איה שור // חושך

אני איה שור, בת 27, מאיירת, קומיקסאית וכותבת, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל; מדריכה ב״תכנית אור״ לילדים בסיכון ולומדת לתואר שני בטיפול באמנות באוניברסיטת חיפה. אני כותבת סיפורים מאז שאני זוכרת את עצמי. כשכותבים (ובעצם גם כשמציירים) אפשר תמיד למחוק. אני מוחקת יותר משאני כותבת. אפשר לומר שאני מוחקת סיפורים מאז שלמדתי להשתמש באותיות. אבל את ״חושך״ לא התכוונתי ליצור.

לקראת פרויקט הגמר בבצלאל, ידעתי שאני רוצה לכתוב ולאייר סיפור מקורי לקהל בוגר, וידעתי גם שאני לא מתכוונת לכתוב על עצמי. ההחלטה לכתוב על כל דבר שבעולם חוץ מעצמי, הפכה מהר מאוד למשחק מחבואים. כתבתי ומחקתי. ניסיתי לברוח, אבל כל מה שיצא, יצא ממני. נעמי גיגר, שהנחתה אותי בפרויקט, שאלה: ״מה את רוצה להגיד?״.

״חושך״ הוא קומיקס־אגדה על התמודדות עם אובדן. שני אחים מטפלים באביהם ההולך ומתפורר; ציפור שלא עפה פורשת כנפיים; פיזיקאית פוגשת בשמש ומערבולת של חושך, הולך וגובר. תהליך עיצוב הדמויות היה מפותל. הן עברו אבולוציה מדמויות אדם לסירנות (חצי־אדם חצי־ציפור מהמיתולוגיה היוונית), ולתצורתן הסופית כציפורים גדולות עיניים.

חלקים ברקע הסיפורי של הדמויות היו לי ברורים אינטואיטיבית: מי לא יודע שציפור בוקעת מהזיווג בין שמש ואדם? ביולוגיה בסיסית של הרגש, אבל בחרתי להשאיר אותם מאחורי הקלעים כדי להתמקד בלב הנרטיב.

החלוקה הלא־מאוזנת של הפריימים היא הזמנה אל תוך הכאוס. הדברים זולגים, ומי שמנסה להתכחש, להחזיק בכוח, מסיים עם מנורה שבורה ונהר אור שנשפך ממנה

עיצוב האב הקטנטן עזר לי להמחיש את היפוך התפקידים שבסיפור: את ההורה, שהיה פעם גדול ומסוגל (״לאבא שלי יש סולם״) והופך ללא יודע, לא מבין, לא מסוגל; ואת הילדים שבגרו ומתפקדים כהורים של אביהם. הדגשת כפות הידיים של הדמויות מעצימה שאלה שמלווה את הסיפור, מה בידינו לשנות, ומה בלתי נמנע? ובמה אפשר לאחוז כשנופלים השמיים?

עיצבתי ב״חושך״ לא מעט כאוס. היה לי ברור שבסיפור הזה אין מקום לחלוקה מסודרת ולמסגרות תחומות. בחלק מהכפולות דיאלוגים באים והולכים, יחד, מכל הכיוונים, מתקיפים את הקשב כמו להקת ציפורים. במקומות אחרים ציור אחד נפרש על פני כפולה שלמה. החלוקה הלא־מאוזנת של הפריימים היא הזמנה אל תוך הכאוס. הדברים זולגים, ומי שמנסה להתכחש, להחזיק בכוח, מסיים עם מנורה שבורה ונהר אור שנשפך ממנה.

הדבר היחיד שנשאר ברציפות, מהסקיצות הראשונות ועד לספר הגמור, היה האופי של בועות הדיבור המצוירות עם סטיה תמיד, כמו שגיאה בדפוס אופסט. לאורך הלימודים, מצאתי את עצמי חוזרת ויוצרת סיפורים שבהם בועות דיבור הופכות לדגים. דגים הם אילמים. מילים שותקות, שוחות, חלקלקות, שאי אפשר לתפוס.

הבוגדנות של השפה מעסיקה אותי. נעתי בירושלים בין הלימודים בבצלאל לבין עבודה עם נוער אוטיסטי והוראת שפה באולפן. לא תמיד המילים מצליחות להביע את כוונות הדובר. עיקר האתגר שלי בתהליך היצירה של ״חושך״ היה להיות מובנת. לאורך הפרויקט, בין הכתם לקו של בועות הדיבור תמיד השארתי סטייה. נשאר איזה פער, רווח בין צורה ובין תוכן; בין שפה וחוויה; בין הידיים המחבקות והגוף המחובק.

את ״חושך״ ציירתי וכתבתי ידנית, בעפרונות צבעוניים. החושך היה לי ברור: בריכה ארוכה וריקה של שחור. בתהליך העבודה על הספר, חיפשתי בצבע קונטרה: איפה, בתוך החושך, יהיו חום, ורוך, ואור? אחרי שהדברים נגמרים, מה נשאר?

הצבעים בסיפור מתפקדים באופן דו־משמעי: ירוק של קור ושל רעל מתחלף בירוק של חיים, של תנועה וצמיחה; אור צהוב של תקווה, של חמלה ושל יחד, מתחלף באור מסנוור, כוונות טובות מציפות את הבית עד לסכנת טביעה. הדברים לא חד־משמעיים. אחת הכפולות הכי מיואשות בסיפור נפרשת בוורוד ובצהוב, מבטיחה ומשקרת שהכל בסדר.

בתהליך העבודה גיליתי שלא ״רק על עצמי לספר ידעתי״: מתוך הסיפור האישי יצרתי סיפור שהוא במידה מסוימת אוניברסלי – על התכלות, על אהבה, על מרחק ועל קרבה, על חוסר השלמה, קבלה ותקווה.

בתערוכת הבוגרים, כש״חושך״ פגש קהל, לאנשים היה ברור שאני מדברת על הסיפור שלהם. על ההתמודדות עם הגוף הבוגדני, המתפורר, עם הזיכרון שנעלם, עם דכאון, ובעיקר על בדידות שהמחלה כופה על החולה: אפשר להיות עם מישהו, אבל אי אפשר להיות, עד הסוף, במקומו.

״חושך״ זכה בפרס האיור על שם יוסי שטרן, ועכשיו אני פותחת גיוס המונים כדי להוציא אותו לאור ושיוכל להגיע לכל מי שמחפש, דוקא בתוך מלחמה ואסון – הזמנה לחיבור, לרוך, ולתקוה (הרי כמה חסר פה, דווקא עכשיו, קצת אור…).

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו