בשמת נוסן לאנסמבל בת שבע: תנופת החיים בזמן שהעולם נמצא בקריסה

• במה ומחול

״עלתה בי התחושה של לרקוד באנסמבל, להיות צעירה, חדורת מוטיבציה. משם נולדה העבודה, מהתחושה הזו שזכורה לי ממש ברמה התאית: התחושה של תנופת החיים תוך כדי שהעולם נמצא בקריסה. כך גם נולדה הרמפה: היא רמפה אבל היא גם תהום, וגם שייכת לעולם של צעירים, כמו סקייטפארק, והיא גם במה. היא הרבה דברים״.

וברוח התקופה היא גם מחסה.

״והיא גם מנהרה. היא מחזיקה המון דימויים. היא מאפשרת לנו להסתכן והיא מייצרת אלימות, קופצים ממנה, אליה״.

הרמפה שאליה מתייחסת בשמת נוסן היא שחקנית מפתח ב״דוֹם״, העבודה החדשה שיצרה נוסן לאנסמבל בת שבע, שתעלה בבכורה בשבוע הבא. אורכה 5 מ׳, רוחבה 3 מ׳ וגובהה 1.55 מ׳ – והיא מאלצת את הרקדניות והרקדנים להתייחס אליה בכל רגע נתון: הם קופצים אליה וממנה בתנופה חסרת מעצורים; נופלים, מקיפים, מטפסים, נשענים, מוצאים מחסה.

והכל אינטנסיבי ולפרקים עוצר נשימה, כשנוסן כמו שואלת מה קורה לתשוקה כשהיא פועלת ללא אופק ברור? האם דווקא שם, בתוך הדחיסות והדריכות, מתגלה צורה חדשה של חופש או אולי של אלימות.

״יש משהו במקום שאני נמצאת בו בחיים, שאני מסתכלת עוד יותר בהתפעמות על תשוקה, על מופעים שלה. במקביל אני שואלת את עצמי על המקום של הקריסה של העולם, של דור צעיר שגדל תחת איום קיומי מתמיד: הקורונה ואז 7.10 ומלחמה ועוד מלחמה. 

״מה זה עושה לתשוקת החיים שלהם. איך זה דוחס את התשוקה של הרגע. לפעמים נדמה לי שאנחנו משתמשים בתשוקה הזו. כשאנשים צעירים הולכים לצבא אנחנו משתמשים בצעירות שלהם, בחוסר הפחד שלהם, בתכונות שיש בהן המון יופי, בצורה שהיא אפילו אלימה. ואז עולה השאלה, כמה מפעולות החיים שאנחנו ממשיכים לעשות בתוך המצב היום – כמה זו בחירה, כמה זה הכרח, בשביל לשרוד״. 

כמה מזה את מדברת איתם? מספרת להן?

״אני לא יודעת להגיד כמה, אבל אני בטוח לא מתחילה משם. הדבר הזה נחשף בפניהם לאט לאט, ותמיד קשור קונקרטית למה שהם צריכים לעשות. 

״העבודה התחילה מתחושה מאוד פשוטה, כמעט גופנית – שהחיים נמשכים גם כשאין אופק ברור. זה מאוד קשור לאיך שאנחנו חיים כאן עכשיו. יש משהו מעורר פליאה בעובדה שאנחנו ממשיכים בתנופה, גם כשהכול מסביב קורס. שהפעולה נמשכת גם כשהמשמעות שלה כבר לא יציבה. יש דחף חזק לפעול, לרקוד, להרגיש, אבל בלי אופק שמארגן את זה.

זה לא רגע דרמטי של קריסה, אלא מצב מתמשך שבו התנופה לא נעלמת, אבל גם לא יכולה להפוך להתקדמות. במובן הזה, עתיד ואופק הם לא רק רעיון, הם משנים את הפעולה עצמה. הם משפיעים על תחושת האחריות, על איך שאנחנו פועלים בתוך הרגע

״זה לא רגע דרמטי של קריסה, אלא מצב מתמשך שבו התנופה לא נעלמת, אבל גם לא יכולה להפוך להתקדמות. במובן הזה, עתיד ואופק הם לא רק רעיון, הם משנים את הפעולה עצמה. הם משפיעים על תחושת האחריות, על איך שאנחנו פועלים בתוך הרגע.

״מה שעניין אותי הוא לא התנאים עצמם, מלחמה, איום, חוסר יציבות, אלא מה קורה לפעולה ולנו בתוכם. איך תנועה יכולה להישאר מלאת אנרגיה, אפילו מלהיבה, ובו בזמן להתחיל להרגיש כמו משהו שמופעל. אנחנו משתמשים בחיות, בתשוקה ובנעורים בכל מיני אופנים, אפשר לחגוג אותם, ואפשר גם לגייס אותם, ובסוף הקו בין התמסרות לבין שימוש נהיה לא ברור. בין פעולה שאני בוחרת בה לבין פעולה שכבר פועלת דרכי״.

בשמת נוסן. צילום: תמר לם

אז העולם שייך לצעירים?

“לטוב ולרע. עדו (פדר), שעשה לעבודה דרמטורגיה, אמר לי, ׳הם אלו שמקריבים את עצמם למען העתיד׳; הם לא רק אלה שחיים את החיים׳. העתיד הזה, לוטה באפילה ככל שיהיה,  גם שייך להם. גם הנדוניה הזו.

“האלימות בשבילנו היא גם חגיגה. שני צדדים של אותו מטבע. זה כמו שאנשים מתארים שתקופת הצבא היא התקופה הכי משמעותית בחיים שלהם, שמצאו חברים לכל החיים. בתוך החיים הדברים כל הזמן שלובים זה בזה, הרגשות האלו לא דיכוטומיים. אני אוהבת ליצור פעולות שיש בהם חגיגה ואלימות, תשוקה וקריסה, כל הרגשות הקיצוניים האלו. 

צעקה של כאב או צעקה של התלהבות

יצירתה של נוסן לאורך השנים מתמקדת במשיכה לבלתי־טבעי, למוגזם ולמסוגנן, ושואבת השראה מעולמות המדע הבדיוני והקומיקס. היא רקדה בעבר בלהקת מחול בת־שבע ובאנסמבל ענבל פינטו ואבשלום פולק, ומשתפת פעולה עם יוצרים מקומיים ובינלאומיים בפרויקטים מגוונים כרקדנית וכיוצרת. 

כיום היא מנהלת את תוכנית הכשרת המורים בגאגא ומרצה בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. עבודותיה מוצגות על במות מרכזיות ובפסטיבלים נחשבים בישראל ובעולם.

את ההזמנה ליצור לאנסמבל קיבלה ביחד עם רוני חדש מליאור אביצור, המנהלת האמנותית של להקת מחול בת־שבע. ״בכל פעם שיוצרות ויוצרים אורחים נכנסים לסטודיו של להקת מחול בת־שבע, נפתח בו מרחב חדש של מחקר וגילוי״, אומרת אביצור. ״הזמנה להתארח בלהקה היא פעולה של פתיחה והתרחבות – הרקדנים והרקדניות זוכים לעבוד עם יוצרים שונים, והצופים פוגשים שפות וטכניקות פרפורמטיביות מגוונות ומסקרנות.

״הזמנתי את בשמת ואת רוני – כל אחת בעלת שפה תנועתית ייחודית – לעבוד עם רקדני האנסמבל על השאלות היצירתיות שמעסיקות אותן. המפגש בין הגישות הגופניות והאסתטיות השונות יוצר מבט עכשווי, כן ומחוספס על החוויה האנושית״.

״זה מאוד החמיא, אבל גם הלחיץ, מאוד התרגשתי מעצם ההזמנה ליצור עבודה חדשה לאנסמבל, זה באמת מקום שעדיין מרגיש לי כמו בית. גם גדלתי שם כרקדנית, ועדיין מנהלת את הכשרת המורים בגאגא, אני מחוברת ללב של הפעילות המהותית של אוהד. אז כן, קודם כל התרגשתי״.

