אבל המשפט שאני אומר הכי הרבה לעצמי כשאני מתפרק הוא ״אני לא מבין כלום״. לכל אורך התקופה אני משתדל לא להיות בעמדת המטיף ויודע שזאת עמדה שמרחיקה ולא סוחפת אחרים למאבק. בתוך זה, עדיין יש בי רגעי שבירה שבהם אני לא מצליח להבין כיצד נעמה לוי, עופר קלדרון, מתן צנגאוקר וכולם שם, ועדיין ציבור שלם הלום בבתים.

אם היה קורה לי חס וחלילה משהו דומה היה לי ברור שהחברה כאן תעמוד איתי. זאת סולידריות בסיסית שאמורה להתקיים ברגע קיצון טראומטי שמתרחש לקבוצת אנשים שהיא חלק ממרקם חברתי. אבל התחושה היא שהכל כאן משובש ועבורי זה שבר גדול. 

קבוצת האנשים בבגין נותנת לי תקווה בשנה האחרונה. אני לא מכיר את כולם לעומק, אבל האהבה שלי אליהם גדולה כי אנחנו נלחמים יחד באינטנסיביות למען מטרה נעלה. זה נותן נחמה וכוח להיות מוקף באנשים שנמצאים באותו תדר, מבינים את גודל השעה ופועלים. כל הזמן מצטרפים אנשים חדשים וזה מעודד.

מעל הכל זאת זכות גדולה לעמוד לצד המשפחות. יפעת קלדרון ועינב צנגאוקר הפכו לנשים משמעותיות בחיי, והסולידריות ביניהן נותנת לי השראה ותקווה. 

הילה לביב

האימה משתקת את הגוף: עברה שנה. הימים שעוברים חונקים אותנו. אנחנו, אטריו וארטאקס, בו זמנית, טובעות בביצת הצער ונלחמות תוך כדי. השלטון מפקיר, מופרע, מטורלל ומטומטם. המציאות לא מציאותית. האמנות יותר נורמלית מהחיים, אבל פחות רלוונטית.

ההרהורים, הסובלימציה, הדיוק וההפשטה הוחלפו בקריאות מחורזות מהמגאפון: ״החטופים בעזה יותר מדי ימים – הדם על הידיים של ממשלת הדמים! החטופות בעזה סובלות וגם מתות – הדם על הידיים של ממשלת הזוועות!״. איבדנו כל כך הרבה. נשארה הסולידריות בשער בגין, נשארו האומץ, התקווה והנחישות.

הילה לביב. צילום: תומר ספיר

הדיוק וההפשטה הוחלפו בקריאות מחורזות מהמגאפון: ״החטופים בעזה יותר מדי ימים – הדם על הידיים של ממשלת הדמים! החטופות בעזה סובלות וגם מתות – הדם על הידיים של ממשלת הזוועות!״. איבדנו כל כך הרבה. נשארה הסולידריות בשער בגין, נשארו האומץ, התקווה והנחישות

מדי פעם, בסוף ההפגנה, שואלות זו את זה: ״אז מה בעצם אתה עושה כשאתה לא בבגין?״. ״אני פרופסור באוניברסיטת תל אביב״ אמר המתופף הוורוד; ״למדתי תיאטרון, והיום אני עובדת בחברת היי־טק, אל תשאלי״ אומרת המגאפוניסטית; ״אני סטייליסטית״, מספרת בת הדודה של החטוף; ״אני לומדת בכיתה ט׳ בעירוני ד׳״, אומרת האחיינית של חטוף אחר; ״אני אמנית״ אני אומרת.

אם כבר אנחנו במציאות לא אמיתית, אני מבקשת משאלה: שתהיה עסקת חטופים, שתהיה עסקת חטופים, שתהיה עסקת חטופים. מי שלא כואב לה יותר, כנראה הפכה לזומבי של נירמול. מי שכואב לה – שתמשיך לכאוב, לכעוס, לצאת לרחובות, לזעוק ולעמוד לצד המשפחות עד שכולן וכולם יחזרו.

״אני עדיין מרגיש כאבים,״ הסביר אטריו, ״אבל זה לא הדבר החשוב כרגע בעיני…״.

״אבל לי זה חשוב! נשפה אורגל. ״כן זה ממש נחמד שהמטופלים אומרים לרופא מה חשוב ומה לא! מה אתה בכלל מבין בזה, טירון ירוק שכמוך! זה חייב לכאוב לך אם זה מתרפא. אם זה לא היה כואב לך יותר, זה היה סימן שהזרוע שלך כבר מתה״.

(הסיפור שאינו נגמר, מיכאל אנדה)

 גליה חי

עברה שנה מה־7.10.23 והכל יותר קשה. אנחנו עדיין בשער בגין, מפגינות יום יום עם יפעת קלדרון, עינב צנגאוקר, אילנה, שני, נטלי, זהירו, יהודה כהן, אילה מצגר ועוד משפחות ושותפות אמיצות.

באפריל כתבתי שעופר קלדרון, יחד עם עוד 131 חטופים, עדיין מופקר על ידי המדינה. כעת המספר הוא עופר ועוד 100 חטופים. בכל פעם שכותבים מספר הלב שלי צונח. מי הבא בתור ברולטה הרוסית? רשימת החטופים התקצרה, ספירת הימים התארכה כל כך שהפסקנו למנות. לאף אחד אין כוח לחכות ברכב עד שהספירה תסתיים. 

הכתבה שפורסמה בפורטפוליו בחודש מאי כינתה אותנו המצפון הפועם של עולם האמנות. אז, לא תיארתי לעצמי שנמשיך לעמוד ברחוב ולהילחם למען השבת החטופים כל כך הרבה זמן. אבל אצלי זו לא בחירה, אני לא יכולה לפעול אחרת. יש למאבק הממושך מחירים כבדים, פיזיים ואישיים. אני עייפה, והלב כבד ושבור. אבל עופר ומתן עדיין חיים. חייבות להמשיך. לא דמיינתי את הרוע הזה שבהפיכת החטופים ומשפחותיהם לאויב הציבור.

גליה חי צילום. אינס: אבו סייף

היום אני מבינה עד כמה הכוח הזה ניזון מקבוצת הנשים/אנשים שסביבי. אני מעניקה כוח ומקבלת עוצמה והשראה. אם יש לנו כוח ליצור חובה עלינו להעניק כוחות לאחרים, לא לוותר על החטופים שלנו ולדמיין עתיד טוב יותר למקום הזה

זו שנה שבה הסתבר מעל לכל ספק שמדינת ישראל לא מחויבת לאזרחיה וכן התברר שערכים של צדק ומוסר הם נושאים שנויים במחלוקת. אנשים מדברים על ״עסקה״ ועל ״מחירים״ משל היו סוחרים בבורסת החיים האבודים, הזנוחים, הנטושים והמופקרים. 

אני לא רוצה להיות מצפן, לא רוצה כל הכבוד ותשמרי על עצמך. אני לא צריכה לבקש סליחה מאיש, אני שלמה עם עצמי, אני עושה כל מה שביכולתי כדי שישובו. אבל מי שלא בא שיתבונן במראה, ויחליט אם הוא אוהב מה שמשתקף שם. אני עדיין מקווה שרבים יותר מקהילת האמנות, קהילה המושתתת על ערכים הומניסטיים, יבואו ויצטרפו למאבק הכי חשוב שהיה כאן אי פעם. בואו לעשות את הדבר הנכון והמוסרי. 

כתבתי באפריל שתמיד חשבתי שכאדם, כאמנית, כמעצבת, יש לי אחריות כלפי החברה. כאדם יוצר יש לי איזה כוח בידיים, כוח לטובה. כוח לייצר, לברוא. קשה להחזיק בתקווה. תקווה היא היכולת לדמיין עתיד טוב יותר, זה מושג שהוא גם רגשי וגם שכלתני. לאבד את התקווה זו פריווילגיה שאין לי כרגע, כי אז נכנענו לרוע וויתרנו על החיים. 

ידעתי מתוך ניסיון החיים שיש לי כוח. מי שקרא את ויקטור פרנקל יודע שאפשר להפוך רגשות קשים וכואבים לאנרגיה לוחמת של צמיחה ושינוי. היום אני מבינה עד כמה הכוח הזה ניזון מקבוצת הנשים/אנשים שסביבי. אני מעניקה כוח ומקבלת עוצמה והשראה. אם יש לנו כוח ליצור חובה עלינו להעניק כוחות לאחרים, לא לוותר על החטופים שלנו ולדמיין עתיד טוב יותר למקום הזה.