רוטשילד 104 // רונאל פינס

פורטפוליו בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד

---

מי?

רונאל פינס, בת 32, מתל־אביב-יפו.
אתר / אינסטגרם

התערוכה

״רגע של הֻלֶּדֶת״, התערוכה הרביעית והאחרונה בסדרת תערוכות היחיד בחלל ״יחיד.ה ברוטשילד״. סדרת התערוכות עוסקת במושגים מונולוג/דיאלוג ומבקשת להרחיבם תוך דגש על העברת מסר, הבעת עמדה או השמעת קול.

את התערוכה אצרה סופיה פקס, שהייתה שותפה לתהליך. החיבור העמוק שהתפתח הוביל להפקת יצירה שמזמינה את הצופה להתבונן על היומיום ולהרהר על הימצאות היופי בזמנים סוערים.

העבודה

תהליך היצירה לתערוכה החל ב־7 באוקטובר 23. מתוך בהלה גדולה ובלבול, מצאתי עצמי מתעדת קרן שמש על מים בשביל לברוח לרגע מהמציאות ולחפש מרחב נשימה. מאז, במשך שנה, עד ה־7 באוקטובר 24, המשכתי לתעד בווידיאו רגעים מהיומיום, כאלו שמאופיינים בטקסטורות, צבעים, ואסתטיקה ייחודית, כחיפוש אחרי שקט ויופי ביומיום הכואב. לעיתים היה מאתגר לזהות אותם, אבל התעקשתי.

המהלך גובש לקונספט, והסרטונים הפכו לחומר הגלם עבור היצירה. חלל התצוגה נותר ״ריק״ כביכול, אבל למעשה מכיל את הקושי האישי והקולקטיבי שחווינו בשנה האחרונה. על קיר הכניסה לחלל מוצב מיפוי, ציר זמן המייצג את מסת הסרטונים שצולמו. מחטים נעוצים בקיר במיקום מדויק, וחוטים זולגים המבטאים את הארעי והקבוע.

בחלל עצמו מוקרנים כלל הסרטונים מבעד לחריצי קירות, ומזמינים את המבקר לתהליך אקטיבי של גילוי. סאונד של רחשי רחוב, אנשים, אמבולנסים, הפגנות, מוזיקה וגם סתם שהייה בבית, נוכחים בחלל כרקע לדימויים הנעים בין המופשט לקונקרטי. החלל כאילו מבקש מהמבקר לנוע עם נקודת המבט, כהזמנה להתבוננות מחדש על מרחב החיים שלנו.

בחלל עצמו מוקרנים כלל הסרטונים מבעד לחריצי קירות, ומזמינים את המבקר לתהליך אקטיבי של גילוי. סאונד של רחשי רחוב, אנשים, אמבולנסים, הפגנות, מוזיקה וגם סתם שהייה בבית, נוכחים בחלל כרקע לדימויים הנעים בין המופשט לקונקרטי

שם התערוכה ״רגע של הולדת״ מושאל משירו של נתן אלתרמן ״ירח״, המתייחס לרגעי התחדשות במראה המוכר. הרעיון של אסתטיקה יומיומית ומציאת יופי ברגעים רגילים בחיים מלווה אותי בתהליכי היצירה, אולי כתרפיה לתקופה הנוכחית, כהשראה שניתן למצוא בכל זמן ומקום דרך התבוננות.

לימודים

את התואר הראשון סיימתי במחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה בשנקר, שם נחשפתי לטכניקת המיפוי וליצירת חוויה מרחבית. במהלך לימודיי זכיתי במלגת ארסמוס לחילופי סטודנטים באיטליה, חוויה שהייתה עבורי הזדמנות ללמוד לא רק את ירידי העיצוב המוכרים במילאנו, אלא גם את התרבות המקומית דרך שוטטות ברחובות, חלונות ראווה ומפגשים עם אנשים.

כל אלה לימדו אותי בעיקר להעריך את ההיסטוריה האסתטית. אם בהתחלה הגעתי כסטודנטית ישראלית שרוצה לחדש ולהמציא, עם הזמן הבנתי את כוחם של תהליכים המבוססים הסתכלות על הקיים – תהליך שאני רואה בו התבגרות מקצועית.

