גיא גוטמן // מי שר מה

שמי גיא גוטמן. אני אמן, במאי ומוזיקאי ובשנים האחרונות גם מאייר. רוב עבודותיי הן עבודות פרפורמנס, מחול ותיאטרון עכשווי. רק בשנים האחרונות התחלתי לחבר את עבודת האיור שלי לעבודת הבמה. שני הספרים הקודמים שלי נוצרו כאלמנט נוסף וכשכבה משלימה לעבודת פרפורמנס – ״הלילה ירד והרוח נשבה״ עם מנחם גולדנברג בהוצאת ״מטר״, והקומיקס ״לילה נופל״ בעקבות המופע ״בגלל שהלילה״ של גבי קריכלי ושלי.

לעומתם, מי שר מה (הוצאת מטר) החל באופן עצמאי מתוך היחסים שלי עם בני הבכור. בתוך תחילת האבהות אהבתי כל כך את הקשר הראשון הפיזי איתו, ובו בזמן כבר מגיל שנה נוצר ביננו חיבור ואינטימיות דרך קריאת ספרים. במובן מסויים החיבור הזה המציא את הספר כמעט מעצמו (כמו רבים, גם אני אוהב את ההרגשה שהיצירה קיימת לפני שאני הגעתי אליה).

בבנייה של השיחה ביננו – דיאלוג של צלילים ומנגינות – נולד הספר. אהבתי את הרעיון שהספר הוא ספר שבני יכול להפעיל בעצמו. ספר מוזיקלי ללא בטריות. ספר שירים ללא תווים שכל אחד ואחת יכול ויכולה לשיר אותם ללא ידע מוקדם באופן אינטואיטיבי ואישי.

בתוך תהליך הכתיבה נבנתה לה השכונה – שכונה של אנשים שמוצאים רגע בסוף יום עמוס לזמזם ולשיר. בשנות הלימודים שלי בצרפת גרתי בחצר כזו. בכל בית מישהו התאמן על איזשהו כלי נגינה. הצרפתים האלה…

ניסיתי עד כמה שיכולתי לעשות מינימום תנועות ולהכניס מינימום פרטים. לעשות את המעט ההכרחי בכדי שתיווצר דמות ספציפית ומובחנת. כל דמות בספר היא פחות או יותר שני כתמי גואש ושני קווים. וזה מספיק

כעת אני מתגורר בקרית שלום בתל אביב, אזור שעדיין משמר משהו השכונתיות של פעם. שלא לדבר על האחווה שנוצרה כשאנחנו נפגשים כולנו במקלט השכונתי, עם הכלבים, הפיג׳מה והשיער הרטוב מהמקלחת.

כאמן, תפיסת העולם שלי מבוססת על פרפורמנס. זאת אומרת שתמיד יש איפשהו, מתישהו, בכל הדברים שאני עושה – איזשהו מנגנון הפעלה. לכן אני חושב גם על הספר הזה גם כפעולה. רציתי ש״מי שר מה״ יהיה גם אוביקט מפעיל, מעורר. ספר שמעודד מערכות יחסים. ספר שעושה דברים עם מילים ועם ציורים, שבונה בזמן אמת קשרים. לא רק סיפור אלא משהו שאפשר לחזור אליו ביחד, לבד או בקבוצה.

אם ללכת עד הסוף אל המקום הכי אוטופי שהספר מפלרטט איתו – אז בתמימותו הרבה הספר מבקש בעצמו להיות כלי שרת פרפורמטיבי לבניית אותה השכונה המזמרת שהוא מתאר. דמיינתי אנשים קוראים אותו, שרים, מעבירים אותו בין אחת לשניה, ממציאים לחנים, קולות, חרוזים חדשים ובעצם מקיימים את הביחד שהוא מתאר.

מבחינת עבודת האיור אני מוצא עצמי עדיין תמיד מעדיף להישאר ביד־כתם־קו. יש שם התמודדות שחשובה לי עם הרגע ועם החומר. כל האיורים בספר הם בגואש ועיפרון. ניסיתי עד כמה שיכולתי לעשות מינימום תנועות ולהכניס מינימום פרטים. לעשות את המעט ההכרחי בכדי שתיווצר דמות ספציפית ומובחנת. כל דמות בספר היא פחות או יותר שני כתמי גואש ושני קווים. וזה מספיק.

יש הרבה נייר לבן, הרבה בין לבין, והרבה כתמים שאפשר עדיין להנות מהם במצב כמעט גולמי לחלוטין. זה משאיר ממד מופשט לכל אורך הספר. טעויות, מריחות ומשיכות מכחול מפוספסות מתקבלות בו יפה. הטקטיליות של האיור עזרה לי גם להשאיר את הדמויות מחוץ לזמן ולמקום, לא ממוקמות בתוך זהות אחת סגורה.

הפודקאסט האהוב עליי בשנה האחרונה נקרא ״ההיסטוריה של הרוק ב־500 שירים״. הוא מתאר בצורה דקדקנית ומפורטת את המסע המפותל של המוזיקה והאבולוציה ההשפעות בין תרבויות, קהילות, מגדרים, בין שחורים ללבנים, אנגלים לאמריקאים ועוד ועוד. ניסיתי להכניס משהו מרוח המסע הזה גם לספר.

בסופו של דבר, כל הכוונות הגדולות הללו התכנסו בעדינות, באופן מרומז, לתוך ספר ילדים מצחיק, פשוט, בגודל שנעים להחזיק ביד ולהעביר הלאה והלאה. אני מקווה.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו