ספריות ואמנות שנות ה־90: קורסים חדשים בבית לאמנות ישראלית

הקורס ״ספריות כבני אדם״ ייפתח ב־3.11 ויתקיים במשך 11 מפגשים בימי ראשון בין השעות 19:00-20:30 – במכללה האקדמית תל אביב־יפו ובמקביל יועבר בלמידה מקוונת דרך זום, להתחברות נוחה מכל מקום בארץ ובעולם.

הקורס, בליווי וייעוץ של יגאל צלמונה, הוא מחווה לרגל משכנה החדש של הספרייה הלאומית בירושלים, ויעסוק בחשיבות הספרייה מהעת העתיקה ועד היום. בכל מפגש יתארחו מרצים מתחומים שונים – אמנות, ספרות, מחקר ועוד: מיכה אולמן, ניבי אלרואי, פרופ׳ מנחם בן ששון, פרופ׳ עידו ברונו, רותי דירקטור, ד״ר מרב מאק, אדר׳ אמיר מן, ד״ר גיש עמית, ד״ר גדעון עפרת, מיכל רובנר וד״ר יערה שחורי.

חנוכת בניינה החדש והחדשני של הספרייה הלאומית בירושלים בתכנון הרצוג ודה מרון משוויץ, מזמן סיבה לחשוב על מושג הספרייה. בקורס נהרהר על תולדות המוסד הזה הקיים כבר 4,000 שנה ועל משמעותו המתחדשת בעזרת אמנים ומומחים מתחומי עניין שונים.

אם המוזיאון שומר ומציג את הדימוי, הרי שהגיבור המרכזי של הספרייה הוא הטקסט. היא מאגר מידע וידע ואוצר של חוויות מרגשות, מעין מוח גדול. הספריות הלאומיות הן הכספות של עולם הרוח ושומרות על הזיכרון הטקסטואלי של האומה. ואי אפשר לומר ״ידע״ בלי לחשוב שליטה, פוליטיקה וצנזורה: מה נכלל ברשימת הספרים המותרים להיאסף בספריות ומה בכל זאת מודר מהן, ומי מחליט?

היום הספריות הן קודם כל מרכזי תרבות תוססים, מקומות התקבצות ומפגש חברתי, מקומות לשיחה והחלפת דעות, מקומות של אירועי תרבות ויצירה. מבני הספריות היו לעתים קרובות, כמו המוזיאונים, מוקדי עניין אדריכלי בערים ובקמפוסים האוניברסיטאיים. בשנים האחרונות הם אתגרו את דמיונם וכשרונם של גדולי האדריכלים שיצרו מבני מופת אייקוניים כמו בהלסינקי, בדוחה שבקטאר, בניו יורק (הספרייה הציבורית) או בקופנהאגן (בניין ״היהלום השחור״) — וכעת גם בירושלים.

ספריות כבני אדם
לפרטים והרשמה >>>

---

הקורס ״הווה מתמשך: אמנות בישראל בשנות ה־90״ ייפתח ב־11.11 ויתקיים במשך שמונה מפגשים בימי שני בין השעות 18:00-19:30 בלמידה מקוונת דרך זום, להתחברות נוחה מכל מקום בארץ ובעולם.

הקורס, שינחה פרופ׳ דורון רבינא (אורח: גיל שני), יסב מבט אל אמנים שהפציעו במהלך העשור וניסחו את אחד הפרקים הסוערים בהיסטוריה של האמנות הישראלית – עשור שהוליד דמויות ייחודיות, מקוריות ומשפיעות, העומדות גם כיום, לאחר שלושים שנה, במרכז העשייה האמנותית בישראל, כמו אבנר בן גל, גיא בן נר, יוסי ברגר, מרים כבסה, סיגלית לנדאו, תמרה מסל, אוהד מרומי, עדי נס, יהודית סספורטס ואחרים.

שנות ה־90 התאפיינו בארץ בפריחה תרבותית על רקע אופוריית הסכמי אוסלו וחלום המזרח התיכון החדש ובהיפתחות וסימולטניות תרבותית ביחס לעולם. אותו עשור ייזכר תמיד גם כרגע הנכזב של כלכלת התקוות הזו, רווי בחרדה קיומית של מפנה מאה, ממוסגר בשתי אינתיפאדות ונחצה באירוע המכונן והמערער של רצח ראש ממשלה.

זהו העשור שבו נטמעו באמנות בישראל שדות השיח הפוסטמודרניים באופן המובהק ביותר, בדמות עיסוק נרחב בפוליטיקה של זהויות, פמיניזם, מזרחיות, הומוסקסואליות, עיסוק בגוף בהקשריו הנמוכים והבזויים ועיסוק ביקורתי במבני הכוח של השדה, יחסי אמנות וממון, יחסי אמנות ועיצוב, טכנולוגיה, פוליטיקה וארכיטקטורה. זהו גם העשור שמסמן את חזרתו של הווידיאו כמדיום אמנותי מז׳ורי לצד פריחה של הצילום ונוכחות גורפת של מדיום המיצב, בעיקר כזה שנוצר לחללים ספציפיים.

הקורס יצליב את שהתרחש באמנות בישראל במהלך עשור זה עם תהליכים בשדה האמנות הבינלאומי, יפנה מבט אל היחסים השושלתיים בינו לבין אמנות שנות ה־70, יבחן תערוכות מרכזיות שהוצגו בו ויפנה מבט אל אמנים שהפציעו במהלכו וניסחו יחד את אחד הפרקים הסוערים בהיסטוריה של האמנות בישראל.

הווה מתמשך: אמנות בישראל בשנות ה־90
לפרטים והרשמה >>>