מה חדש // דיאנה זריק זכתה בתחרות Israel Brand Award

מי אני

דיאנה זריק, ערביה, נוצרייה, ישראלית. בוגרת תואר ראשון בעיצוב פנים ותקשורת חזותית במרחב מבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל. אני מתגוררת ביפו, וסביבת החיים שלי מהווה השראה מרכזית בעבודות שלי.

במשפט אחד

זכיתי במקום הראשון בתחרות Israel Brand Award ונבחרתי כסטודנטית מבטיחה בזכות פרויקט הגמר שלי, שבו חקרתי את שכונת עג׳מי ביפו. דרך סמלים, מוזיקה ומנהגים שגדלתי עליהם, שילבתי בין המסורת העשירה של המקום לבין הפרשנות האישית שלי. הפרויקט מציג את השכונה באור חדש ומרענן, תוך שמירה על הרוח, ההיסטוריה והקסם הייחודי שלה.

מה חדש

הפרויקט ״עג׳מי״ נולד מתוך הצורך שלי להבין ולחוות את השכונה שבה גדלתי, ולספר את הסיפור שלה מנקודת המבט האישית שלי. התחלתי בחקירה מעמיקה של יפו ויצירת מפה טופוגרפית שהפכה לחלק מהמיתוג שלי.

במשך חודש תיעדתי כל דבר: הקלטות של אנשים, רעשי רחוב, המואזין, הכנסיות, תמונות וסרטונים. כל פרט קטן שצילמתי הפך לחלק מתוך הפאזל הזה. כשהפשטתי את כל החומרים, גיליתי חזרתיות מדהימה, שחוזרת על עצמה בשכונה – כביסה תלויה בכל פינה, לבוש שחור, קונוסים בחנייה, כיסאות מחוץ לבתים. כל אלה היו חלק מהשגרה, חלק מהאופי של המקום.

אני מאמינה שבעיצוב יש כוח לשנות תפיסות, לעורר רגש ולהתעלות מעל מגבלות. החלום שלי הוא ליצור משהו שלא רק יתעלה על מחסומים, אלא גם יחבר בין אנשים ממקומות שונים

את כל הסרטונים והקולות שצברתי הפכתי ליצירה אחת שמביאה את עג׳מי במלוא עוצמתה. בשיתוף פעולה עם אליאס בטשון, מפיק מוזיקלי מוכשר, הפכנו את הצלילים האותנטיים של השכונה למוזיקה אלקטרונית שמהדהדת את המקום הזה בצורה חדשה. עבודת הווידיאו שיצרתי הוקרנה על כביסה תלויה – שהייתה המקום הכי אותנטי, הכי קרוב לאנשים, הכי משדר את השגרה שלהם. בכביסה תלויה מצאתי את החיבור המושלם בין העבר להווה, בין האותנטיות לחדשנות.

המגזין שיצרתי בפרויקט מרכז את כל התיעוד, המחקר והיצירה שלי – מההתחלה ועד סופו. הוא מספר את הדרך שלי בעג׳מי, את החוויה האישית, את חיי השכונה ואת הרגשות שצברתי בדרך. בסופו של דבר, כשיצרתי את חדר הגמר, הצבתי את כל הרגשות האלה בחלל אחד.

המבקרים נכנסו, שמעו את המוזיקה בעוצמה, צפו בווידאו שהוקרן על הכביסה, ונפלו לתוך חוויה שמערבת כמה חושים – ראיה, שמיעה, ואפילו ריח הכביסה. כל החושים האלה התחברו יחד כדי ליצור חוויה מוחשית, מרגשת ואותנטית שמספרת את הסיפור של עג׳מי בצורה הכי חדשנית.

הזכייה בפרס בתחרות הארצית לסטודנטים הייתה נקודת מפנה משמעותית עבורי. מעבר להתרגשות ולגאווה, זו הייתה הזדמנות לראות איך הרעיונות שלי מצליחים להתחבר לאנשים, לעורר השראה ולספר סיפור שהוא גם אישי וגם אוניברסלי.

הפרויקט אפשר לי להביע את הזהות שלי ואת הקול העיצובי הייחודי שלי, והזכייה הייתה אישור לכך שהדרך שבחרתי בה נכונה ומשמעותית. החוויה הזאת לא רק חיזקה את הביטחון שלי, אלא גם פתחה בפניי עולמות חדשים – מקצועיים ואישיים כאחד. אני יוצאת לדרך עם אנרגיה מחודשת לחקור, ליצור ולהעז, ומלאת ציפייה לאתגרים ולהזדמנויות שמחכים לי בהמשך.

