LYD (לוד): כמה מסוכן להתבונן בעיניים פקוחות על העבר?

מפתה להתחיל את הכתיבה על הסרט LYD (לוד), שביימו רמי יונס ושרה אמה פרידלנד מההוראה שקבל מנהל תיאטרון יפו ממשטרת ישראל, שלא לקיים את ההקרנה שתוכננה להתקיים באותו ערב. הנימוק? לא אתפתה לסיפור הזה. דווקא כי אסור להקרין אותו, ולכן אי אפשר לצפות בו, אני רוצה להתחיל מהסרט עצמו; אם לדייק, מהעדות הראשונה שנשמעת בו. 

עיסא פאנוס, גבר מרשים בשנות ה־80 לחייו, מחפש משהו בתיקיית מסמכים ישנים. הנה, הוא מוצא את זה, זה לא מסמך, זה צילום. הוא פורש לעיני המצלמה תמונת מחזור רבת משתתפים. הוא מצביע על עצמו, אבל מסתבר שהוא עצמו לא העניין. הוא מצביע על עוד שלושה צעירים. 

ארבעתם, ככה הוא מספר, היו ילדים צעירים ב־1948. הוא, הצעיר ביניהם, היה אז בן 12. הצבא הישראלי לקח את ארבעתם, הוא מונה אותם בשמות, למסגד דהמש, והורה להם להוציא את הגופות שהיו בתוכו. הוא היה אז ילד ממש, הוא חוזר ואומר כמה פעמים. במשך יומיים שלמים הם הוציאו גופות. בערב החזירו אותם הביתה במכונית של החיילים.

הוא מספר שהם הוציאו ילדים, מבוגרים, נשים. מה הוא זוכר משם? הפנים שלו מתעוותות כשהוא מתאר את הריח. ניכר בהן שכשהוא נזכר בכל זה, הריח כמעט חי, בלתי נסבל. אבל זה לא סוף הסיפור. כשהוא חוזר הביתה אמא שלו שואלת אותו איפה הוא היה. הוא מספר לה. היא נבהלת מאד שהוא יידבק במגפות. היא מחליטה להילחם בזה, ומאכילה אותו בבצל. עוד בצל. היא חייבת שהילד שלה יצא בשלום מכל זה.

כמעט מתבקש להסיט את המבט מהסרט כשההסיפור הנורא הזה מסופר, ובכל זאת כשעיסא מספר אותו, אי אפשר שלא להתבונן בו, בפנים מלאות ההבעה והחוכמה שלו; אי אפשר לסרב לעדות שלו

האיסוף של הגופות של הפלסטינים שנורו במסגד כך מסתבר לא נגמר אחרי יומיים, אבל עיסא, הילד, ביום השלישי מחליט להתחבא ולא הולך יותר. הוא מחייך כשהוא מספר על זה, הוא הצליח להתחבא ולהערים על הצבא הישראלי. ביום השלישי הוא לא הלך יותר.

הסיפור הנורא הזה (שמהדהד סיפורים אחרים, לדוגמה של תושבי הכפרים הסמוכים לכפר קאסם שנצטוו בפקודות דומות אחרי הטבח), הוא כאמור העדות הראשונה בסרט. כמעט מתבקש להסיט את המבט מהסרט כשהוא מסופר, ובכל זאת כשעיסא מספר את זה, אי אפשר שלא להתבונן בו, בפנים מלאות ההבעה והחוכמה שלו; אי אפשר לסרב לעדות שלו. 

סיפורים שצריכים להשמע

הסרט LYD מבקש לספר את סיפורה של העיר. אבל כדי לספר את הסיפור הזה, אי אפשר להתחיל מהטבח ההוא, הרי היו חיים עשירים לפניו. וגם אי אפשר לסיים את הסיפור בטבח ההוא, הרי העיר קיימת, ויש לה ״חיים חדשים״.

איך מספרים סיפור של עיר? איך כותבים שיר אהבה לעיר שהיתה מרכז תרבותי, והיתה פתח לעולם עם שדה תעופה מרכזי, ורכבת? עיר שהיו בה חיים עשירים של מסחר ותרבות ודתות, ואפילו חג נוצרי שהוקדש רק לה? איך מספרים סיפור של עיר שעשרות אלפים ממי שחיו בה גורשו בעקבות הכיבוש שלה? איך כותבים את הגעגועים למקום הזה מבלי לוותר על הסיפור של ההווה. 

אחד הדברים היפים בסרט הזה הוא המבט על העיר, ההתבוננות עצמה. לפעמים היא מצולמת מלמעלה, גגות על גגות, רחבות, רחובות, מגרשים, ויש בה איזה יופי צבעוני ומלא חיים. לפעמים כשהמצלמה עולה עוד קצת, או דווקא יורדת, היא נראית כמו משחק על מסך, כאילו משהו משחק בה מלמעלה.

לפעמים היא נראית כאילו היא בכלל דגם מוקטן של דבר אחר. לרגעים כשהמצלמה יורדת, עוברת על פני בתים הרוסים, או רחובות קשים, הפער הזה בין היופי הצבעוני והחי, והדלות והקושי, הוא בלתי נסבל. 

נדמה כי לב הסיפור של הסרט הזה הוא הניסיון להחזיק סיפור שהתפזר, להעיד על דבר שהושתק, כמעט לבנות מחדש זכרון של עיר ולנסות להטמיע אותו בתוך ההווה שלה. לכתוב את ההיסטוריה של מי שנמחקו ממנה, לדמיין את האפשרויות האחרות שיכולות היו להיות בהווה או את העתיד האחר לגמרי שיכול היה להיות לעיר שהיופי שלה היה יוצא דופן. 

דווקא בגלל איסור ההקרנה שגזרו שר התרבות והמשטרה על הסרט, אני כמעט מתפתה לספר את העדויות כולן, לתאר את הדמויות כולן, להחזיק את הסרט כולו במילים. אבל זה כמובן מעשה בלתי נסבל. זה קולנוע! צריך להתבונן בו, לא להפוך אותו למילים. אבל גם הוויתור הוא בלתי נסבל, אלו אנשים, זה הסיפור שלהם, הוא צריך להשמע. 

הסיפור של מי שברחו או גורשו וחיים עד היום במחנה הפליטים בלאטה, הסיפור של האשה שהיתה אז ילדה והיום היא כבר סבתא, שזוכרת את החיילים לוקחים מהם את הזהב והכסף שניסו לקחת איתם במהלך המנוסה. הסיפורים האלה צריכים להשמע. הסיפור של האשה הצעירה שנולדה וגדלה וחיה עד היום בעיר, וכהנה גם במועצה, וראתה פתאום איך השכונה החדשה שנבנית מיועדת ליהודים בלבד, איך תושביה הערביים של העיר לא יכולים לקנות בה בית. גם זה סיפור שצריך להשמע.

או הסיפור שמספר האדריכל עורווה סוויטאת על הערים הפלסטיניות כולן: יפו ורמלה וחיפה ולוד ובאר שבע, כך הוא מספר, היו ערים חזקות. היתה בהן כלכלה, ומודרניות, ותרבות, וחיבור לעולם, וקיום פלסטיני. 

הנרטיב של התנועה הציונית, הוא אומר, הוא של תנועה מודרנית שהגיעה למקום חלש, והביאה איתה קדמה ותרבות. הערים האלה, הקיום שלהן, מאיימים על הנרטיב הזה, ולכן היה חשוב כל כך להוציא אותן מהסיפור. הוא מתאר איך הביאו בולדוזרים להרוס חלקים שלמים מהעיר. גורלה של לוד, במילים אחרות, נגזר עליה דווקא כי היתה עיר משגשגת, חזקה, דווקא כי העתיד שלה יכול היה להיות אחר לגמרי.

וגם העדויות של לוחמי הפלמ״ח שמופיעות בסרט צריכות להשמע. 40 שנה אחרי הכיבוש של העיר תועדו לארכיון הפלמ״ח חלק מהלוחמים כשהם מסיירים בעיר ומספרים את סיפור הכיבוש שלה.

