בסיס אם: רות פתיר והביתן הישראלי בביאנלה בוונציה

״יש שבוי שלא מדברים עליו. בוודאי לא דומה בחשיבותו לחטופים בני האדם, אבל חשוב לדבר על הביתן הישראלי בגני הביאנלה בוונציה. בפתיחת הביאנלה באפריל נפתחו גם הביתנים הלאומיים במסיבות ואירועים חגיגיים.

״רות פתיר, האמנית שמייצגת את ישראל, ושתי האוצרות של התערוכה, מירה לפידות ותמר מרגלית, החליטו באומץ ובתבונה, ויש שיאמרו גם באופן הכרחי (תלוי בנקודת המבט והאידאולוגיות שלכם) שלא לפתוח את הביתן עד שיהיה שינוי במצב. ובדברן על המצב הן לא התייחסו רק לחטופים הישראליים אלא גם למצב בעזה״. את הדברים האלה כתב האוצר ומבקר האמנות החשוב פרנצ׳סקו בונאמי בעיתון האיטלקי Il Foglio בתחילת ספטמבר.

והוא ממשיך, וכותב לעולם את מה שאנחנו כאן יודעים יותר מדי טוב: ״המצב לא רק שלא השתנה, אפילו הורע משמעותית מאז, והביתן נותר סגור ובתוכו עבודתה החשובה של פתיר: M/Otherland אמא אדמה, שאינה מדברת על ישראל או על היהודים, אלא על מצבן של נשים בכל מקום – והמקומות והתרבויות רבים, רבים מדי – שבהם נשים נחשבות בעיקר לכלים, כמיכלים לייצור בני אדם, ולא כישויות אנושיות בפני עצמן״.

פגשתי את רות פתיר בוונציה שלוש פעמים, שלושתן ללא תכנון מוקדם. בכל פעם התחבקנו ודמענו. וחייכנו. וחיזקנו זו את זו. הפעם הראשונה הייתה בפתיחת הביאנלה/סגירת הביתן. השניה הייתה בתחילת ספטמבר, מיד אחרי רצח החטופים ובהם כרמל גת, שאותה אימצה רות אל ליבה וחשה בקשר מיוחד וקרוב אליה לאורך כל התקופה המרה הזו. הפעם השלישית, לקראת ראש השנה ובהתקרב השבעה באוקטובר, כבר הייתה באווירת הסתיו של הביאנלה, והיא נראתה מרוחקת ומהורהרת קצת יותר, כמי שכבר לא מצפה לשינוי.

ואולי לא מקרי שנפגשנו כך. כי לא במקרה אני מתחילה כל סיור עם קבוצה חדשה בוונציה בביתן הישראלי. דברים שרואים משם לא רואים מכאן, והביתן הסגור, על התערוכה שפועמת מתוכו, הוא לא חלל נטוש. הוא זועק והוא חשוב. הסרט ״המקוננות״, שנעשה בעקבות השבעה באוקטובר ניבט מבעד לחלון הקדמי של הביתן, קולות וצלילים ממנו גולשים החוצה, אך איש לא מבקר ואין רואה מה קורה בפנים.

תמיד הייתה רוחה של רות שורה על המקום שהפך לסלע מחלוקת, והנה, בתחילת סיורי הסתיו, היא שבה ועמדה שם, מתבוננת בי ושומעת.

פולחנים אנושיים

לא במקרה גם בונאמי, שבעצמו היה אוצר ראשי של הביאנלה בשנת 2003, חוזר אל הביתן הישראלי, שבשנים אחרות, באקלים פוליטי אחר, היה יכול להיות אחד הביתנים הבולטים והחשובים של הביאנלה. במאמרו הוא מתייחס עניינית לפרויקט ולנסיבות שתקפו אותו, תרתי משמע. מכאן עולה ההקבלה המפתיעה שהוא עושה בין החטופים במנהרות עזה האפלות לבין הביתן הסגור – שהתערוכה נסתרת בקרבו.

בהמשך המאמר הוא מזכיר שבכמה ממדינות ארצות הברית, הדמוקרטית הנאורה, נשים שבוחרות לעשות הפלה ניצבות בפני עונש של 30 שנות מאסר, ויש המדברים על עונש מוות. הוא מזכיר שבחלקים רבים בעולם נשים נתונות לדיכוי ולמשטור גופן, דעותיהן וכל דבר הקשור בקיומן, בחסות חוקים אלימים ומפלים.

