ציפי ביידר: גיליתי באמת מי היא ריקי

יובל: הי ציפי, מה שלומך? ואיך את בתוך כל הכאוס שמסביב? נראה לי שהייתה, או ליתר דיוק יש לך, שנה מאוד עמוסה של יצירה

ציפי: הי יובל, תודה ששאלת. אני בסדר, בתוך כל הכאוס מנסה להחזיק את הראש מעל המים. זו באמת הייתה שנה עמוסה, גם מבחינה מקצועית וגם אישית.

אני מרגישה שהתפקיד שלי כיוצרת דוקומנטרית קיבל משמעות אפילו עמוקה יותר השנה, כי כל מה שקורה סביבנו – החוויות, הכאב, וגם רגעי התקווה – דורש תיעוד ופרשנות. אני מרגישה שהעבודה שלי היא הדרך שלי לעבד את המציאות וגם לנסות לתת לה קול, במיוחד בתקופות כאלה ובעיקר מודה על האפשרות הזו

יובל: אולי עוד נגע בעשייה הזו בהמשך, אבל אנחנו פה בעקבות הסרט המקסים שלך, שמספר את הסיפור של ריקי גל (במחשבה שנייה אני לא בטוח שמקסים זה התואר ההולם, נגיע גם לזה). אז בואי נתחיל מההתחלה: איך זה קרה? איך נוצר הקשר עם ריקי? מאיפה הגיע הרעיון?

ציפי: המפגש הראשון שלי עם ריקי גל היה לפני 31 שנה. אני, אז ילדה בת 20, חודש לאחר שאמא שלי נפטרה, רציתי להנציח אותה. הגעתי לאולפני אדיט בתל אביב עם מספר קלטות VHS ותמונות סטילס שלה ובקשתי לערוך סרט לזכרה. לא הבנתי דבר בעריכה, אבל בקשתי שהשיר שילווה את הסרט יהיה שירה של ריקי גל ״אילו יכולתי״, המוכר גם בשיר ״אמא״.

השיר המשיך ללוות אותי שנים ארוכות, גם קולה של ריקי גל וסיפור חייה. לפני כשנתיים העזתי לפנות אליה ולהציע לה לספר את סיפורה.התחלנו להפגש ולבנות את האמון אחת עם השנייה, עד שריקי אישרה שהיא מוכנה שנתחיל לצלם

יובל: כמה הכרת את כל הסיפור? כי זה חתיכת סיפור…

ציפי: הכרתי את סיפור הילדות שלה, הפנימיות, המיסיון בירושלים, ניר דוד וברעם, ידעתי שאימצה את לירי; כמובן את השירים שלה. אבל לא הכרתי לעומק את סיפור חייה, את הסיפורים מאחורי הקלעים, את העבודה על האלבום עם מתי, את מערכות היחסים שלה עם הקרובים אליה ביותר, ביניהם אמא שלה והבת שלה

יובל: אז מאיפה התחלת? מה את יכולה לספר על התהליך?

ציפי: בהקשר של הסרט?

יובל: כן

ציפי: התחלנו בפגישות לא מצולמות של שיחות עומק על חייה. במקביל יובל ניב התחיל לעבוד על התחקיר והגדרנו שנעשה יום צילום ראשון. 

היה לי חשוב מההתחלה לדעת שאוכל לצלם את ריקי ביחד עם אמא שלה וביחד עם לירי. לגבי אמא שלה, ריקי דיברה גם עם האחים שלה, שיתנו לה את ברכתם, ועם לירי דברתי אחרי שהסכימה להצטלם

יובל: מה גילית שלא ידעת? מתי הבנת את הסרט? את מה שאת רוצה להגיד? את מיהי ריקי? (וכן, אני יודע שזה כמה שאלות שהן לא בהכרח אותה שאלה)

ציפי: גיליתי באמת מי היא ריקי, כיצד סיפור חייה האישי השפיע עליה והפך אותה למי שהיא. גיליתי את העוצמות שבה, את יכולת ההשרדות, את המבט העמוק על חייה ולפעמים הכואב, על המחירים ששילמה בחייה, על מערכות היחסים שניהלה ועודנה מנהלת עם הקרובים אליה ביותר, על הרכות שבה ומצד שני הלוחמת הלא מתפשרת.

על העובדה שהיא מקבלת את מה שאומרים לה, לדוגמה בשיחה עם לירי בתה, והיא שם יושבת באומץ רב ומקשיבה ובעיקר את הקבלה שלה את עצמה. והאחריות שהיא לוקחת על הכל

גיליתי את העוצמות שבה, את יכולת ההשרדות, את המבט העמוק על חייה ולפעמים הכואב, על המחירים ששילמה בחייה, על מערכות היחסים שניהלה ועודנה מנהלת עם הקרובים אליה ביותר, על הרכות שבה ומצד שני הלוחמת הלא מתפשרת

יובל: אז אם שואלים אותך על מה הסרט ולא שחייבות לבחור, מה את עונה? על כוכבת רוק? על אימהוּת?

ציפי: דיוקן אישי ואינטימי על חייה של כוכבת רוק

יובל: אני רוצה להתרכז באינטימי ובאישי, שמודגש גם כתוצאה מההחלטה שלך להקדיש חלק נרחב למונולוגים של גל. מצד שני לא פעם היה ממש בא לי לשמוע עוד את בן הזוג שלה, את הבת שלה.

איך החלטת על האיזון הזה בין מונולוגים, קטעי ארכיון, הופעות מעכשיו? ואני יודע שאין לזה תשובה על המילימטר

ציפי: אפשר לדבר על תהליך העריכה. עורך הסרט, רון גולדמן הגאון, לאחר שצפינו בכל הגלם, ואספנו עוד ועוד ארכיונים, תמונות ווידאו מתחילים לבנות תסריט ולהניח על הטיימליין את המהלך של הסרט. לא פעם אתה משנה את המבנה עד שאתה מרגיש את המינונים, מי הדמויות העיקריות, אבחנה בין עיקר לטפל, כמה המוזיקה תהיה משמעותית, כמה סיפורים יש מאחורי הקלעים של שיר כזה או אחר עד שמגיעים לגרסה שאתה מאמין שהיא עובדת, שיש פה סיפור עגול ושלם שעובד ומחזיק את המתח של 90 דקות

יובל: מה המתח מבחינתך? מה מחזיק את הצופים עד הסוף?

ציפי: אני חושבת שריקי בכל שלב בסרט משילה עוד שכבה וחושפת עוד טפח מעצמה. הסרט משלב גם חומרי ארכיון חדשים והמוזיקה שלה שמופיעה לאורך כל הסרט, מוזיקה שלא מעט מאיתנו גדלנו עליה

יובל: לגמרי. אז עוד שאלה שמחזירה אותנו להתחלה, לשנה העמוסה שהייתה לך. איפה, האם, איך את מרגישה שהסרט הזה משתלב בשאר העשייה הדוקומנטרית שעיקרה אירועי ה־7.10. 

פרסמנו לפני חודשיים ראיון עם מני אבירם, מנכ״ל קסטינה שהפיקה את הסרט, והראיון התחיל במשפט ״תוך יום־יומיים הבנו – בעלי החברה אמנון רבי, מנהלת הדוקו ציפי ביידר ואני – שקורה פה משהו בקנה מידה היסטורי שצריך לתעד אותו בכל זירה אפשרית״. איך בתוך כל זה יש מקום בראש גם לריקי גל?

ציפי: העבודה על הסרט על ריקי גל התחילה לפני למעלה משנתיים. אף אחד מאיתנו לא דמיין שה־7.10 יקרה ובעוד אנחנו מדברים על עשייה דוקומנטרית בשנה הכי קשה שידענו וכל עוד החטופים לא ישובו לביתם, לא חושבת שאפשר בכלל להביט קדימה.

העשייה של הסרט היתה כמו שאנחנו קמים בבוקר וממשיכים ביום יום שלנו כאשר בכל רגע ה-7.10 מלווה אותנו כך גם ה7.10, החטופים, החיילים שנהרגו המשיכו ללוות אותי בכל רגע. אתה לא עושה הפרדה, אלא חי במקביל למציאות הכי קשה שהכרנו ועודנה ממשיכה

יובל: מסכים עם כל מילה. אני תוהה מה הבנת השנה על עשיה דוקומנטרית שלא ידעת קודם, או שלא ידעת מספיק, או שרק התחדד אצלך?

ציפי: וואו. איזו שאלה

בעבר ביימתי שלושה סרטים שעסקו בשואה בשילוב ראיונות עם ניצולי שואה ונאלצנו לאתר חומרי ארכיון מחו״ל. חשבתי שה־7.10 תועד מכל זוית אפשרית, מעבר לתיעוד דרך הרשתות החברתיות, אלא כל העשייה שהיתה בשנה הזו, מאות העדויות שצולמו, הסרטים שנעשו, בתיעוד שיישאר לדורות הבאים, כי התיעוד השנה בכל פלטפורמה, גופי שידור, יוזמות פרטיות הוא כל כך *חשוב* ומשמעותי, כדי שלעולם לא נשכח.

אני חושבת שאין גוף שידור, חברת הפקה, יוצרים במאים צלמים שלא לקחו חלק כלשהוא בתיעוד, אם בהתנדבות ואם דרך הפקות השונות

יובל: אז לפני שניפרד, משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת?

ציפי: היצירה הדוקומנטרית נמצאת בתקופה מורכבת הן מבחינת ההשקעה של גופי השידור, הן מבחינת חופש הביטוי והשינויים המתוכננים בחוק הקולנוע, בתקווה שמקבלי ההחלטות יכירו בחשיבותו של הקולנוע התיעודי. לכן, לא מובן מאליו החופש היצירתי שאני מקבלת מיו״ר קסטינה אמנון רבי והמנכ״ל מני אבירם.

אבל הכי חשוב, שהחטופים יחזרו לביתם ולמשפחתם, כי בלעדיהם לא תהיה לנו תקומה

---

ריקי גל נערת רוק
בימוי: ציפי ביידר
הפקה: קסטינה תקשורת
HOT8 | HOTVOD | NEXT TV
ישראל, 2024