תקריב: זום־אין על הקולנוע של ורנר הרצוג

הרשימה הזו היא המלצה ללכת לקולנוע ולראות סרטים, כאלה שקשה לראות במקומות אחרים ומוקרנים כאן רק בשבועיים הקרובים, כאלה שהמסך הגדול ״עושה להם טוב״. אבל הרשימה הזו היא לא רק המלצה לצפייה אלא בו זמנית הזמנה לקריאה, וליתר דיוק לצפייה וקריאה הכרוכות זו בזו.

ורנר הרצוג הוא אחד הבמאים הפוריים, המרתקים, ומרובי הפנים שפועלים כיום. החל משנות ה־60 ועד היום הוא ביים כ־70 סרטים, תיעודיים ובדיוניים. הוא צילם סרטים באלסקה, בהרי געש, במערות ייחודיות בצרפת; הוא תיסרט סרטים תיעודיים, וגם הדמויות הבדיוניות שלו נראות לפעמים לקוחות מהסרטים התיעודיים שלו.

הגיליון האחרון (מספר 27) של כתב העת ״תקריב״ לקולנוע תיעודי, שייסדו ועורכים לאורך השנים הבמאים ענת אבן ורן טל, מוקדש כולו לקולנוע של הרצוג. את הגיליון הנהדר ערך בתבונה עידו לויט, ובצד מאמרים מקוריים שמוקדשים לסרטים מסוימים של הרצוג, יש בו – במסורת של תקריב – תרגומים נהדרים למחקרים של חוקרים מרכזיים של הרצוג. לכבוד יציאת הגיליון, ובשיתוף הסינמטקים בירושלים, הרצליה ותל אביב, תערכנה הקרנות מיוחדות לכמה מסרטיו התיעודיים הבולטים של הרצוג.

אחד הסרטים הנהדרים שיוקרנו, ״לה סופרייר״ (1976) מתעד מסע של הרצוג עם צוות קטן אל האי גוואדלופ שבים הקריבי. הר הגעש שבאי עמד להתפרץ והשלטונות הורו לכל התושבים להתפנות. הרצוג מחליט דווקא אז לקחת צוות קטן ולהגיע לאי ולתעד. את מה הוא רוצה לתעד? זה פרדוקס לא קטן, כמו שכותב שמוליק דובדבני במאמר יפה ומעמיק על הסרט. אם המשימה שלו תצליח והוא יתעד את ההתפרצות הגעשית – כנראה לא יהיה סרט. מצד שני – את זה בדיוק הוא רוצה לתעד. כלומר, לא בדיוק.

יש משהו מטלטל בלראות את מה שמותירה המלחמה, להתבונן בכל זה באופן שמנותק מהקשר היסטורי, במנותק מהיותה ״מלחמה שלנו״. לראות את האש כשלעצמה, בוערת, מרהיבה, פתיינית ומלאת עוצמה

אחד הדברים המרתקים והמרכזיים בסרט הוא מפגש של אנשי הצוות עם האדם היחיד (ככה הם חושבים אז, מאוחר יותר הם מגלים עוד שניים) שמסרב להתפנות מהאי. הם מוצאים אותו שם מודע לגמרי לסכנה המתגברת, אבל מסיבותיו שלו הוא נשאר באי ומחכה. מיהו האדם שבוחר שלא להתפנות? מה יש לו או אין לו להפסיד? איזה יחסים יש לו עם מי שנותנים את ההוראות? עם אנשים בכלל?

הצפייה בסרט הזה בכלל ובימים האלה בפרט, היא מטלטלת ממש. הרצוג מתעד את העיר המרוקנת. הרמזורים שממשיכים לעבוד ברחובות הריקים, הכלבים המשוטטים שמחפשים אחרי אוכל (ולא מוצאים), החום, הלחות, האסון שעומד להתרחש. תחושת סוף העולם (שלא מתממש למרבה המזל) היא בממדים אפוקליפטיים. בצפייה בחתיכת המציאות הזו יש מין תחושה של התבוננות במקום מרוחק, כמעט פואטי, לא מכאן. בו זמנית זו גם התבוננות באיזו אפשרות כמעט נוכחת, כזו שכמעט אפשר לזהות.

סרט מטלטל אחר שיוקרן, ״לקחי החשכה״, מתעד את הבערה המתמשכת של בארות הנפט של כווית בסיומה של מלחמת המפרץ. זו מסה קולנועית יפהפייה, שהאפוקליפסה, מעשה ידי אדם, נראית בה מרהיבה, עוצמתית וכמעט מפתה. פס הקול הנהדר (וגנר למשל) הופך את הכל למקום שמנותק מההקשר ההיסטורי הקונקרטי, ומספר סיפור רחב וגדול יותר על הבערה הגדולה מהחיים שאנחנו מבעירים או מותירים אחרינו. ציוד שרוף, מכונות שנשארו בצד הדרך, צבעוניות עזה, ובתוך כל זה המעשה האנושי.

מי שתפקידם להשקיט את המקום, לכבות את הבערה, לשאוב את הנפט, להחזיר את הסדר על כנו – עומדים מול המחזה התנ״כי כמעט, מסכנים את חייהם ממש כדי להחזיר את הסדר על כנו, משתדלים לשמור על הנשימה שלהם עצמם מהעשן והזיהום, ובו זמנית, בתוך כל הסיוט הזה הם מתפתים באופן בלתי מוסבר למראה ולנוכחות האפוקליפטיים. באופן פרדוקסלי הם כמעט משמרים את האפוקליפסה.

בצפייה בסרט הזה בימים האלה, מתערבבות מלחמות אחרות, שמתרחשות או עלולות להתרחש במרחבים קרובים למלחמה ההיא, ובממדים דומים לאפוקליפסה הקולנועית הזו של מלחמת המפרץ. יש משהו מטלטל בלראות את מה שמותירה המלחמה, להתבונן בכל זה באופן שמנותק מהקשר היסטורי, במנותק מהיותה ״מלחמה שלנו״. לראות את האש כשלעצמה, בוערת, מרהיבה, פתיינית ומלאת עוצמה. מה זה אומר על הבערה הזו שמובערת כאן שוב ושוב? על מי שמבקשים להבעיר אותה?

אמת אקסטטית

סרט מופתי אחר שיוקרן הוא ״גריזלי מן״ (2005) שעשוי בחלקו הגדול מחומרים שצילם טימותי טרדוול, איש יוצא דופן שהקדיש חלק גדול מזמנו למה שהוא ראה כמשימת חייו – שמירה והגנה על דובי הגריזלי. במשך 13 שנים הוא בילה את מרבית זמנו באלסקה, בחברת הדובים והשועלים, בשמורות טבע שאינן מתוירות. לאורך השנים האלה הוא צילם ודיבר לא מעט אל המצלמה, הוא תעד את הדובים, ודיבר עליהם ועל עצמו. התיעוד האחרון קשור באופן האכזרי שבו מצא את מותו.

הרצוג לוקח את החומרים האלה ומתבונן דרכם על העולם דרך נקודת המבט של טרדוול, ובו זמנית מנסה להתחקות אחריה, להבין אותה. מה הניע את טרדוול לבחור דווקא בחיים האלה, האם הבחירה הזו היטיבה איתו או עם הדובים? ומה לגבי בת זוגו, שכמעט לא מופיעה בחומרים המצולמים, אבל מצאה את מותה יחד איתו? מי היא היתה? האם היא רצתה בחיים האלה?

זה סרט מרשים ומרתק גם בגלל שהוא מצליח להתבונן בדיוקן של דמות דרך המבט שלה, ובו זמנית לא לוקח בעלות עליה. טרדוול, חייו, מה הניע אותו – כל זה חשוב, אבל הוא איננו משימה שיש לצלוח. את רגעי המוות שלו, כך הוא בוחר לספר באיזה אופן קולנועי מרהיב, יש להשאיר לו עצמו. הם לא מכוונים אל המבט שלנו. היה איש ואיננו עוד, וחייו ומותו הם אינם חיית בר שיש לביית או לצוד.

לויט מסביר כי על פי הרצוג ״אמת פואטית״ או ״עמוקה״ או ״אקסטטית״ אינה עוסקת בעובדות אלא בסוג כללי יותר של ידע הנוגע לעולם, לקיום, לאדם, ואותה ניתן להשיג רק דרך זיוף, דמיון וסגנוּן

בחזרה ל״תקריב״. בהקדמה של לויט לגליון, שהיא בהירה ומאירת עיניים ובו זמנית מעמיקה ורבת שכבות, הוא פורש בין השאר את התפיסה הייחודית והמאתגרת של הרצוג את הקולנוע התיעודי. בין השאר הוא מצטט ממואר שהרצוג פרסם לאחרונה: ״מעולם לא עניין אותי לביים סרטים שעוסקים בעובדות״, ״אמת לא מוכרחה לדור בהסכמה עם עובדות, אחרת ספר הטלפונים היה נחשב לספר הספרים […] נדרש דמיון פואטי בשביל להציג באופן ויזואלי את הרבדים העמוקים יותר של האמת. קראתי לזה ׳אמת אקסטטית׳״.

לויט מסביר כי על פי הרצוג ״אמת פואטית״ או ״עמוקה״ או ״אקסטטית״ אינה עוסקת בעובדות אלא בסוג כללי יותר של ידע הנוגע לעולם, לקיום, לאדם, ואותה ניתן להשיג רק דרך זיוף, דמיון וסגנוּן.

ההסבר של הרצוג יחד עם הדברים של לויט והמאמרים בגיליון, מאפשרים לתת מילים לתחושות החזקות שהצפייה בסרטים הללו מעוררת. השאלה אם ״לה סופרייר״ הוא סרט שאמור היה להיות מועד לכליון, התהייה על צילום מלחמה מנותקת מהקשר היסטורי, ואפילו ההתבוננות בדמות המטלטלת של מי שכמעט (?) חצה את הגבול בין החייתי לאנושי – כל אלו מקבלים ממד נוסף של שפה ועומק מהקריאה בגיליון, לפני או אחרי הצפייה.

ולסיום, במאמר (מתורגם) נהדר ומלא יופי שכותבת לגיליון בריגיטה פויקר, מחלוצת החוקרים של הקולנוע של הרצוג, היא מתארת את הרגע שבו ההתבוננות בקולנוע של הרצוג ובדימויים שלו – חולל את המעבר שלה מהיותה סטודנטית לספרות לחוקרת קולנוע. למשל, כשהיא נוגעת בנטייה של הרצוג ״להתקרב אל המוות״ בסרטיו, היא כותבת ״הסמיכות של חיים ומוות – שניתן אולי לתארה ביתר דיוק כדיאלקטיקה – מופיעה שוב ושוב בסרטיו של הרצוג. אבל לא ניתן להגדיר את סרטיו כמונעים על ידי המוות, או כשוחרי מוות, לפחות לא לגמרי. כמו הבמאי שלהם, הם רומזים על התנדנדות על סף האין, ונסיגה מעברי פי הר הגעש בשנייה האחרונה״.

ההתנודדות על סף האין והאפשרות לסגת בשנייה האחרונה הם משפטים שהדהדו אצלי במהלך הצפייה. זו הזדמנות נהדרת לראות קולנוע מרהיב, אחר לגמרי, מנותק לגמרי מכל מה שמסביבנו, ובו זמנית מהדהד תמונות כמעט מוכרות. יש בו איזו אמת אקסטטית, עמוקה, פואטית, ודימויים יפהפיים שאי אפשר להסיט ממנה ומהם את המבט.

---

מחווה לוורנר הרצוג
במהלך חודש אוקטובר
סינמטק תל אביב / סינמטק ירושלים / סינמטק הרצליה