סטפני ג׳אד סאסנו // תסתכל בקנקן

אם מנסים לדמיין את טווח הצריכה בין מינימליזם בצד אחד לאגירה בצד השני, איפשהו בין צריכה ממוצעת לאגירה מסתתר האמן: מישהו שיש לו נטייה לשמור ולשמר ושיכול לראות יופי או פוטנציאל בחפצים שאחרת עלולים להיות זבל. כך לפחות אני מתייחסת באופן אישי לזהות שלי כאמנית (וזה יכול להסביר למה יש לי ארונות מלאים בחפצים זרוקים).

שנים רבות, הרבה לפני שהתקבלתי למחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, ולפני שקיבלתי את עצמי כאמנית, תיארתי את עצמי כאספנית, או יותר נכון, אספנית של חפצים מעניינים שנזרקים. האוביקטים שנמשכתי לאסוף השתנו עם השנים, אבל מה שנשאר הוא המבט שלי והיכולת לזהות את הפוטנציאל של החפץ, מעין המחשה של מה הוא יכול להיות עם ההתערבות שלי. כתוצאה מהלימודים שלי בעיצוב זכוכית, התמקדתי באופן טבעי בזכוכית שנזרקה, בעיקר זכוכית שנכנסת ויוצאת מחיי היומיום שלנו.

בפרויקט האחרון שלי, ״תסתכל בקנקן״, שהוצג בחודש ספטמבר בתערוכה המרכזית של שבוע הזכוכית של ונציה, יצרתי סדרה של פסלים גיאומטריים, העשויים כולם מבקבוקי שמן זית ממוחזרים שאספתי במהלך השנים. בפרקי אבות (ד:כ) כתוב: ״אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו״, במילים אחרות: אל תשפוט את האופי של מישהו על סמך המראה החיצוני.

זה אמנם נשמע לי הגיוני כבת אנוש שמנסה ליצור מערכות יחסים בעולם שיפוטי, אבל כאמנית זה לא תופס אותי. אני רוצה להשיב: כן! תסתכל בקנקן! הקנקן יפה בפני עצמו ואינו צריך להכיל שום דבר כדי להגשים מטרה! לכלי יש איכות גם אם לתכולתו אין.

בפרקטיקה שלי אני מנסה לחלץ את האיכות הפנימית הזו על ידי התייחסות לבקבוקי זכוכית כחומר גלם. על מנת לחשוף את הפוטנציאל הפיסולי של הבקבוק, עליי לפרק אותו כדי לבנות אותו מחדש

בפרקטיקה שלי אני מנסה לחלץ את האיכות הפנימית הזו על ידי התייחסות לבקבוקי זכוכית כחומר גלם. על מנת לחשוף את הפוטנציאל הפיסולי של הבקבוק, עליי לפרק אותו כדי לבנות אותו מחדש, להסיר את הסימנים הברורים של תפקידו הקודם כבקבוק, ועם זאת לשמר רמזים למצבו הקודם: צורה, צבע ונפח. עבורי, בפעולה הזו יש כוח עצום.

זו הסיבה שבגללה אני נמשכת לטכניקה של ויטראז׳. באמצעות הטכניקה הקלאסית הזו, מצאתי דרך חדשנית להדגיש כל חלק וחלק באופן שמייצג את אבני הבניין של השלם. החיבור של חתיכות זכוכית בצורה זו, במיוחד אלו שאינן חלק מהנוהג באופן מסורתי (בקבוקים תעשייתיים ממוחזרים), מאפשר לי ליצור משהו חדש תוך מתן כבוד גם לזכוכית עצמה וגם לתפרים שנוצרים – נקודות החיבור.

אחד הדברים שאני הכי מעריכה בוויטראז׳ הוא השימוש בתפרים, לא רק כאמצעי פונקציונלי, אלא גם כחלק מהביטוי האמנותי. תוך התחשבות בזה, אני חותכת כלים שלמים ומרכיבה אותם מחדש כמו בוויטראז׳. הסרת הפונקציונליות של כלי זכוכית מאפשרת לתוצאה הסופית לומר ״תראה מה אני״, ולא ״איזו מטרה אני יכולה לשרת״.

בסדרה האחרונה, בחרתי להשתמש רק בבקבוקי שמן זית, במיוחד שמן זית תוצרת ישראל, כדי להדגיש את הקשר שלי לארץ המולדת, אך זו ה״מאמצת״ שלי. נולדתי וגדלתי בארצות הברית ועליתי לארץ בשנת 2012, בגיל 28. למרות שאני חיה מעל עשור בארץ, אני עדיין נאבקת מדי יום בזהות שלי כישראלית. עד כמה אני ישראלית וכמה אהיה תמיד עולה חדשה? לא פעם פירקתי ובניתי מחדש את הזהות שלי.

כשהגעתי לוונציה, הודיעו לי שהכניסה של העבודות שלי לפסטיבל עוררה ויכוח חריף בין השופטים. העבודות לא השתלבו באף טכניקה מסורתית של זכוכית: לא ניפוח ולא ויטראז׳, ובכל זאת הן מכילות אלמנטים של שניהם. הפרויקט שלי השאיר את השופטים מבולבלים.

אף על פי כן, האוצרים נאבקו על הכללת העבודות שלי בתערוכה. זה בדיוק המקום שאני אוהבת להיות בו: חדשני, תוך שאיבה מהמסורת, פריצת גבולות תוך מתן כבוד למה שהיה לפני. אני יוצרת משהו חדש ממשהו אחר, קצת זר, אבל קצת מוכר. מסתכלת אחרת על הקנקן.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו