גבעון על נייר: הדי.אן.איי של האמנות הישראלית

בפלטפורמה החדשה גבעון על נייר (Givon on Paper) מוצעות למכירה נכון להיום כ־300 עבודות מקור על נייר, של אמנים.ות ותיקים כמו משה גרשוני ולאה ניקל לצד כאלה של אמנים.ות עכשוויים כמו יונתן הירשפלד ויערה צח. במחסנים של גלריה גבעון יש עוד מאות עבודות כאלה, שמחכות לראות אור ולאט לאט ייחשפו לעיני רוכשים פוטנציאליים, אבל לא רק.

הפלטפורמה היא יוזמה משותפת של האמן אסף הינדן, שעבד בגלריה גבעון במשך קרוב לשנתיים, ונעמי גבעון – הגלריסטית ובעלת הגלריה יחד עם אחותה, נורית וולף. את גלריה גבעון הקים אביהן של השתיים, שמואל גבעון, בשנת 1975, אם כי את האוסף שלו החל כבר בתחילת שנות ה־50, ועל כן הוא מכיל עבודות רבות מאותן השנים.

״אבי, לכל אורך הדרך, החשיב והעריך עבודות על נייר״, אומרת גבעון. ״כל פעם שהוא חיפש אמירה צרופה וברורה – הוא הלך לראות את הרישומים של האמנים. גם כשמדובר בפסלים – הוא היה הולך לראות את הרישומים שלהם. זה היה קצת כמו לראות את תעודת הזהות של האמן.

״אבל כל השנים לא ניהלנו את אוסף עבודות הנייר. רוב האנשים שהגיעו אלינו בשנים האחרונות חיפשו עבודות גדולות, בעיקר שמן על בד. אסף הבין שיש אצלנו היסטוריה שלמה, ובהיותו אדם שמאמין ברישום, הוא ראה בזה הזדמנות״.

נעמי גבעון: ״כשעוברים על מהלכים של אמן באמצעות עבודות על נייר, אפשר להבין את הציור שלו (אם הוא צייר) או את הפיסול שלו (אם הוא פסל). הרישום הוא זה שמצביע על האמת לאמיתה, אמת שלא ניתנת להסתרה״

״כשעבדתי בגלריה התחלתי להיחשף לעבודות על נייר״, מוסיף הינדן. ״אני חושב שעבור הרבה אספנים צעירים, כאלה שמתחילים את האוסף שלהם, זו יכולה להיות הזדמנות לרכישה של עבודות במחירים פחות גבוהים. הן יכולות להיות מיועדות לאספנים מיטיבי לכת, אבל ממש לא רק להם״.

״אי אפשר להבין ציור בלי להבין רישום״, אומרת גבעון. ״הרישום הוא המטבח של האמן, הוא פליטות הפה שלו. אי אפשר למחוק שום דבר, זה כמו פסק דין על נייר. כשעוברים על מהלכים של אמן באמצעות עבודות על נייר, אפשר להבין את הציור שלו (אם הוא צייר) או את הפיסול שלו (אם הוא פסל). כשרוצים להבין שפה פלסטית הולכים ללמוד רישום. הרישום הוא זה שמצביע על האמת לאמיתה, אמת שלא ניתנת להסתרה.

״בעבר, היה מיתוס שקשה לשמר עבודות על נייר במדינה שיש בה לחות גבוהה. היום יש אמצעי שימור ומסגור שלא היו בעבר, והפתרונות פשוטים יותר. במקביל, לגלריה תמיד היה מחסן מתחת לאדמה כך שאין לחץ. צריך להחזיר למודעות את הטיב ואת החד־פעמיות של עבודה על נייר״.

״השימור הוא נקודה חשובה״, מוסיף הינדן, שמצלם את העבודות בעצמו בצורה האיכותית ביותר, ממגוון זוויות לכל עבודה. ״זו היתה אחת המוטיבציות העיקריות לייצר את הפלטפורמה הזאת. גם להוציא את העבודות מהמחסן, ליטרלי, וגם לחשוף עבודות שיש להן ערך תרבותי והיסטורי״.

שקיפות כמה שיותר גדולה

״יש באתר משהו שמייצר יישור קו״, הוא מוסיף. ״אנחנו לא רק מציעים את העבודות למכירה, אלא גם מצלמים אותן בצורה הכי מתקדמת. אני עושה הכל כדי שתהיה אחידות ויזואלית ושתהיה שקיפות כמה שיותר גדולה. שאדם יידע בדיוק אם הוא קונה עבודה שיש עליה כתם או קרע. המצב הפיזי של העבודה מפורט באופן גלוי.

״יש גם המון טקסטים באתר. כשעבדתי עליו, נדהמתי לגלות כמה מידע שגוי על אמנים ועל עבודות קיים ברשת. לצד כל עבודה קיים פירוט וביוגרפיה של האמן. גם המחיר מופיע באופן מאוד ישיר לצד כל עבודה, ואפשר לבצע את הרכישה ישירות, בלי ליצור קשר טלפוני. אנחנו שולחים לכל מקום בעולם וכמובן שגם אפשר לבוא לראות פיזית את העבודות שמתעניינים בהם אם רוצים״.

איך מתמחרים את העבודות?

״האמנים מתמחרים את העבודות בעצמם״, מסביר הינדן, ״ואת העבודות מהאוסף נעמי מתמחרת. כדי לקיים את ההבטחה של לפנות לקהל רחב ולא רק לאספנים – המחירים הם המינימליים ומטרתם לייצר הזדמנות״.

״אני יודעת מה היתה ההשקעה המקורית בעבודה״, אומרת גבעון, ״פלוס מה שהשקענו במהלך השנים כדי לשמר ולהחזיק את העבודה״.

התשתית של האתר היא באנגלית, כך שיהיה נגיש גם בעולם, ולא רק ליהודים בתפוצות. ״יש באתר אמנים שעבודות שלהם נמצאות באוסף של ה־MoMA״, אומר הינדן, ״ולתייג אותם רק כישראלים זה קצת פשע כי זה לא הדבר היחיד שמגדיר את היצירה שלהם. וכן, זה גם דבר שמקדם אמנות ישראלית מקומית, בלי הצורך לשאת את הדגל״.

למרות שגלריה גבעון עובדת עם אמנים רבים שנחשבים איקוניים בהיסטוריה של האמנות הישראלית, המטרה של הפלטפורמה החדשה היא להוות ציר רחב של עבודות ממגוון תקופות. ״העבודה הכי ותיקה כרגע היא כזו מ־1905״, אומר הינדן, ״אבל החלוקה היא כמעט חצי־חצי בין אמנים חיים וכאלה שלא.

״יש בו קודם כל עבודות על נייר מהאוסף של גלריה גבעון – שהן לא רק של אמני הגלריה אלא גם של כאלה שהחל שמואל גבעון שנות ה־50. המטרה היא להמשיך ולהוסיף עוד אמנות עכשווית, גם כזו שמגיבה לאוסף, כך שייווצר ארכיון חי – שהוא בעיניי עניין הרבה יותר מורכב ומעניין״.

אסף הינדן: ״זה אוסף שהתחיל במדינה בת שנתיים, ואפשר לראות דרכו את כל הדי.אן.איי של האמנות המקומית – די.אן.איי שמושפע ממיקום גיאוגרפי ומאירועים היסטוריים, כשכל תקופה השפיעה בצורה אחרת״

בין האמנים העכשוויים אפשר למצוא כאלה שהעבודות שלהם על נייר אינן מוכרות לקהל הרחב, כמו דניאל צאל, מריק לכנר, ישראל קבלה, נורית דוד, רותי דה פריס, ארז ישראלי ועוד. סיגלית לנדאו, לדוגמה, יצרה סדרה שלמה של עבודות חדשות על נייר אחרי ה־7 באוקטובר שמוצגות באתר.

לצידן מוצגות עבודות רבות של אמנים שכבר אינם בחיים כמו משה קופפרמן, משה גרשוני, לאה ניקל, יגאל תומרקין, אהרון כהנא, רפי לביא, אביבה אורי ואחרים. ״אנחנו מעניקים פרובננס״, אומרת גבעון. ״אני לא מבינה איך אנשים קונים דברים שהם לא יודעים מהו המקור שלהם. אם למוזיאונים היתה מספיק מודעות לדבר הזה הם היו קונים גם הם עבודות על נייר, כי יש בהן עניין לציבור״.

בינתיים עובד האתר כחודש והשניים מספרים שהיו כבר לא מעט רכישות שנעשו דרכו. ״אנחנו רוצים להחזיר את המודעות״, אומרת גבעון. ״זה גם משהו שיכול לבסס את הענף כולו. אנחנו אמנם מדברים על אמנות ישראלית אבל לפלטפורמה הזאת יכולה להיות השפעה תכנית, עניינית ודורית – לא רק בסצנה המקומית. וזה נחוץ״.

״עם הזמן, כשהתחלתי לצלול לתוך האוסף, הבנתי שקורה פה משהו משמעותי״, אומר הינדן. ״יש עבודות שהרלוונטיות שלהן היא כמעט בלתי נסבלת. העבודות הראשונות שטיפלתי בהן היו כאלה של תומרקין מ־1983, הדפסי רשת במהדורה קטנה של עצי ארז, שהכותרת שלהם היא שנה למלחמת לבנון. או לדוגמה העבודה המוכרת של גרשוני ׳מי ציוני ומי לא׳.

״אלה חלק מהדברים שמעניקים לאוסף הזה את הכוח שלו. זה אוסף שהתחיל במדינה בת שנתיים, ואפשר לראות דרכו את כל הדי.אן.איי של האמנות המקומית – די.אן.איי שמושפע ממיקום גיאוגרפי ומאירועים היסטוריים, כשכל תקופה השפיעה בצורה אחרת״.