מגלים אוצרות // עפרה ברעם

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי בפועל הייתה ״נקודות קווים״ של הציירים אלדד זיו ואהרון גלוסקא, שהוצגה במוזיאון בית שטורמן בשנת 2017. אבל התערוכה המשמעותית הראשונה שאצרתי אחרי שסיימתי את לימודי האוצרות הייתה ״נחל עוז צילומים״ באוצרות משותפת עם גיא רז. התערוכה נפתחה בדצמבר 2023 והציגו בה הצלמים ורנר בראון, ברוך רביב, משה גרוס, טום אורן־דננברג ודנה אריאלי.

לאחר המתקפה הרצחנית על יישובי הנגב המערבי, שמנו לנו כיעד להכיר לציבור את קיבוץ נחל עוז ומורשתו. לתת במה לתערוכות שהוצגו בקיבוץ והצגתן נקטעה בשבעה באוקטובר, ולהציג תצלומים מהעבר השופכים אור על חיי הקיבוץ. באמצעות התערוכה ביקשנו לחזק את תחושת השייכות למקום של חברי נחל עוז שפונו מביתם־מקיבוצם, וזוכים לבית חם בקיבוץ משמר העמק, ולהביע הזדהות עימם בזמנים מורכבים אלו.

למקצוע האוצרות הגעתי דרך עבודתי כמנהלת מוזיאון בית שטורמן. במשך למעלה מ־11 שנים שבהן אני מנהלת את המוזיאון הצגנו עשרות תערוכות בגלריית התערוכות המתחלפות שלנו, וכך נחשפתי למקצוע. בשנת 2021 הלכתי ללמוד אוצרות בבית לאמנות ישראלית בניהולה של עידית עמיחי.

לשמחתי הזדמן לי לקחת חלק בתהליך האוצרותי גם בתערוכות עבר כמו ״אני אדם מיטה״ (2018) תערוכת אמנות קבוצתית שנוצרה כמחווה לאדם ברוך ז״ל במלאת עשור למותו שאצר העיתונאי ואיש התקשורת רינו צרור; והתערוכה ״דיין – אלבום משפחה״ (2017), באוצרותו של גיא רז, שסקרה את התפתחות הצילום התיעודי בארץ דרך העץ המשפחתי של המשפחות דיין, גפן, בצר ושטורמן.

התחנה האחרונה

התערוכה ״הפילוג״ שמוצגת בימים אלה במוזיאון בית שטורמן עוסקת בפילוג שפקד את עין חרוד ואת התנועה הקיבוצית. התערוכה מבקשת לבחון את הנושא שנותר עד היום בגדר פרשה עגומה, טראומטית ולא מעובדת, מנקודת מבט היסטורית ובראי האמנות.

האתגרים שעמדו על סדר היום הקיבוצי לפני שבעה עשורים רלוונטיים ואקטואליים מתמיד במדינת ישראל כיום. המתח, הפילוג והקוטביות המכרסמים בחברה הישראלית בשאלות של מהות וזהות יכולים להצמיח הבנה לְמה שאירע בעבר, ומעלים את השאלה – האם תערוכה יכולה גם להיות תמרור אזהרה?

בתערוכה מוצגות עבודות של אמנים מובילים מהחברה הקיבוצית ומחוצה לה, ולצידן מסמכי מקור מארכיוני עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד שנחשפים לראשונה. האמנים המשתתפים בתערוכה: ורדי בוברוב, הדר גד, אפרת גל־נור, יאיר גרבוז, מלי דה קאלו, מירב הימן, יעקב חפץ, טליה ימיני, אילת כרמי, נירה לב, הראל לוז, משה מירסקי, סתיו רוזנטל, גיא רז, מיכל שכנאי.

מכל מלמדיי השכלתי

התערוכה ״לינה משותפת – קבוצה וקיבוץ בתודעה הישראלית״ משנת 2005, של האוצרת טלי תמיר, שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב. בזכות התערוכה חוויתי התגלות של ממש בקשר לתפקידה החשוב והמכריע של עבודת האוצרות.

היכולת של אוצר.ת להתמודד עם נושא מורכב, מאתגר ומרובה רבדים, להציגו ולהנגישו לקהל באמצעות עבודות אמנות ומיצבים, תוך הצבתם בחלל בצורה חכמה ומדויקת (הן עבור החלל המוזיאלי והן עבור היצירות עצמן).

האתגרים שעמדו על סדר היום הקיבוצי לפני שבעה עשורים רלוונטיים ואקטואליים מתמיד במדינת ישראל כיום, ומעלים את השאלה – האם תערוכה יכולה גם להיות תמרור אזהרה?

בפרויקט הגמר שלי בלימודי האוצרות בבית לאמנות ישראלית, זכיתי לסגירת מעגל עם הנחייתה של תמיר. כנושא לפרויקט בחרתי לאצור תערוכה על הפילוג. בעזרתה ובהדרכתה המקצועית, החכמה והמדויקת של טלי, התערוכה קרמה עור וגידים והיא מוצגת בימים אלה במוזיאון.

תערוכת החלומות

תערוכת החלומות שלי היא התערוכה ״מה אם?״ (מים) What If?. התערוכה תוצג בתוך בריכת שחייה ציבורית מלאה במים ותשאל שאלות בנושאי קיימות, קהילה ואמנות.  היצירות בתערוכה (עמידות למים כמובן) יעסקו בחשיבות המים בכל האספקטים בחיינו – כמשאב טבעי ובסיסי לכאורה – אך גם הכרחי, כתנאי וכסמל לקיומם של חיים, כמעוררי תחושות, במשמעות של היפרדות מיבשה -קרקע יציבה, היעדר המשקל, חוויית השקט המדיטטיבית שכמו מחזירה אותנו לרחם אימנו.

היצירות יוצגו על קרקעית הבריכה, על דפנות הברכה ואף יצופו־ינועו על פני המים. המבקרים בתערוכה יידרשו להיכנס לבריכה, להירטב, ובכך יהפכו לחלק הומוגני ואורגני מהתערוכה עצמה.  בפן האישי, כבת קיבוץ, המים מחזירים אותי לזיכרונות ילדותי, לבריכת השחייה בקיבוץ שהייתה (ועודנה) מקום מפגש מרכזי לכל הקהילה, וגם לחשיבות מקורות המים והגשם לשדות, והציפייה והתפילה לגשם בעיתו כתנאי להצלחת היבולים החקלאיים.

בקרוב אצלך

רוב העשייה שלי כיום מתמקדת בתערוכה ״הפילוג״, בהשקת קטלוג התערוכה הצפויה בקרוב, ובתכנית אירועים מרתקת ומגוונת. ומה עוד? יש כמה רעיונות מעניינים על הפרק. נעדכן בהמשך.