תמונ(ע)ת מצב: המבט של עידית סוסליק על השנה שהיתה

יובל: הי עידית, בוקר טוב. אני רוצה לשאול מה שלומך אבל יש לי תחושה שאני קצת יודע… פגשתי אותך די הרבה בשנה האחרונה בבגין בהפגנות למען החטופים, ואת ממשיכה להגיע לשם בכל יום, אז לאור זה אשאל בכל זאת: מה שלומך?

עידית: וואו, זאת שאלה שאני באמת לא יודעת איך לענות עליה. מרגישה שככל שהימים עוברים, האפשרות הרגשית שלי לענות על זה הולכת ומצטמצמת. אני עצובה ברמות תהומיות. ובאותה נשימה, כן חשוב לי לכתוב שממש התרגשתי להתכנס לקראת הצ׳אט הזה איתך, ולחשוב יחד על יצירה, ועשייה, והקשר שלהן לחיים עכשיו. אז תודה על זה 🙏🏻🤍

יובל: כן. נדמה לי שיצירה, ולחשוב על יצירה, ולהתמיד בזה, זה חלק חשוב בקיום שלנו פה, ואנחנו פה כדי לדבר על ״תמונ(ע)ת מצב״ כחלק מפסטיבל תמונע. כבר שלוש שנים שאת בוחרת בכל חודש מילה שמקבלת את פני המבקרות והמבקרים בתמונע, נכון?

עידית: נכון. תמונ(ע)ת מצב התחילה מתוך שיתוף פעולה מתמשך שלי עם ארז מעין שלו וענת כ״ץ כשהם ניהלו את פסטיבל אינטימדאנס. לכל אחד מהפסטיבלים ארז הציע שניצור חוברת, בעריכה שלי, שתלווה את הפסטיבל אבל לא תציג כתיבה סטנדרטית על העבודות.

היו שלוש חוברות בסך הכל – כל אחת עם קונספט אחר, גם מבחינת התוכן וגם עיצובית או סגנונית. האחרונה, ב־2021, יצאה בפורמט של מילון מושגים ומשם התהווה הרעיון הראשוני של ארז, שפיתחנו הוא ואני יחד, אגב, גם מצורך שאפשר להגדיר אותו טכני – ארז רצה למלא בתוכן את הקיר שצמוד למי שיושב.ת ומקבלת את פני הקהל שמגיע לתיאטרון. 

אז כל חודש תלוי טקסט על הקיר הזה, והוא תמיד יוצא מתוך מילה שאני בוחרת, והצעתי את השם תמונ(ע)ת מצב. בשלוש השנים האלה, אנחנו משנים בכל תחילת סייקל (כל שנה קלנדרית) מעט את התמונ(ע)ה עצמה – איך היא נראית/כתובה. אבל תמיד יש מילה חודשית

יובל: אז מה את מציגה השנה בפסטיבל?

עידית: בשנתיים האחרונות, התמונ(ע)ה היא בשבילי תמונה מילולית – מעין פסיפס או לוח השראות של מילים ודימוי מרכזי. בשנה שעברה היא היתה דחוסה מאד, והשנה החלטנו לרווח אותה; לצמצם בה את כמות התוכן כדי שמה שכן בחרתי להכניס לתמונ(ע)ה יבלוט.

וכל דבר בתמונ(ע)ה הזאת מאד מוקפד בבחירה שאני עושה: סדר הציטוטים אחד ביחס לשני, והציטוטים עצמם כמובן, העובדה שכל הנגזרות של המילה המובילה תמיד מנוקדות, האימג׳ במרכז ופסקת התיאור שלי אותו, שאני בוחרת לחבר למציאות באיזשהו אופן. וכמובן גם הסוג־של־שיר הקצר שלי בסוף.

השנה באופן ספציפי, מה שמוביל את כל התמונ(ע)ות הוא החטופים והמאבק להשבתם. בחרתי כל מילה כדי לדבר את זה, ולדבר אותי בתוך זה. אני פעילה מאוד במאבק הזה, מפגינה מדי ערב בשער בגין כחלק מקבוצה באמת יוצאת דופן של א.נשים שהפכו את זה למטרת חייהםן ונמצאים שם כדי לתמוך במשפחות ולהשאיר את הנושא הזה – שאין חשוב ממנו – על סדר היום.

