אלמגרין ודראגסט בפריז: מעמידים את האמנות על הראש

הילד שרוכן על דף ועיפרון בידו מול הציור הענק ״הרומאים בתקופת הדקדנס״ בלב מוזיאון ד׳אורסיי תופס את העוברים ושבים בהפתעה. הוא נראה כמו בן (או בת) שבע או שמונה, וכדרכם של ילדים, הוא מתעלם מכל סובביו וגם מהחבל שאוסר להתקרב לעבודה ההיסטורית, ופשוט יושב שם על הרצפה, בסווטשירט הוורוד שלו, ומצייר.

פניו מוסתרים חלקית בשיער הבלונדיני, ואף מבוגר אחראי לא נוזף בו. להיפך: ״יש לו עד פברואר הקרוב להשלים את הציור״, אומר צמד ״הוריו״, האמנים אלמגרין ודראגסט. האטרקציה הוורדרדה וההיפר־ריאליסטית היא חלק מ״התוספת״, תערוכה חדשה של השניים, שנפתחה בשבוע שעבר.

מוזיאון ד׳אורסיי, שנחנך באמצע שנות ה־80, לפני כ־40 שנה, נחשב לפורץ דרך ומשך אחריו גל של שימוש מחדש במבנים מרכזיים בנוף העירוני ברחבי העולם. המוזיאון, שתפס את מקומה של תחנת הרכבת המפוארת בפריז, הצליח לצקת תוכן חדש בבניין המרשים. חלליו עברו הסבה יסודית, בעוד שחזיתו והשעון הענק שבמרכזה נותרו כסמלי סטטוס והמשכיות תרבותית – גאווה פריזאית קלאסית, אחרי הטראומה והמחלוקת שעוררה החדשנות האדריכלית של מרכז פומפידו בעשור שלפניו.

את המוזיאון מאכלסות בעיקר יצירות אמנות מהתקופה המודרנית, מאמצע המאה ה־19 ועד למלחמת העולם הראשונה, אולם אוצריו מקפידים לשמור על רוח של חדשנות ולחפש דרכים יצירתיות לשלב אמנות עכשווית, שמקיימת דיאלוג עם העבודות בתצוגת הקבע. וההזמנה להתערב בחלל המהולל הזה הייתה כמו קריאה להשתולל במגרש משחקים עבור אלמגרין ודראגסט.

את ההשראה לילד המצייר שאבו מציור דומה של בנו של גוסטב קורבה מלפני 150 שנה, שמוצג במסגרת ״סטודיו האמן״ בחלל סמוך. גם הפסלים האחרים שלהם בתערוכה מפתיעים בנוכחותם, וכל אחד מהם מהדהד במראהו, במחוות הידיים או בתנוחת הגוף, את הפסלים מאוסף הקבע, במבואה שלא השתנתה זה 40 שנה. עד שהגיעה ״התוספת״.

אנחנו מפלרטטים עם הפסלים מהמאה ה־19. זה נכון גם לאופי של הפסלים שלנו, שמנסחים איזו גבריות חדשה, רכה ולא מאצ׳ואיסטית, לעומת הלוחמים הגיבורים והאלים

״מוטיב ההפתעה הוא אחת האסטרטגיות המוכרות שלהם. מאוד סקרן אותנו לראות איך הם יעבדו עם חלל שעוברים בו 10,000 איש ביום״, אמר בסיור טרום הפתיחה ניקולא גרוסראן, שאצר את התערוכה יחד עם כריסטוף לריבו, האוצר הראשי של ארמון ורסאי. ״הם מתייחסים לחלל המבואה של המוזיאון כמרחב ציבורי, שבו המבקרים הופכים לחלק מהסיפור, ממש כמו האדריכלות, הפסלים, המיקום של תצוגת הקבע״.

בניסיון למצוא מקום לעצמם בחלל הגדוש של שדרת המוזיאון, החליטו אלמגרין ודראגסט להציב מישור חדש ובלתי צפוי ובו מיקמו את מרבית הפסלים שלהם, כשהם תלויים הפוכים מהתקרה – מעל לתצוגה הקיימת. ״אנחנו מפלרטטים עם הפסלים מהמאה ה־19. זה נכון גם לאופי של הפסלים שלנו, שמנסחים איזו גבריות חדשה, יומיומית ולא מאצ׳ואיסטית, לעומת הלוחמים הגיבורים והאלים שמייצגים הפסלים הקלאסיים. אנחנו מציעים מופעים יותר רכים, שיכולים לגרום לאנשים לחשוב עוד קצת על האוסף שנמצא פה״.

חלק מתמונת המראה מתקבלת מהזוויות ובמיקומים של הפסלים, ואפילו השכפול של כני ההצבה המקוריים. במקומות אחרים נוצרת הסטה ברורה של רוח הזמן: כך הפסל ״60 דקות״, נער היושב על מכונת כביסה (הפוכה) ועיניו צופות לעבר השעון הענק של המוזיאון / תחנת הרכבת, סימן ההיכר הבולט של ד׳אורסיי. ״כשחושבים על זה, מכונת הכביסה על המחזוריות של פעולותיה, והמבט בשעון, נותנים תוקף לממד הזמן״, מציין האוצר.

״אינגר ואני עובדים ביחד 30 שנה והחלל הזה קיים 40 שנה״. אומר מיכאל אלמגרין. ״זה לא שהיה לנו רגע מסוים של הארה, שבו החלטנו להציג את הפסלים הפוכים. אנחנו משלבים משהו משנינו – יש לנו שני מוחות וכשמערבבים אותם מקבלים משהו די חולה באמצע. משהו לא קונבנציונלי.

״החשיבה שלנו מכוונת ליצור דיאלוגים, להעלות שאלות: למה המוזיאון מציג אמנות דווקא ככה. אנחנו מקווים שזה יעורר באנשים מעין משחקיות, סוג של ׳חפש את המטמון במוזיאון׳ ושישימו לב לדברים שאולי אחרת לא היו מבחינים בהם. הרבה אנשים עוברים פה ואולי כבר מכירים את תצוגת הקבע, ואנחנו מקווים להאט״.

המציאות הווירטואלית משנה את המיינד

מדובר אמנם בגימיק תצוגתי, ולא מאוד נוח לצפייה, אך אין ספק שיש בו משהו שתופס את העין ומפיג את האדישות המורגלת לפסלים, אפילו יצירות מופת, שאולי כבר ראינו רבים כמותם. ההיפוך גורם לנו לחשוב גם על משמעות האמנות בעולם היום, עולם של הצפת גירויים, תרבות דיגיטלית מהירה, שיתופים ובריחות מהמציאות. אולי אפשר לראות באי נוחות הזו גם קריאה ל״עבודה״ של הצופים – שנתאמץ קצת.

במקבץ העבודות התלויות מעל הראש אפשר למצוא נער אוחז ברחפן, שידו מונפת ממש בדומה ליד האוחזת בגביע וציפור שותה ממנו של פסל אנכראון (יוג׳ין גיום, 1851). הנער עם הרחפן כאן עשוי שיש שחור, יומיים קודם לכן ראינו את בן דמותו בשיש לבן, ביריד האמנות Frieze בלונדון. ״דויד״ של אלמגרין ודראגסט הוא די.ג׳יי. ברלינאי עם אוזניות ענק לראשו ודמות אחרת היא של צעיר עם משקפי VR, ושמו ״כך אנחנו משחקים יחד״.

כמי שעוסקים בעבודותיהם לא מעט ביחסים אישיים, במצבים חברתיים ובתהום הפעורה בין העולם הפיזי ובהשתקפותו בתמונת המראה הווירטואלית, האידילית לעתים או המחרידה לעיתים, הם מעידים קודם כל על עצמם: ״אנחנו היום נמצאים כל הזמן בשני מקומות בו זמנית. אנחנו יכולים להיות במקום אחד בחלל הפיזי ולדבר עם האהובים או בני המשפחה שלנו, שנמצאים במקום אחר.

״אנחנו באוטובוס עושים פעולות בחשבון הבנק. אנחנו יכולים להיות בשירותים ולדבר עם הבוס. העובדה שאנחנו תמיד בשני מקומות משנה את התודעה שלנו. אנחנו אוהבים לשחק עם הרעיון הזה עם הנוכחות של הפסל והמבט שלו ב־VR, עם האשליה של חלל אחר באותו זמן״.

לפעמים צריך אומץ לא לקפוץ

מעל כל אלה מתנוססת מקפצה (דימוי רווח בעבודות שלהם לאורך השנים), ועליה דמות נער שנראה כמהסס אם לקפוץ. ״הילד על המקפצה גורם לנו לעסוק בשאלה מה הרואי ומה לא. אנחנו אף פעם לא היינו הילדים שקפצו מהמקפצה…

״אבל היום אני חושב שלפעמים זה יותר אמיץ לא לקפוץ. להעז לוותר. הדילמה שיש לך ברגע קטן, רגע בנאלי בילדות, אבל בעל אולי ערך רב להמשך החיים שלך. זה לא בהכרח צריך להיות משהו גדול שקרה או איפה גדלת״.

הילדות היא תמיד נקודת מוצא למחשבה על ההווה, העבר והעתיד (כשמה של העבודה שלהם המוצגת באוסף הקבע של מוזיאון תל אביב, ובה נער יושב מיואש על מדרגות חירום). ״ככל שאנחנו מתבגרים ההתבוננות שלנו בילדים היא חלק מהניסיון להבין מי אנחנו ומה נהיה מאיתנו״, ממשיך אלמגרין.

הפסל הצבעוני היחיד בתערוכה הוא זה של הילד הקטן, שנראה כאילו ברח מסיור של בית הספר במוזיאון. הם משתמשים בעוצמת הדימוי ההיפר ריאליסטי לאורך השנים, במטרה לעורר תחושות דומות של חשבון נפש, ניכור וזעזוע. כך לדוגמה כשהציגו פסל תינוק נטוש מתחת לכספומט (בין היתר במוזיאון תל אביב 2016, בתערוכה שאצרה רותי דירקטור), או גבר שטבע בבריכה בבית האספנים, בביתן הנורדי בביאנלה בוונציה 2009, או שדימו את החלל לפנים בית העומד למכירה, בתוך מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון.

הנער על המקפצה נמצא בגובה מרפסת הגלריה של הקומה השנייה במוזיאון. ממש מולו התמקם פסל נוסף, הצופה בו עם מצלמה. הצילום במוזיאונים – ובעיקר צילומי סלפי – הפך כבר מזמן לאחד החלקים המרכזיים בצריכת אמנות.

לראות אמנות זה דבר אחד, בבואם לצלם אותה – אנשים רוצים לראות את עצמם בתוך התמונה. אלמגרין ודראגסט לא עושים לנו חיים קלים הפעם, עם פסלים שיורדים מהתקרה או מתנוססים על מקפצה. עם הבחור הזה אפשר סוף סוף להצטלם. הוא עצמו דווקא לא עושה סלפי. ״יש לו מצלמה אולד סקול, שזה משהו שחזר להיות מאוד טרנדי. וזה קצת כאילו האמנות מסתכלת עליך״, אומר אלמגרין.

במרחק מה משם, על גגו של המישור החדש שממנו נתלו הפסלים במהופך, דמות בודדת של גבר נראה כאילו הוא הולך בשלג. גם הוא מתכתב עם ציור קלאסי מאוסף המוזיאון, ״נוף מושלג״, של האמן השווייצרי קונו אמיאט (1904). הבדידות שלו מזכירה גם את המשוטט של קספר דויד פרידריך, ומעלה על הדעת מחשבות על אקזנצטיאליזם, על הקשר לטבע, ובכלל מה זה היום נוף וטבע, מה האחריות שלנו כלפיו ומה אנחנו רואים, כשאנחנו רואים אותו מרחוק (לא רחוק מאחורי גבו נראה פסל של דוב קוטב).

״לא קל לדבר על בדידות במוזיאון שיש בו כל כך הרבה עבודות וכל כך הרבה מבקרים. רצינו ליצור דימוי שמיד מעורר תובנה של בדידות. בדידות כמצב אנושי. זו גם הסיבה שהשלג חשוב לנו בתמונה הזו – זה שוב יוצר תחושה של הפתעה, משהו אחר בתוך המוזיאון, בתחנת הרכבת הזו״.

---

אלמגרין ודראגסט | התוספת
אוצרים: כריסטוף לריבו, ניקולא גרוסראן
מוזיאון ד׳אורסיי, פריז
נעילה: 2.2.25