איך הייתה העבודה עם הרקדנים?

״הם רקדנים מדהימים, יש להם אינטליגנציה פיזית יוצאת מגדר הרגיל. בגלל שהעבודה דורשת רמות מאוד גדולות של אינטימיות, אני מרגישה מאוד מאוד מחבורת אליהם, זה קשר ביננו מאוד מהר״.

אינטימיות שהשיא שלה אולי בא לידי ביטוי בנשיקות ביניהם.

״כן. כשרציתי ליצור יוניסון של נשיקות, הייתי חייבת לדבר איתם על למה אני משתמשת בפעולה כל כך אינטימית. והיתי חייבת לדבר על תשוקה, על חיות, על צעירות, ועל מה שקורה להם בסיטואציה הנוכחית. 

״עולה לי לראש משהו שאוהד (נהרין) תמיד אומר, שאמנם הוא עובד עם תחושות פיזיות, אבל הוא לא יכול להגיד לאנשים מה להרגיש. והנה אני מוצאת את עצמי מבקשת מהרקדנים כל הזמן להתחבר לרגש ולבצע את התנועה דרך זה. 

״אוהד אוהב שהרקדנים או הצופים מתרגשים, אבל הוא לא אומר להם מה הם צריכים להרגיש בתוך התנועות. ואני כל הזמן רוצה להגיד להם מה הם הרגישו – צעקה של כאב או צעקה של התלהבות. צעקה שמחוברת לרגש, זה כלי עבודה. מבחינה רגשית, היוניסון של הנשיקות היה יותר מאתגר עבורי״.

אנחנו מתנשקים מיליון פעם עם כל מיני אנשים, זה לא חד פעמי, ולכן לשכפל את האקט הזה מקריס איזה אלמנט מהותי. אפילו ביוניסון של הנשיקות הם עדיין נהנים מההבטחה שטמונה בכל נשיקה באשר היא

עבורך?

״כן, כי אני מכראגרפת משהו שהוא מאוד אינטימי ושלהם, נכנסת למקומות שחורגים רק מתנועת הגוף. יש משהו מעניין ומרגש בחד־פעמיות ובמהות של נשיקה ראשונה, כאייקון.

״אבל אנחנו מתנשקים מיליון פעם עם כל מיני אנשים, זה לא חד פעמי, ולכן לשכפל את האקט הזה מקריס איזה אלמנט מהותי. אפילו ביוניסון של נשיקות, הם עדיין נהנים מההבטחה שטמונה בכל נשיקה באשר היא. בסוף מעניינת אותי לחפש את האותנטיות, להסתכל על זה מהצד ולדעת שזה מכוראוגרף לגמרי, ועדיין להתרגש מזה כאילו זה לא״.

אפרופו גוף, גם את חזרת לרקוד לאחרונה.

״כן, וואו, זה קשה. החיפוש של הרגעים האלו שבהם מרגישים חיים, הופך דחוף יותר. אם זה עוד רגע להיות על הבמה לפני שאני אף פעם לא אהיה, עוד פעם אחרונה לחוות, כל דבר. הגיל מביא איתו דחיפות, והתקופה מביאה את אותה הדחיפות: לחיות בלי עתיד זה לחיות בלי אחריות, כל רגע הופך להיות עוד יותר משמעותי, אבל בו זמנית חסר טעם.

״עולה בי הדימוי של מערכת יחסים בלי עתיד. כשאנחנו יודעים שלמערכת יחסים אין עתיד, אולי יש שם יותר תחושה של חיות ותחושת הרגע יותר מוגברת, אז לא צריך לקחת אחריות על מה שיוצא ממני. פתאום משהו בלחוות את הרגע יוצר משהו אולי יותר אלים עם פחות דאגה״.

הַפְרָדוֹת / דוֹם
רוני חדש ובשמת נוסן לאנסמבל בת־שבע
מרכז סוזן דלל, תל אביב
23-26.4