עבורי התמונ(ע)ה היא עוד דרך להדהד את זה, כי בסופו של דבר הא.נשים שמגיעים לתיאטרון נפגשים עם זה וקוראים את זה. זאת פעולה שהיא המשך ישיר להימצאות שלי ברחוב

אני פעילה מאוד במאבק הזה, מפגינה מדי ערב בשער בגין כחלק מקבוצה באמת יוצאת דופן של א.נשים שהפכו את זה למטרת חייהםן ונמצאים שם כדי לתמוך במשפחות ולהשאיר את הנושא הזה – שאין חשוב ממנו – על סדר היום

יובל: את יכולה לתת דוגמאות ספציפיות?

עידית: השאלה שלך גרמה לי להסתכל רגע בקבצים של התמונ(ע)ות מתחילת השנה, משהו שלא עשיתי המון זמן, כי אני עובדת עליהן נקודתית. ופתאום הסתכלתי רק על רצף המילים, וזה תפס אותי.

אז למשל המילה של ינואר היתה ״מטרה״, ואני זוכרת בדיוק את הנסיבות שמתוכן החלטתי על המילה הזאת. עד אמצע פברואר השתתפתי ב״פעולת עצירה״ – פעולה פרפורמטיבית שיזמה מרב סבירסקי, שהוריה נרצחו בבארי ואחיה איתי נחטף.

הפעולה שלה היתה מכוונת להעלות את המודעות לנושא הדחיפות שבהשבת החטופים, ובמקביל היא התראיינה המון באותה תקופה ודיברה על כך שהמטרות – השבת החטופים והמשך הלחימה – מתנגשות. איתי נרצח ביום ה־99 למלחמה, וזה היה שברון לב כל כך גדול, שכשחשבתי על מילה, היה לי ברור שהיא צריכה להיות מטרה.

ספטמבר עמד בסימן ״הפקרות״ פחות או יותר מסיבה דומה – לאחר השבת גופותיהם של 6 חטופים שנרצחו, זה הרגיש לי הכי מדויק. ויש גם מילים שמבטאות את מה שנעדר מהמציאות כרגע – חיים, המילה של יוני, או שיבה, המילה של אוקטובר

יובל: מה בסוף כוללת העבודה בכל מילה? גודל, דימויים, טקסטים וכן הלאה

עידית: בסופו של דבר התמונ(ע)ה היא דף קלף די גדול שיש לו לייאאוט קבוע – מילה ככותרת עליונה ואת שמי + החודש ככותרת תחתונה, ובין לבין יש 4 ציטוטים ממקורות שונים ומגוונים, דימוי מרכזי (זה יכול להיות ציור, צילום) עם פסקת הסבר קצרה, ושיר קצר שלי. התערוכה תציב את כל התמונ(ע)ות בבר של תמונע כרצף כרונולוגי

עידית: אחד הציטוטים בתמונ(ע)ה של ״מטרה״ הוא של אלברט איינשטיין: ״אינני פציפיסט בלבד, אלא פציפיסט לוחם. אני מוכן להילחם למען השלום… האם לא מוטב לו לאדם למות למען מַטָּרָה שהוא מאמין בה כמו השלום, מאשר לסבול למען מַטָּרָה שאינו מאמין בה, כמו המלחמה?״, והדימוי המרכזי הוא הפסל ״הוא הלך בשדות״ של תומרקין – עבודה ביקורתית שמבקשת לערער את האתוס הציוני המיליטריסטי.