אחד מספר שירו עליהם מהמסגד ושאלו אותו מה עושים, והיה לו ברור שממקום שיורים עליך אתה צריך לירות בו. הוא נותן פקודה לירות פנימה. האחר מספר איך זרק את הרימונים פנימה, מה הוא ראה שם.

השלישי מספר על מה שראה בפנים. ילדה קטנה מחזיקה תינוקת ובידה השנייה מנופפת כאילו מתחננת שלא יירה בה. כשהוא יוצא משם הוא רואה מולו פלסטיני מבוגר חשוף וחבול. הפלסטיני מתחנן לפניו ביידיש (״ביידיש!״ הוא חוזר ואומר) ״הוב רחמונס,״ תרחם עלי. הוא מטולטל מהמראות האלה שמזכירים לו מראות של יהודים מתחננים על חייהם לאורך הדורות ובורח משם.

אחר מספר שנכבדי העיר היו אלו שבקשו לעזוב את העיר והוא כמפקד אישר להם. הוא נתן פקודה שאומרת שאפשר לעזוב בשלוש שעות הקרובות ולקחת כל מה שרוצים, רק לא נשק ומכוניות. את השיירות של עשרות האלפים שעוזבים את העיר הוא מתאר כגלות.

הם ברחו ממקום שיכלו להיהרג בו באופן פסיבי הוא מסביר. הוא מבין אותם, הוא חושב שזה אכן מה שיכול היה להיות גורלם. אחר מספר על הביזה שהיתה בדרך, על חיילים שחטפו מהנסים על נפשם שעונים, זהב, כל מה שהיה אפשר.

איך אפשר לדמיין עתיד אחר 

ויש ההווה כמובן. ילדים צעירים שהמורה המרשימה שלהם, מנאר אל מימה, שואלת אותם איפה זה פלסטין והם לא יודעים לענות (אולי דרום אסיה?). והרצח של מוסא חסונה (שאף אחד לא נמצא אשם בו), ושל יגאל יהושע, והמהומות בעיר. וצעירים יהודים שפורעים כשהם מלווים בשמירה של המשטרה. וצעירים ערבים שפורעים ונעצרים.

כשמנאר אל מימה מכניסה אותנו אל ביתה, ומוציאה ופורשת מול המצלמה את כל כלי הנשק שנזרקו לחצר הבית שלה, כשהיא מתחננת לאפשרות שהכל ייעצר. שדי! שאפשר יהיה לחיות חיים של כבוד, הלב נשבר ממש. 

זה סרט שלא קל לצפות בו. הסיפור שהוא מספר הוא סיפור קשה לעיכול. לא רק בגלל הימים האלה, ולא רק בגלל עוולות העבר, אלא בשל האופן שבו הן מתרחשות שוב ושוב בהווה. אבל הסרט רוצה לספר גם אפשרות אחרת.

זו עיר יפה, רב־תרבותית, תראו איך היא נראית מלמעלה. תראו איזה עבר מפואר יש לה. תראו איך אפשר לדמיין לה עתיד אחר. הנה, ככה היא יכלה או יכולה להראות. זה יכול היה להיות הקיום המשותף של כולנו בה. 

אי אפשר לראות את הסרט הזה (בישראל. בעולם דווקא אפשר) כי אסור להקרין אותו. האם זה הסרט האחרון על המקום הזה שיאסר עלינו לראות אותו דווקא כאן, או שאולי הוא מסמן כיוון חדש, אולי נראה יותר ויותר רק מה שמותר, שעושה לנו נעים.

כמה מסוכן יכול להיות להתבונן בעיניים פקוחות על העבר? כמה מסוכן יכול להיות להקשיב לסיפורים של המקום הזה? כמה מסוכן יכול להיות לדמיין עתיד אחר? כמה מסוכן שהמבט שלנו, גם הקולנועי, הולך ומצתנזר, מסוכן ומסתיר את האופק.