את התואר השני עשיתי במחלקה לאמנות בינתחומית באוניברסיטת תל אביב. למרות שהלימודים היו בעיקר תיאורטיים ואני באה מתחום מעשי, גיליתי שהידע התיאורטי פותח בפניי רבדים נוספים שמהם אני שואבת השראה ליצירה המוחשית. דוגמה טובה לכך היא התערוכה הנוכחית, שנוצרה לצד קריאת הטקסט ״אסתטיקת היומיום״ של יוריקו סאיטו (Saito), שאליו נחשפתי במהלך לימודיי.

קילומטראז׳

במהלך התואר הראשון הבנתי שאני פועלת בטווח שבין עיצוב לאמנות, וכבר בשנה השלישית התחלתי להציג ולמכור אמנות בתערוכות וגלריות בארץ ובאיטליה. מאז השתתפתי במספר תערוכות קבוצתיות, ועכשיו לראשונה אני מציגה תערוכת יחידה בחלל ״יחיד.ה ברוטשילד״. עם סיום הלימודים התקבלתי לתכנית לפיתוח מקצועי של מרכז אדמוד דה רוטשילד, שחשפה אותי לתכנים, קהילה והזדמנויות מקצועיות אינסופיות.

במקביל לקחתי חלק בתכנית התמחות בעיריית תל־אביב-יפו, והובלתי פרויקט שעסק בהצעת שימושים חדשים לתשתיות ישנות בעיר, דרך חשיבה יצירתית. המרחב הציבורי הוא חלק משמעותי מהיצירה שלי, ועצם החשיפה לארגון העירוני איפשרה לי ליצור פרויקטים של אמנות מרחבית גם בערים נוספות בארץ.

כיוצרת עצמאית, הימים שלי דינמיים בין פרויקט אחד לאחר וכוללים גם עיצוב חלל ללקוחות. בשנים האחרונות אני משתפת פעולה עם זוג האדריכלים קארינה טולמן ופיליפ טומאנק, ולוקחת חלק בפרויקטים של מעצבים, מותגים ולקוחות מהשורה הראשונה. בימים אלו אנחנו עובדים יחד על עיצוב חלל לתערוכה במוזיאון ישראל, שתיפתח באפריל הקרוב. אני נרגשת מהאפשרות ליצור באופן המשלב בין עיצוב פנים למרחב המוזיאלי.

בנוסף לפעילותי המקצועית, עבדתי כמרצה אורחת בפקולטה לעיצוב במכללת שנקר. המפגש עם סטודנטיות.ם תמיד מפרה, כהזדמנות ללמוד וללמד בו זמנית. במחשבה על קילומטראז׳, אני שמחה מהדרך שעברתי עד כה, מתרגשת וסקרנית להתפתח ביצירה.

עתידות

זה החלק האהוב עליי, המחשבה על העתיד באמת מרגשת אותי. אני רוצה להמשיך ליצור, תמיד. בדגש על אמנות של מרחב בארץ ובעולם. אני מדמיינת פרויקטים בקני מידה מגוונים, שיאתגרו ויפתחו אותי כיוצרת. בעבר טיילתי ביפן במשך שלושה חודשים, מאז יש לי חלום לקחת שם חלק בשדה האמנותי.

השאיפה ליצירה נובעת לא רק מתוך סיפוק אישי, אלא גם מתוך אמונה עמוקה בחשיבות של יצירה ותרבות בחברה. בעיניי, תרבות היא חלק בלתי נפרד מההוויה שלנו, כמו מים לגוף, ובמיוחד בשעות שבהן השדה האמנותי נמצא בתחתית סדר העדיפויות החברתי־מדיני. לצד כל אלה, אני מאחלת לשובם הביתה של כל החטופים, החיילים והמפונים. ושהעתיד שלנו יהיה מלא בתקווה וביטחון.

---

רונאל פינס | רגע של הֻלֶּדֶת
אוצרת: סופיה פקס
מרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104, תל אביב
נעילה: 6.12