טיימליין

במהלך לימודיי עשיתי קורס בחירה בשנה ג׳ אצל רומן בוצ׳אצקי, שהיה עבורי רגע מכונן. הקורס פתח בפני עולם חדש של וידאו ארט, בימוי והפקה, שבו למדנו להפיק ולערוך קליפ מאפס.

העבודה על פרויקט כזה, שבו רעיון קטן הופך למשהו מוחשי, חיזקה את החיבור שלי לעולם היצירה ונתנה לי את החופש לבטא את עצמי בצורה כנה ואותנטית. רומן העניק לנו חופש יצירתי מוחלט, והאמון שלו בי עזר לי להעז ולממש את הרעיונות שלי בצורה בלתי מתפשרת.

במהלך הקורס, פגשתי את ברוס מילאן, צלם, עורך ובמאי מקצועי, שהפך לדמות משמעותית לא רק בתהליך היצירה שלי, אלא גם בחיים האישיים שלי. ברוס היה שם לצידי לכל אורך הדרך, נתן לי תמיכה בלתי פוסקת, טיפים מועילים ועצות חכמות ששדרגו את האופן בו אני מתמודדת עם יצירה. בזכות החיבור עם ברוס וההכוונה של רומן, היה לי את האומץ להעז לבחור בווידאו ארט כחלק מפרויקט הגמר ולממש את הרעיונות שלי בצורה אמיצה.

מהו פרויקט החלומות שלך ומה צריך לקרות כדי שהוא יתגשם?

אני חולמת על פרויקט שבאמצעות עיצוב יצליח לנתק אנשים מהדעות הקדומות ולהפגיש ביניהם, על בסיס ההבנה שבסופו של דבר כולנו דומים יותר ממה שאנחנו חושבים. כערביה שמגיעה ממסורת עשירה, אני מבינה את החשיבות של חיבור בין תרבויות ודעות שונות.

אני מאמינה שבעיצוב יש כוח לשנות תפיסות, לעורר רגש ולהתעלות מעל מגבלות. החלום שלי הוא ליצור משהו שלא רק יתעלה על מחסומים, אלא גם יחבר בין אנשים ממקומות שונים, על בסיס שפה עיצובית שמבטאת את השאיפה ל־coexist. פרויקט כזה לא רק ישאיר חותם ויזואלי, אלא גם חווייתי, אישי ומשמעותי, שיתקבל על ידי כולם וישפיע עליהם בצורה עמוקה.

אולי יעניין אותנו גם

סבי, מוניר קופטי זכרו לברכה, היה מודל ההשראה הגדול ביותר שלי לעיצוב ולחיים בכלל. הוא היה דייג יפואי, איש של ים, שכל נשימה שלו הייתה קשורה למים ולחופש שהם מביאים. הים היה המקום שבו הוא מצא שלווה, וגם עבורי הוא הפך למפלט – המקום שבו אני מרגישה הכי מחוברת לעצמי. התמונה שלי שצולמה על שפת הים מסמלת את הקשר העמוק הזה, שממשיך ללוות אותי גם היום.

סבא היה אדם שאהב ליצור בידיו. הוא עיצב את ביתו מחומרים פשוטים שמצא סביבו, והפך אותם ליצירות אמנות ייחודיות. אחד הזיכרונות החזקים ביותר שלי ממנו הוא הקיר בביתו, שעיצב בעצמו מצדפות שאסף לאורך השנים. אוסף הצדפות והעתיקות שלו היה אוצר של ממש, והוא נהג לספר לכל מי שרצה לשמוע את הסיפורים שמאחורי כל פריט קטן.

מאז לכתו לפני שנתיים, העולם שלי השתנה. עם זאת, אני מרגישה שדרכו הוא העניק לי מתנה יקרת ערך – את היכולת לראות יופי בדברים פשוטים, ואת התשוקה ליצור, לאסוף ולשמר זיכרונות דרך העיצוב. כשאני יוצרת היום, אני מרגישה את הנוכחות שלו בכל פרט ופרט, כאילו הוא ממשיך להנחות אותי בדרכו השקטה והחכמה. עבורי, כל עבודה שאני עושה היא גם מחווה קטנה למורשת שהשאיר לי – מורשת של אהבה לים, לחומרים, ולסיפור שהם מספרים.