נגטיב ונרטיב: הצלמים שבנו את מיתוס העיר הלבנה

״ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה״ כתב נתן אלתרמן, ולא במקרה רבים בטוחים שהשיר, והמשפט הזה במיוחד, נכתבו על העיר תל אביב. אלתרמן לא היה היחיד שהבחין ביופיה השנוי במחלוקת של העיר העברית המודרנית. בתערוכה שנפתחה בחודש שעבר בבית ליבלינג, מסופר סיפורם של האוהבים הרואים ואינם נראים – הצלמים שנשבו בקסמו של הסגנון הבינלאומי ומצאו בתל אביב אוצר.

בתערוכה שנולדה מיוזמה של הצלם יגאל גבזה ואצרה האדריכלית לימור יוסיפון גולדמן, מוצגים צילומים היסטוריים וחדשים זה לצד זה, ויחד הם מייצרים פסיפס של מבטים, תקופות, ואפילו מצבי צבירה שונים, של הבניינים בסגנון הבינלאומי – שמזוהה במיוחד עם בית הספר באוהאוס, שפעל בגרמניה לפני כמאה שנים, בין שתי מלחמות העולם.

הצלמים בתערוכה הגיעו לכאן כל אחד ממקום אחר, בזמנים אחרים ובנסיבות שונות, וצילמו איש ואישה בסגנונם האישי. אבל גם אם לא עבדו לקראת מטרה משותפת, הם התגלו ברבות השנים כמשפיענים בני זמנם, שתרמו במיוחד לקמפיין העיקש שהוביל להכרה בתל אביב כאתר מורשת אדריכלות בינלאומית מטעם אונסק״ו, רשות התרבות של האו״ם.

ההכרה שהגיעה בשנת 2004 זיכתה את תל אביב בכמה שנות חסד, נתנה תנופה למרוץ להכרה כעיר עולם, והביאה עימה תיירות, תשומת לב מחקרית וגם תקנות ומגבלות שימור, שהכבידו לא מעט על התושבים ועל בעלי הבתים במתחם שהוגדר כ״עיר הלבנה״.

התערוכה ״נגטיב ונרטיב: הסיפור הצילומי של העיר הלבנה״ עוסקת בבניית הדימוי של ״העיר הלבנה״ דרך מדיום הצילום, שהיווה כלי מרכזי בהנצחת סגנון הבנייה הבינלאומי בתל אביב. היא נפתחת במלאת 40 שנה לתערוכה שהוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 1984 (אצר: מיכה לוין), ושנחשבת לרגע מכונן, שהיפנה זרקור לראשונה אל הריכוז העצום של הבניינים בסגנון זה בתל אביב – מה שלימים הקנה לה את הכינוי העיר הלבנה.

יגאל גבזה: הסיפור שלי מתחיל טוב, כי נולדתי במבנה בסגנון הבינלאומי, בבית חולים אסותא ההיסטורי בתל אביב. ב־1984 ראיתי את התערוכה שאצר מיכה לוין. עשר שנים אחר כך פרסמתי את הכתבה המצולמת הראשונה שלי בנושא העיר הלבנה, במגזין את

התערוכה מתמקדת במספר צלמים שפעלו משנות ה־30 של המאה עשרים ועד היום. ״רציתי לתת את המקום לחשיבות הצילום בתוך הסיפור ההיסטורי״, אומרת יוסיפון גולדמן. ״דרך עבודותיהם של הצלמים האיקוניים – יצחק קלטר, ג׳ודית טרנר, גינטר פורג, אירמל קאמפ ויגאל גבזה, ניתן לראות את האופן שבו השתנתה והשתמרה ההתייחסות האדריכלית לעיר, ואת השפעתם של הצילומים על עיצוב הנרטיב החזותי והתרבותי של ״העיר הלבנה״. סגנון הצילום הייחודי של כל אחד מהצלמים משקף זאת מזוויות שונות, תרתי משמע.

״אירמל בת 87, היא עדיין פעילה ואפילו הציגה תערוכה לאחרונה. היא ויגאל הם שני הנציגים החיים בין הצלמים בתערוכה. חיפשתי אותה ומאוד התרגשתי כשהיא הסכימה להתראיין ולצרף את הווידאו לתערוכה. היא כל כך אוהבת את תל אביב, ישראל היא בליבה ודרך הצילומים אפשר לראות את הקשר העמוק שלה למקום, היא שבה וצילמה כאן לאורך כל השנים בכל הזדמנות שהייתה לה.

״מפרספקטיבה של עשרות שנים ניתן לראות שחלקם נקטו בגישה תיעודית ולעתים ביקורתית, וחלקם בגישה אמנותית יותר, שבאה לידי ביטוי בהתמקדות בפרטי פנים וחוץ של הבניין. כך או כך, הצילום שימש כלי רב עוצמה בתיעוד תנועות אדריכליות, השפיע על התפיסה הציבורית, ובעיצוב הזהות האורבנית והזיכרון, ואת ההשפעה המתמשכת של הדימוי על האופן שבו אנו רואים ומשמרים את האדריכלות המודרניסטית כיום. בכניסה לתערוכה, ליד הטקסט האוצרותי תלויות שלוש עבודות שבהן מצולם רחוב אנגל 5, בית אגינסקי – שאותו צילמו כל החמישה. בקטלוגים נדירים של תערוכות שהציגו בעבר, ששילבתי בתערוכה, כולם פתוחים על העמוד של אנגל 5 – כדי להדגים זאת״, מדגישה יוסיפון גולדמן.

״הסיפור שלי מתחיל טוב, כי נולדתי במבנה בסגנון הבינלאומי, בבית חולים אסותא ההיסטורי בתל אביב״, אומר בחיוך יגאל גבזה, שיזם את התערוכה הרב־דורית, בה הוא מציג לצד צלמים שפעלו לפני מאה שנים. הוא עצמו צלם עיתונות ומגזינים בינלאומי, שמפרסם בין השאר בצרפת, בקנדה ובישראל. העניין שלו בצילום העיר הלבנה הוביל לספר צילומים של גבזה שיצא בגרמניה בשנת 2019, לציון 100 שנים לבית הספר באוהאוס.

״למדתי אדריכלות בקנדה אבל נחשפתי לנושא רק אחרי שחזרתי לארץ, וראיתי את התערוכה שאצר מיכה לוין – של צילומי האדריכלות. השנה הייתה 1984. עשר שנים אחר כך פרסמתי את הכתבה המצולמת הראשונה שלי בנושא העיר הלבנה, במגזין ׳את׳. אז גם הכרתי את האדריכלית ניצה סמוק, שנשאה את דגל הסגנון הבינלאומי והובילה את המהלך להכרזה של אונסק״ו״. יחלפו עוד עשר שנים עד שהגיעה ההכרה המיוחלת.

אולי זה הרצון להבחין בין החיים בעיר כיום לבין הצילומים ההיסטוריים, שהוביל לבחירה של גבזה ושל האוצרת להציג בתערוכה עבודות בפורמטים ובקנה מידה שמייצג שני קצוות: שקופיות צפופות על שולחן אור בחדר אחד, הקרנה על צגים קטנים שנתלו על הקיר, וצילומי ענק מודפסים כטפט על קיר שלם, בחללים אחרים. בנוסף – גבזה מציג צילומי צבע שעומדים בקונטרסט לקלאסיקה העל זמנית של צילומי שחור לבן, המזוהים עם המודרניזם האורבני.

״הבחירה שלי להציג שקופיות בצבע, מתייחסת גם לכך שאני מציג את הבניינים אחרי שימור – מעידן פוסט אונסק״ו. זה יוצר קונטרסט לתשלילי הזכוכית של קלטר. אני מתחבר לרעיון של לימור, לעבוד עם חומרי מקור של כל אחד מהצלמים, גם כחלק מהאפיון של התקופה.

״הצילום שלי הוא לא צילום אדריכלי תיעודי, שאמור לקחת מרחק וזווית פתוחה. אני מתמקד בפרטים, בזהוב המוצל של הפנים לעומת הלבן הבוהק של החוץ והשמים הכחולים. לאחרונה נודע לי שהאריחים בחללי המדרגות נבחרו בשלושה גוונים – צהוב בעקבות החול, ירוק, לעיר הגנים, כחול של הים.

״בסדרה החדשה ׳חללי ביניים׳, אני מתמקד דווקא בסיפורם של הדיירים. מעניין לראות את סימני החיים היומיומיים, ההתערבות של חיי האנשים בבתים, שלא פוגעת אלא אפילו תורמת לאופי שלהם״. גבזה הוא צלם אנין וזהיר, שאינו פולש במצלמתו לרשות הפרט. גם בסדרה זו, הוא בוחר להציג את החללים הציבוריים של בתים משותפים, אזורים שחלקם מוזנחים וחלקם מנוכסים לשימוש אישי, וזוכים ליחס חם של הדיירים.

״בבנייה בסגנון הבינלאומי הוקדשה חשיבות רבה למרחבים המשותפים״, אומרת שירה לוי־בנימיני, מנהלת בית ליבלינג – מרכז העיר הלבנה, המוגדר כבית לעירוניות, לאדריכלות ולשימור. המרכז שוכן בבית מגורים משנת 1936, בתכנון האדריכל דב כרמי והמהנדס צבי ברק, וכולל מאפיינים מובהקים של הסגנון הבינלאומי – מהכניסה עם בריכת הדגים, דרך חדר המדרגות המהודר ועד המרפסות השקועות. בשנות ה־70 המבנה נתרם לעיריית תל אביב־יפו על ידי טוני ליבלינג. ואולם רק בשנת 2019 הועמד לרשות הציבור ונחנך בגלגולו הנוכחי.

״מרתק לראות איך הצילום מוסיף ערך למקום, מקבע את הזיכרון ונותן תוקף לתופעה תרבותית. תל אביב היא עיר שצמחה במהירות והיה חיבור מרתק בין טכנולוגיות הבנייה והיידע שהביאו עימם העולים מגרמניה, בעיקר בשנות ה־30, לבין תוכנית האב העירונית – תוכנית גדס״.

הסגנון הבינלאומי בתל אביב פרח בזכות העלייה הגדולה מגרמניה בעיקר בשנים שלפני השואה. נתון מפתיע ולא מאוד ידוע – כ־55 אלף איש, משפחות שלמות, שרבים מהם הגיעו בעקבות ״הסכם ההעברה״, שסוכם בין הסוכנות היהודית של המדינה שבדרך לבין המשטר הנאצי שעלה לא מכבר, בשנותיו הראשונות, כשהתחילו לחוקק גזירות שהגבילו את חיי היהודים בגרמניה.

״העולים לא הורשו להוציא כסף מגרמניה, אבל כן הותר להם לייבא חומרי בנייה. כאן הם המירו את חומרי הבנייה החדשים בכסף, בבנק אנגלו פלשתינה. יחד עם החומרים הגיעו מכונות תעשייתיות, שמאפשרות לייצר בטון וטרצו וכדומה״, מסבירה לוי־בנימיני.

העיצוב גם משמש עדות לאידאולוגיה, שהאמינה בבנייה דמוקרטית ׳לאדם החדש בארץ החדשה׳. הייתה תקופה שבה ההעדפה של העירייה הפכה לדרישה מהמתכננים שיתיישרו ויציגו קול אחיד

״מהצילומים עולה תמונת התכנון שלקח בחשבון את האקלים הייחודי של האזור, החום, הלחות, כיווני האור והרוח, חלונות מותאמים, שימוש בבטון מזוין, שהחליף את הבלוקים וייצר אפשרויות הנדסיות ובידודיות חדשות. האופקיות של הסגנון הבינלאומי בולטת, לעומת הוורטיקליות של הסגנון האקלקטי. כל הנושא של אור וצל – שהעסיק מאוד את האדריכלים שתכננו כאן – בא לידי ביטוי בצילומים״.

הסגנון הבינלאומי ישר הקווים הגיע כמגמת נגד מפתיעה וסוחפת, אחרי הסגנון האקלקטי והאינדיבידואלי יותר של הבנייה בעשרים השנים הראשונות של העיר. אם התל אביבים הראשונים רצו ליצור פיוז׳ן בין מקורותיהם האירופאים בעיקר לבין שכניהם הערבים בארץ החדשה, הרי שתלמידי הבאוהאוס הביאו עימם רוח חדשה ומודרנית, של חסכון בפרטים מיותרים, העדפה של פונקציונליות על פני קישוט ודקורציה, ומעל הכל – יעילות, תכנונית, חומרית ותפעולית. כל אלמנט, גם אם הוא נראה סגנוני ואסתטי, תומך למעשה באיכות השימוש: פסי האוורור במעטפת המרפסת, חלונות חדרי המדרגות והתקרות הגבוהות, כל אלה נועדו להצל ולהקל על כובד החום התל אביבי.

על כך מוסיפה לוי־בנימיני רובד נוסף של משמעות: ״העיצוב גם משמש עדות לאידאולוגיה, שהאמינה בבנייה שוויונית ודמוקרטית לכאורה, ׳לאדם החדש בארץ החדשה׳. הייתה תקופה שבה ההעדפה הסגנונית של העירייה הפכה למעין דרישה מהמתכננים שיתיישרו ויציגו קול אחיד, שתואם את הרעיון של חברה חדשה״.

לדבריה, גם היום נכנסים שיקולים חברתיים לתכנון, והפעם מזווית חדשה. בעקבות הכרזת אונס׳״ו התחילה תקופה של שימור מוקפד ומחמיר, שלעתים פגע בבעלי הנכסים שלא יכלו לעמוד בדרישות. ״אם לפני עשור או שניים הקהילה קיבלה מקום משני, היום התפיסה השתנתה והעיר פועלת לשמר את המרקם האנושי והחברתי – עושים יותר שימור מרקמי. מבינים את החשיבות של האדם בסיפור העירוני״.

---

נגטיב ונרטיב: הסיפור הצילומי של העיר הלבנה
אוצרת: לימור יוסיפון גולדמן
בית ליבלינג, אידלסון 29, תל־אביב
משתתפים: יצחק קלטר, ג׳ודית טרנר, גינטר פורג, אירמל קאמפ־בנדאו, יגאל גבזה
נעילה: 4.1.2025