היצירה כעוגן: ״גוף. בגד. בית״ במוזיאון לתרבות הפלשתים

כשיעל ויזל, שהיתה האוצרת הראשית של המוזיאון לתרבות הפלשתים שבאשדוד, נפטרה, המוזיאון הזמין את האוצרות גלית גאון ותום כהן לחשוב מחדש על התערוכות האתנוגרפיות שמוצגות במוזיאון. ״זה מוזיאון קטן ממדים, אבל היחיד בארץ ובעולם שמתמקד בתרבות הפלשתית על כל גווניה״, מספרת גאון. ״יצאנו לסדרה בת ארבע תערוכות. מדי שנה, לצד הארכאולוגיה המוצגת במוזיאון, הוצגה תערוכה שיצרה הד של עשיה אמנותית עכשווית״.

התערוכה הרביעית והסוגרת בסדרה של ארבע תערוכות שהתקיימו במוזיאון בשנים האחרונות, ושנפתחה בחודש שעבר בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד, היא ״גוף. בגד. בית – ארעיות בעיצוב מקומי״. את התערוכה אצרו גאון וצפי סיון ספיבק, והיא מתקיימת כהשתקפות לממצאים הארכאולוגים המוצגים בתערוכת הקבע באוצרותה של גלית ליטני.

״בתערוכה הנוכחית ביקשנו לחקור איך יצירה אמנותית יכולה לשמש כעוגן בחיים שעדיין לא התייצבו, ולהציע נחמה, תקווה ומשמעות בזמנים מאתגרים״, אומרת גאון. ״השנה האחרונה הציבה בפנינו הכרח להגיב בגוף, ברוח ובחומר, למצבים שבהם הקרקע מתערערת, הביטחון התערער, הוודאי הפך זר והקבוע הפך ארעי, בר חלוף, זמני ומטלטל. רבים כל כך מצאו את עצמם.ן בלי בית, ממשי ורגשי כאחד. בלי עוגן, שייכות וקהילה.

״התערוכה מזמינה את המבקרים למסע בין יצירות עיצוב המשקפות את המתח שבין קביעות לארעיות, בין שייכות לתלישות, ובין זהות אישית לזהות קולקטיבית. אמנם התחלנו לעבוד עליה כבר ביולי 2023, אבל אירועי המלחמה הפכו אותה מתערוכה כללית שקושרת בין עיצוב, אתנוגרפיה וארכיאולוגיה לתערוכה אקטואלית שמהדהדת את השנה האחרונה״.

התנועה בתוך המרחב של התערוכה תומך באג׳נדה האוצרותית, לפיה היכולת לנוע בחלל צריך לסייע לצופה להרכיב משפט חדש של תוכן. זו תנועה של העין ותנועה של המיינד שצריכות להתחבר יחד

את התערוכה הראשונה שנקראה ״חפץ מעבר״ אצרו גאון וכהן, והיא עסקה בחפצי מעבר, ברבדי הזיכרונות הארוגים בחפצים הישנים והחדשים והזמינה למסע במרחב, בזמן, בהיסטוריה המשפחתית ובביוגרפיה של חומרים, בגעגוע לימים שהיו ובכמיהה למסע עתידי. התערוכה השנייה שאצרו השתיים, ונקראה ״מלאכת היעלמות״, קיימה דיאלוג בין יוצרים במלאכות וטכנולוגיות עכשוויות לבין מי שעסקו במלאכות אלו בעבר הקדום, ומי שיעסקו בהן בעתיד הקרוב והרחוק.

התערוכה השלישית, ״אוכל נע – תרבות אוכל מרחבית על ציר הזמן״ שאצרה נגה אליאש זלמנוביץ, שירטטה מסלולי הגירה מעבר לים ובחנה תרבות מקומית־מרחבית. היא כללה 22 אמנים ואמניות באמצעות קול קורא, והיא פעלה כחממה וכללה הליך גם למידה ארכיאולוגי־קולינרי.

מכיל ומוכל גם יחד

בתערוכה הנוכחית משתתפים 17 מעצבים ואמנים – חלקם ותיקים ומוכרים וחלקם צעירים. ״הרגשנו שחלק מהתפקיד שלנו הוא לייצר מהלכים שיתופיים שמאפשרים את הדיאלוגים הבין־דוריים, כאלו שנותנים נקודת מבט חדשה לכלל האמנים״.

כך לדוגמה, ״מעבּרה״ של יעקב קאופמן היא עבודה מוכרת משנת 1990, שעשויה חוט מתכת שחור. לדברי קאופמן, בית עם גג משופע הוא מבנה גיאומטרי בסיסי, אריכיטיפ ידוע ומוכר כמעט בכל העולם, תבנית צורנית שאפשר לראות בציורי ילדים. בעבודה שלו צייר קאופמן לעצמו בית במוטציות ואסוציאציות שונות, משוחרר מצרכים תפקודיים. העבודה נעשתה כמחווה למעברת בת ים, שבה התגורר קאופמן עם עלייתו ארצה.

בן מולינה מציג את עבודת האנימציה ״בית״, שנוצרה בקו שחור לבן בעקבות יצירתו של קאופמן. לדבריו, הבית מוצג בתרבות כולה כנקודת מוצא, כמקום מבטחים. בעקבות השנה החולפת הוא ניסה לבחון האם וכיצד השתנה יחסינו למושג הבית, כשהקרקע מוסיפה להישמט מתחת לרגלינו.

איריס נשר מציגה את ״כלים שבורים״ – פיסול בפורצלן וצילום בהדפס הזרקת דיו. נשר יצרה סדרת כלים שבורים כחלק מתהליך תהייה מתמשך אודות שבר ותיקון. הכדים השבורים מהווים פורטרט עצמי המדמה מצב נפשי.

יובל עציוני מציגה את ״בדק בית״, עבודה עשויה יוטה, שמשונית וחוטים שונים. מדובר בקבוצת עבודות בעלת ערכים סדרתיים: מכנים משותפים על צירי החומר, הטכנולוגיה, המבנה והצללית. האובייקטים מקיימים דיאלוג עם ממדי הגוף ועם צלמו. היצירה בוחנת את המתרחש בצומת שבה נפגשים מלאכת מחשבת מסורתית, עולם העיצוב העכשווי וקודים תרבותיים.

אסתר נאלה מציגה את ״חומר בסיסי״ – פסלים עשויים סריגת קרושה בחוט יוטה. הפסלים מגלמים שיח בין מהותה העדינה של הנשמה לבין האתגרים המורכבים של העולם שבו אנו חיים. צורותיהם החלולות משדרות איכות אוורירית, וחומר הגלם המחוספס מזמין את הצופים לדיאלוג. דמויות חסרות פנים אלו משמשות כמצע לדמיון שלנו, ומזמינות אותנו להשיל את הזהויות שלנו לרגע.

תמיר גולדנברג מציג את ״דרך הטאו״ – דפוס על בד כותנה יפנית. טאו הוא מושג מרכזי בפילוסופיה הטאואיסטית, ומתייחס לסדר וההרמוניה הטבעיים הקיימים ביקום. במשבר הקיומי שבו אנו חיים, מבקש גולדנברג לחזור לרגע לסדר הבסיסי שקיים בטבע כדי לנסות למצוא בסיס להתחלה אחרת. העבודה כוללת שבע כרזות טיפוגרפיות שמציעות תרגום חזותי לשבעה שירים מתוך ספר הטאו. כל כרזה היא ניסיון להסביר ולהפיץ תכנים פילוסופיים מופשטים בני 2,500 שנים, ולתווך את המסרים המרכזיים של הטאו כדרך חיים.

בלה קמינסקי מציגה את ״גולם״, סדרת צלחות מצוירות כשבגבולות כל צלחת מאוירת דמות עטופה בפקעת, המעניקה לה תחושת ביטחון. בזכות צורתן ואופיין של הצלחות הן משמשות כקנבס מושלם. הגולם הוא תזכורת למעגל החיים המלא, משקף את תחושת ההגנה ואת היציבות שמספקים הגוף, הבגד, והבית בתוך אי הוודאות של החיים.

העבודה ״בית – יחידת זיכרון״ של שרה שחק עוסקת בהיות של הבית מבנה תודעה המעורר מגוון רחב של רגשות, זכרונות ואסוציאציות. בצורתו, גבולותיו ובחללו הפנימי, על כל מרכיביו, הוא מכיל ומוכל גם יחד. הריסתו הפיזית, ארעיותו, היא כמו הריסה של מצב נפשי. בעבודה יצרה שחק סדרת בתים ממשטחי ברזל חלודים. על ידי גריעה, היא בוראת חללים ריקים בינות ובתוך הדימויים הפיזיים, וכך הופכים החללים הריקים בעצמם לפיזיים.

דגנית שטרן שוקן מציגה את ״נרות נשמה״, עבודה שעשויה פחיות נרות נשמה, זירקונים, אלפקה וכסף. היא כוללת ארבעה נרות נשמה מעוכים, מחלידים, מאוגדים בחיבור כביכול ארעי במערך מרובע, בונים מקום. ארבע אבנים נוצצות משובצות בכל אחת מהפחיות, מסמנות בית שנגדע, חיים שהיו. לדבריה, זוהי פרידה מהגוף לטובת הזיכרון.

״התנועה בתוך המרחב של התערוכה תומך באג׳נדה האוצרותית, לפיה היכולת לנוע בחלל צריך לסייע לצופה להרכיב משפט חדש של תוכן״, מסכמת גאון. ״זו תנועה של העין ותנועה של המיינד שצריכות להתחבר יחד. אופני התליה וההעמדה של העבודות הם אלו שמייצרים את הסיבה לנוע בתוך התערוכה״.

---

גוף. בגד. בית – ארעיות בעיצוב מקומי
אוצרות: גלית גאון, צפי סיון ספיבק
המוזיאון לתרבות הפלשתים, השייטים 16 אשדוד
נעילה: אוגוסט 2025

משתתפים.ות: יעקב קאופמן, איריס נשר, דגנית שטרן שוקן, יובל עציוני, סטודיו Reddish – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, אורי שיפרין ענבי, אסתר נאלה, בלה קמינסקי, יבגניה קירשטיין, בן מולינה, תילי ארוך, שרה שחק, טל יצחקי, ספיר ארזי, ורוניק פולקה, דניאלה שריה, מריה מרפלד, תמיר גולדנברג.