בונאמי מדבר על חשיבותה של העבודה של פתיר, יצירת אמנות אישית מאוד ובו זמנית אוניברסלית, שעוסקת לא רק באמהות ופריון, אלא בחברה האנושית, על פולחניה, על פלישתה אל הגוף ואל הנפש; אמנות שמתבוננת בקידמה ובו זמנית במצבן הקיומי של נשים משחר ההיסטוריה. פתיר ליוותה בעבודתה את טיפולי ״שימור הפוריות״ שעברה, והיא מנפישה את דמותה ואת סובביה באמצעות דמויות של צלמיות פריון עתיקות מאזורנו. כך היא יוצרת קישור בין פולחני הפריון הפגאניים לפולחני עידוד הילודה ולהישגים הרפואיים בני זמננו.

את ההודעה הרשמית על בחירתה לייצג את ישראל בביאנלה קיבלה רות פתיר בשבעה בספטמבר. בדיוק חודש לפני האסון. בשבעה באוקטובר הכל נעצר ודמם, הכאב והאבל מחצו כל יכולת לתפקד וכמו אצל כולנו, גם לפתיר לקח זמן עד שהרימה את ראשה – ויחד עם הצוות שהקיף אותה החליטה להמשיך לעבוד, כל העת מתחזקת תקווה קלושה שעד לפתיחת התערוכה יחזרו החטופים, תושג הפסקת אש, יהיה סיכוי לטוב. מאז, כאמור, המצב רק הורע.

מי שמבקר בג׳רדיני מבין עד כמה הנעדר הנוכח הזה חזק ומשמעותי. אנשים עוצרים ומביטים, נמשכים ומשתהים. הוא תופס מקום בשיחות, בצעידה בגן, בצילומי המבקרים ובתודעה

פתיר, 39, היא אמנית צעירה ומוכשרת שהגיעה להישג המשמעותי והמרגש בקריירה כשנבחרה להציג בבינאלה ונקלעה למצב חסר מוצא. מעטים היו שמים עצמם בנעליה, מתלבטים בדילמה שלה ועומדים כמוה בלחץ המאסיבי שהופעל על פתיר מבית ומחוץ. בישראל היו (ועדיין יש) לא מעט כאלה שיודעים יותר טוב מה היה נכון לעשות.

בעולם היו אלה הקולות הרמים והאלימים בעד ונגד הביתן הישראלי. עצומות של עשרות אלפי חותמים שהאשימו אותה (אותנו) בצביעות וגרוע מכך – בין השאר כתבו שהיא מדברת על פוריות בביתן שמייצג רצח עם; קראו לתערוכתה ״מוות בוונציה״, החרימו אותה ואת צוותה כשעבדו בביתן על הקמת התערוכה. הגדיל לעשות עיתונאי עויין במגזין היפראלרג׳יק, שאחרי ההחלטה להותיר את הביתן סגור האשים אותה שהיא ״מגניבה פנימה רק את מי שהיא רוצה״ לראות את התערוכה.

היא התאבלה והתגברה. צמצמה את מקומה על הבמה תוך עמידה נחושה גם בלחצים לקבל הסברים ולבדוק מה היא חושבת ומרגישה, והפנתה את הזרקור לחטופים ולמלחמה הנוראה. ההחלטה והפעולה שנקטה הצליחה מעל למשוער, עיקרה את ההפגנות נגדה מתוכן עד שגוועו והביאה לחשיפה תקשורתית אפקטיבית, שלא הייתה זוכה לה כנראה אילו פתחה את התערוכה. מי שמבקר בג׳רדיני מבין עד כמה הנעדר הנוכח הזה חזק ומשמעותי. אנשים עוצרים ומביטים, נמשכים ומשתהים. הוא תופס מקום בשיחות, בצעידה בגן, בצילומי המבקרים ובתודעה.

בספטמבר סיפרה לי שזו הפעם הראשונה שהיא חוזרת לוונציה. רק אחרי הזמן שחלף הרגישה שהיא יכולה סוף סוף, לראשונה, לראות את הביאנלה שבה היא משתתפת. לדבריה, אז, באפריל, באמת ובתמים חשבה שהביתן עוד יפתח – עוד חודש או חודשיים לכל היותר. עכשיו, חודש וחצי לפני נעילת הביאנלה ב־24.11.24, כבר קשה להאמין שיש סיכוי. זו השנה האבודה שלנו, וזה רק חלק מהאובדן. אבל עבודתה של פתיר עוד תיראה ותישמע, אם לא יהיה שינוי בתוכניות היא תעלה בשנה הקרובה במוזיאון תל אביב.