השיר שכתבתי בסוף התמונ(ע)ה של ״הפקרות״ הוא זה:
פשע ההֶפְקֵרוּת
כתכנית פעולה וצורת מחשבה,
כהוויה שאין בלתה ואין לה חלופה –
מוביל למנהרה חשוכה
ח נ ו ק ה
לתוכה נדחסו שישה,
גיבורי על מכורך המחדל.
שפופי גוף וכבויי נשמה,
הם המתינו לשווא
לידו המושיעה
של מר הַ פְ קָ רָ ה

כל מה שאני בוחרת לשים קשור למציאות, כפי שאני רואה וחווה אותה, וכפי שאני רוצה להגיב אליה, כשהרעיון הוא לא לבחור את המובן מאליו מבחינת מילים – מוות, מלחמה – אלא להביא את התדר הרגשי של הדברים, את הסבטקסט של המציאות

סולידריות היא לא רק מילה

יובל: אז אני רוצה סוג של לפתוח טאב ולשאול איך את רואה את הפעולה הזו קשורה ומחוברת לפעילות השוטפת שלך בשדה המחול, שהתחילה הרבה לפני התמונ(ע)ה. ואולי זה גם המקום שתספרי כמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכיר.ה

עידית: אהבתי את הדימוי הזה של לפתוח טאב 🙂

אז אתחיל דווקא מהחלק השני של מה ששאלת – אני מרצה, חוקרת וכותבת מחול/מופע, ויו״ר האגודה הישראלית לחקר המחול, ואני כנראה צריכה לכתוב לפני הכל שאני רקדנית פלמנקו בעברי (אני כותבת את זה בסוף, כי מצד אחד – כל רקדן או רקדנית יודעים שתמיד נשארים רקדנים, אבל אני כבר די הרבה שנים לא רקדנית פעילה, אז אני זזה באי נוחות מול ההגדרה הזאת, בגלל הריספקט הענק שיש לי לכל החברות.ים והקולגות שזו עבודתםן).

אני פעילה בהקשרים שונים ומגוונים בשדה: מלמדת בסמינר הקיבוצים ומובילה תכנית חדשה במרכז כלים לכוריאוגרפיה שנקראת ״מחשבה יוצרת״ ומיועדת ליוצרות.ים מנוסים, מעבירה הרצאות שוטפות במסגרת סדרות שאני אוצרת דרך הארכיון הישראלי למחול בבית אריאלה, ומשתדלת לפרסם כמה שיותר, בארץ ובחו״ל – בין אם מאמרים אקדמיים, ובין אם כתיבה באתר שלי, ״העין העכשווית״, שמכוונת להיות רחבה ומרחיבה, במובן של תקשורתית לא.נשים שלא מגיעים ממחול/מופע, אבל מאד רוצים צוהר להיכנס לעולמות העכשוויים של השדות האלה.

תמונ(ע)ת מצב, כמו הפעולה הפרפורמטיבית שעשיתי במוזיאון, הם פורמטים שמבחינתי עוסקים בפרפורמטיביות של כתיבה, של טקסט, או של מילים. במובן מסוים, זה הדבר הכי קרוב עבורי לכוריאוגרפיה, רק עם מילים

במקביל – אני כבר כמה שנים עוסקת בכתיבה אחרת, שהיא פעולת יצירה לכל דבר. הבנתי את זה ״במקסימום״ כשישבתי וכתבתי את הספר (המחקרי־אקדמי) שלי לעיני כל במסגרת התערוכה ״דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר)״, שרותי דירקטור אצרה במוזיאון תל אביב לפני שנתיים כמעט. אז היתה לי הזדמנות לחוות לייב מה א.נשים חווים כשהם קוראים את מה שאני כותבת, כי התוכן הוקרן בענק על הקיר בזמן אמת. עם תמונ(ע)ת מצב זה אחר, אבל גם קצת דומה

יובל: באיזה אופן?

עידית: לכתיבה אקדמית יש מוטיבציות מאד ברורות, וכמובן גם חוקים ומוסכמות. אני אוהבת את הכתיבה המחקרית הזאת, ויש לי תשוקה אמיתית לזה. אבל תמונ(ע)ת מצב, כמו הפעולה הפרפורמטיבית שעשיתי במוזיאון – שאגב, קראתי לזה ״כתיבה חיה״ – הם פורמטים שמבחינתי עוסקים בפרפורמטיביות של כתיבה, של טקסט, או של מילים. במובן מסוים, זה הדבר הכי קרוב עבורי לכוריאוגרפיה, רק עם מילים.

עידית: ההגדרה הכי בסיסית של כוריאוגרפיה זה ארגון של חומרים בחלל ובזמן, אז המילים הן החומרים שאני עובדת איתם. במוזיאון, הממד של הזמן היה מוחשי מאד, כי הכתיבה בוצעה לייב, כך שהאנשים ראו אותי משוטטות בין תיקיות, עושה העתק־הדבק, וגם יושבת מול ״הדף הריק״, כי גם זה הרי קורה בכתיבה.

בתמונ(ע)ת מצב אני מרגישה שהרצף המצטבר הוא מאד משמעותי, וכל תמונ(ע)ה כמין מרחב כזה שיש לו עוגן – מילה שבחרתי – וסביבו אני שואפת לארגן את החומרים הכי מדויקים, שיביאו את ה״מצב״, ואותי בתוכו (או מולו), בצורה הכי מזוקקת שלו.

זה מצליח להיות ברור באיזשהו אופן?

יובל: מצליח! אז השאלה שאני באמת רוצה לשאול למרות שאני לא חושב שיש לה תשובה מאוד חד משמעית היא אם אחרי הכל וכל זה, את אופטימית? וכן, אני יודע שזו שאלה שהתשובה אליה אפילו יותר מסובכת ממה שלומך…

עידית: אני חושבת שזאת דווקא שאלה הרבה פחות מסובכת 🙂

שני דברים שמשאירים אותי אופטימית קשורים זה לזה, ולצ׳אט שאנחנו מקיימים. הראשון הוא בגין, והא.נשים שהכרתי שם. הנסיבות שהפגישו – וממשיכות להפגיש לצערי – את כולנו הן נוראות ומחרידות.

אבל לראות א.נשים שפשוט מסרבים לקבל את המצב הזה, ומבינים שסולידריות היא לא רק מילה אלא רעיון שחייבים לתרגם למעשה, זה משהו שמרגש אותי וממלא אותי באופטימיות. כי עם זה נוכל להתחיל לרפא ולתקן, כשכל הסיוט הזה ייגמר.

הדבר השני שמשאיר אותי אופטימית הוא אמנות והא.נשים של האמנות. אני מרגישה שאמנות ותרבות בתקופה הזאת הם חמצן, במיוחד עשייה שמצליחה לדבר את התקופה במורכבות ובאנושיות. בהקשר הזה, הכתיבה היא באמת הצלה עבורי, כי המילים מאפשרות לי לזהות ולנסח את הבעיות במציאות מצד אחד, וגם להתעקש בעזרתן על אנושיות וחמלה, כי בלעדיהן אנחנו אבודים כאן.

מותר לבקש לכתוב משהו שחשוב לי?

יובל: בטח

עידית: בהקשר של תמונ(ע)ת מצב – התערוכה ובכלל, חשוב לי ממש להודות לארז, שיזם את זה וממשיך להתעקש על זה, וגם לנאוה צוקרמן, המייסדת והמנהלת האמנותית של תמונע, ולאיתי דורון, שהוא גם כן מנהל אמנותי שותף. הם באמת אלה שגורמים לדבר הזה לקרות מדי חודש, והבחירה להפוך את זה גם לתערוכה שהפכה לחלק בלתי נפרד מפסטיבל תמונע, זה לא מובן מאליו עבורי.

הפסטיבל מתחיל ב־17 בנובמבר ויש תוכנית באמת מעולה ולגמרי מחוברת למציאות בקטע אמיץ ומעורר הערכה. אז שווה לבוא לראות. 

ובגלל שתיאטרון תמונע הוא מרחק של 10 דקות הליכה בערך משער בגין, מזמינה להגיע לשם לפני/אחרי התיאטרון – ההפגנות מתקיימות שם מדי ערב (18:30-20:30, רק אומרת), וחשוב לבוא לתמוך במשפחות, כי אין דבר חשוב מזה והן לא יכולות לעשות את זה בלעדינו

---

פסטיבל תמונע 2024
ניהול אמנותי: ארז מעין שלו ואיתי דורון
תיאטרון תמונע, שונצינו 8, תל אביב
17-24.11