עינת מוגלד // גם לציפורים זה קורה

לילה אחד, לפני כשנתיים, מצאתי את עצמי יושבת מול המחשב, והמילים פשוט התחילו לזרום. כמו נחל שסכר נפרץ בו, הן יצאו ממני בלי שליטה. זה היה הרגע שבו הבנתי שהגיע הזמן לספר את הסיפור שלי, את הסיפור של אבי, ואת הסיפור של משפחה שלמה שחיה בצל טראומה ותחת סוד כבד.

הייתי בת 15 כשאבי נפטר במפתיע ממה שנאמר לי שהיה דום לב. במשך 20 שנה חייתי עם הידיעה הזו, מתאבלת על אובדנו בשלבים האבל השונים. אבל יום אחד, באופן פתאומי לא פחות מאותו יום נורא, התגלה לי כי אבי לקח את חייו. סיבת מותו האמיתית הוסתרה ממני במשך שני עשורים.

הגילוי הזה היה כמו רעידת אדמה בחיי. מצד אחד, זה ערער כל מה שחשבתי שידעתי. מצד שני, היה משהו בפיסת המידע הזו שגם הרגיע חלק עמוק בנפשי. הרגשתי צורך עז לחבר מחדש את כל השברים של הזיכרונות, הרגשות והחוויות שלי. הייתי צריכה לעבד את האבל מחדש, הפעם עם הידיעה המלאה, ולגעת בסיפור לעומק למרות הכאב.

מתוך נקודת המוצא הזו של בלבול ועצב, נולד פרץ של יצירה. התחלתי לכתוב שירה בקצב מסחרר, כאילו המילים חיכו כל השנים לרגע שבו יוכלו סוף סוף לצאת החוצה. השירים הפכו לבסיס לספר הביכורים שלי, ספר שירה גרפי שמספר את הסיפור שלי בשתי שפות: מילים וציורים.

בהשאלה של מושג הרומן הגרפי, ספר שירה גרפי מספר סיפור שבו שתי שפות נפגשות זו לצד זו, זו ליד זו – חשובות באותה המידה ועוצמתיות על הדף

עבורי, השירה מייצגת את החיבור של כל חצאי האמיתות לתמונה שלמה יותר. היא מאפשרת לי לקחת את כל הפיסות המפוזרות של הסיפור ולארוג אותן לנרטיב קוהרנטי. אבל הציור, שהיה חלק מחיי עוד לפני שידעתי את האמת, מילא תפקיד אחר לגמרי.

הציורים שלי, שנוצרו ברובם בשנים שבהן לא ידעתי את הסיפור המלא, היו דרך לא מודעת לעבד את האבל. היום, כשאני מסתכלת עליהם, אני מבינה שהם ידעו את האמת עוד לפני שאני ידעתי. הם היו המקום שבו הנפש שלי עיבדה את מה שהתודעה שלי עדיין לא ידעה. עצם כך שציירתי כל השנים עזר לי במובן רב לקבל את הידיעה בחמלה רבה יותר כשהיא סוף סוף הגיעה.

בהשאלה של מושג הרומן הגרפי, ספר שירה גרפי מספר סיפור שבו שתי שפות נפגשות זו לצד זו, זו ליד זו – חשובות באותה המידה ועוצמתיות על הדף. בתהליך שבחיבור האמנות והשירים יחד חוויתי תחושה של יין ויאנג שנפגשו והתאחדו. שני חלקים שהם השלם של כל התמונה ומחזיקים את סיפור חיי המלא תחת הסוד ועם הידיעה.

תהליך היצירה של הספר היה מסע עוצמתי של גילוי עצמי. העבודה עם העורכת שלי, מירלה משה אלבו, חשפה בפני עד כמה עמוק הייתה מוטמעת בי ההסתרה. ״עינת, את מסתירה״, היא אמרה לי בעודנו מהדקות את הטקסטים השונים. באותו רגע הבנתי כמה עמוק הטביעה בי ההסתרה המשפחתית את חותמה. גם כשכל כולי מתכנסת ומכוונת לספר ולשתף – עדיין הנטייה להסתיר קיימת ופועלת מבלי משים.

ככל שהעמקנו בעבודה על השירים, גיליתי שאני מתמודדת לא רק עם הכאב של אובדן אבי, אלא גם עם הפחד מהתיוג החברתי. הפחד להיות ״הבת של״ – בת של מתמודד נפש, בת של אדם שהתאבד. אבל ככל שהתקדמתי בתהליך, הבנתי שדווקא בחשיפה הזו טמון הכוח האמיתי.

היום, כשאני מספרת את הסיפור שלי, אני מגלה שיש אנשים רבים המשוועים לספר ולשתף את רגעיהם המורכבים. לא פעם ניגשו אלי אנשים ושיתפו אותי בסוד שהם מחזיקים בו, בסוד ששמרו מהם או בסוד ששמור בידיהם. אנשים שהשאירו את כאבם עמוק בפנים, שלא העזו לגעת בו, מוצאים בסיפור שלי מקום לעמוד בו מול הקשיים שלהם, מול הסיפור שלהם.

״גם לציפורים זה קורה״ הוא עדות לכך שאפשר לקחת כאב עמוק ולהפוך אותו ליצירה מרפאת. הוא מראה שדווקא הנגיעה העדינה בכאב, החשיפה שלו לאור – היא זו שמאפשרת ריפוי והחלמה.

כשאני מסתכלת היום על הספר המוגמר, אני רואה בו הרבה יותר מאוסף של שירים וציורים. אני רואה בו מפת דרכים להתמודדות עם טראומה, עם אובדן, ועם הכוח המרפא של האמת. אני מקווה שהוא יהיה מקור של כוח ותקווה לכל מי שמתמודד עם כאב דומה, ושהוא יזכיר לכולנו שגם בתוך החשכה הגדולה ביותר, תמיד יש מקום לאור לחדור פנימה.

ביצירת ״גם לציפורים זה קורה״, לא רק יצרתי ספר, אלא יצרתי גשר. גשר בין העבר להווה, בין הכאב לריפוי, ובין הסודות לאמת. זוהי עדות חיה לכוחה של האמנות לא רק לשקף את המציאות, אלא גם לשנות אותה, ולהפוך את הכאב העמוק ביותר למקור של יופי, כוח וריפוי.

–
עינת מוגלד | גם לציפורים זה קורה
עריכה: מירלה משה־אלבו
חדקרן הוצאה לאור

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו