סיכום 2024 / על תקווה ועתידים אפשריים

תגידו, מה יהיה עם החיים פה? כמה פעמים שאלתם את עצמכם את השאלה הזו השנה? איך נשמע צליל האנחה שלכם?

בסוף הקיץ חזרנו מזמן ארוך של שקט בארץ אחרת. רק אחרי כמה ימי רביצה בחוף, הבנתי שחסר לי משהו. לקח לי זמן להבין שזה המתח. איך מחזיקים בשלווה הזו את הידיעה שיש חטופים, ואיפה יש מרחב מוגן, אם פתאום יגיע איזה כטב״ם. כשחזרנו לפה, בקושי, כי שיגרו טילים על שדה התעופה, שאלתי בפעם ה־3,895 מה יהיה, ורציתי לעשות משהו.

רגע אחרי הופיעה ידיעה על סדנה ליוצרים במכון ון ליר: ״צל ואור – דמיון פוליטי״. פה בפרדס חנה קוראים לזה ״זימון מדויק״. לא ממש הבנתי, אבל נסעתי. כבר אפרט מה היה שם, בשיחה עם מושון זר־אביב, שהגה את הסדנה, ועם עפרי כנעני, אמנית ואשת חינוך שבקבוצה שלה עבדתי.

אבל קודם אגיד שזה אחד הדברים הכי מרעננים שעשיתי השנה. יצאתי מעבר לגבולות הדמיון שלי, והעזתי לדמיין עתיד, באזורים שהיו חסומים, בלתי נגישים, לחצות קונספציות ברזליות ונהרות דפוסים מקובעים. מי בכלל חשב שעוד אפשר לדמיין פה משהו.

״דמיון פוליטי הוא הדרכים שבהן אנחנו מדמיינים את האפשרויות שלנו לפעול ביחד בעתיד. זה נושא שאני חוקר כבר די הרבה שנים״, אומר זר־אביב – מעצב, חוקר, אקטיביסט ומרצה לעיצוב ועתידים בשנקר, שחוקר את העתידים כבר כמה שנים.

מתי התחלת לחקור את העתיד?

״את השאלות של דמיון פוליטי וחשיבת עתידים אני חוקר בפרויקטים שונים. נכון להגיד עתידים, ברבים. עתיד הוא מרחב אינסופי של אפשרויות. בו זמנית יכולות להתקיים בו תפיסות מציאות שונות זו לצד זו, זה לא דבר אחד סגור.

מושון זר־אביב: דמיון פוליטי הוא השתחררות מחוסר האונים. זה קריטי לדמיין פה מקום, אחרת כל מי שיש לו הרגשה שהוא יכול להשפיע על הגורל שלו, יראה נתיב יחיד שהוא לעזוב את הארץ

״התחלתי עם פרויקטים של סיורים קוליים. באחד הפרויקטים הראשונים בשנת 2007 יצרתי מפה של עזה, שהולבשה על רחובות תל אביב. אם רצית לבקר בגן החייל האלמוני בעזה – הלכת לכיכר הבימה, ושם הייתה מדבקה עם מספר טלפון. בחיוג למספר היית מקבלת סיור קולי מבלוגרית עזתית. פתאום ׳עזה׳ זה כבר לא המקום הזה מעבר לגבול.

״בהמשך העשייה הזו התפתחה לפרויקטים נוספים בארץ ובעולם, שעוסקים גם בתיירות ספקולטיבית ובדימיון פוליטי, ועד סוף ינואר מוצגת במגזין 3 תערוכה שעוסקת בדמיון פוליטי. התיירות הספקולטיבית התחברה לדמיון פוליטי בפרויקט שעשינו בירושלים. נפתחנו לאפשרות לספר על מקום אחד, מכמה נקודות מבט בעבר, ולייצג את העתידים של ירושלים דרך תפיסות מציאות שונות לגבי העתיד״.

זה נשמע מאפשר וחלומי, רק מה עושים עם הדמיון הפוליטי כשמגיע ה־7 באוקטובר?

״הרגע של ה־7 באוקטובר גרם להרבה אנשים להגיד שהם לא רואים עתיד. זו הרגשה שלצערי מלווה אותנו גם עכשיו. בעיניי זה המקום הכי פגיע שיכול להיות – המקום שבו אני לא מצליח לדמיין עתיד במקום שהוא הבית שלי. זה גם מקום שאליו מתנקז מצד אחד ייאוש גדול, ומהצד השני כוחות ואידיאולוגיות שהגיעו מוכנים לרגע הזה: צד אחד שחוסם את הדמיון, וצד אחר שרואה איך מה שהוא דמיין לפרטים הופך למציאות, ומכאן נשאר רק להמשיך עם תוכנית ההפעלה.

״לצד המשיחי והגזעני אין בעיה עם דמיון פוליטי, יש להם חזון, מטרה ודרך. מצד שני אין שם סקפטיות או רצון לפלורליסטיות. הם באים עם ודאות ואמונה. הצד הליברלי לעומת זאת, מאוד מפחד לדמיין` מפחד להיתפס כלא רציונלי. אם יש מישהו בצד הזה שמעז להגיד שיש סיכוי לשלום, הוא נתפס על ידי המשיחיסטים כהזוי. במילה ׳הזוי׳ מסתתר מאבק על גבולות הדמיון. מה מותר לדמיין ומה אסור״.

מה עושים עם אלו שאומרים שאין עתיד?

״זה לוקח לרעיון של תקווה באפילה, שכתבה עליו רבקה סולניט. זה רעיון שהחזיק אותי בחיים אחרי ה־7 באוקטובר. לא היה יום שלא התעסקתי ברעיון הזה, והעברתי אותו גם לאנשים. היא אומרת שהמקום היחיד שבו תקווה יכולה לצמוח, זה בחוסר וודאות. בתוך האי וודאות יש מקום לפעול.

“זה רעיון שמזמין אותנו לפעול בלי העוגן של הידיעה. אי הידיעה היא העוגן. זה מוכר מתורות רוחניות שונות, אבל במקביל מאפשר גם להיות רציונלי. להכיר באפשרויות שהעתיד לא כתוב מראש, ויש לנו תפקיד בתוכו״.

איך היית מגדיר את התפקיד שלנו עכשיו?

״קודם כל לדמיין עתידים פוליטיים. אני מעביר הרבה סדנאות, ואני רואה את הכשל בדמות אנשים שלא מעזים לדמיין. אנחנו מתרגלים מהר מדי למציאות החדשה, גם לזו שהכי היממה אותנו, כולל ה־7 באוקטובר. אנחנו שוכחים כמה היא הפתיעה אותנו, לטוב ולרע.

״זה שאני לא רואה עתיד במקום שאני קורא לו בית, זה לא רק מקור לשיברון לב וסבל, זה יכול להנציח את הסבל, ולגרום לי להתרגל אליו. יש מושג בפסיכולוגיה שנקרא learned helplessness, שלפיו אנחנו לומדים לתפוס את עצמנו כחסרי אונים. זה ידע נרכש. דמיון פוליטי הוא השתחררות מחוסר האונים. זה קריטי לדמיין פה מקום, אחרת כל מי שיש לו הרגשה שהוא יכול להשפיע על הגורל שלו, יראה נתיב יחיד שהוא לעזוב את הארץ״.

מושון זר אביב: תמים זה לחשוב שאין לנו השפעה. זה לא רק תמים, זה גם פחדני. אני לא עוסק בחיזוי העתיד, אני עוסק בייצור העתיד, בלהשפיע. לדמיין זה השלב הראשון

אמרו לך שזה נשמע תמים מדי למציאות פה?

״תמים זה לחשוב שאין לנו השפעה. זה לא רק תמים, זה גם פחדני. אני לא עוסק בחיזוי העתיד, אני עוסק בייצור העתיד, בלהשפיע. לדמיין זה השלב הראשון.

״בסדנאות שאני מעביר לקבוצות של ארגונים ועמותות, אנחנו מתרגמים את העתידים לפעולות. פעולות שהם יכולים לעשות כבר בשבוע הבא, ולקרב את העתידים שהם רוצים״.

איך זה מתחבר מעשית ליצירה?

״באותו אופן כמו כל עיצוב. אני מעצב שמאמין שעיצוב צריך להשפיע על המציאות, אחרת הוא עיצוב כושל. גם לגבי דמיון עתידים, צריך להבין מהן הפעולות שאני צריך לעשות כדי להשפיע על המציאות. זו מתודולוגיה שפיתחתי ואני מלמד אותה את הסטודנטים שלי בשנקר, בקורס לעיצוב עתידים וגם בסדנאות שאני מעביר, והיא מתבססת על צילומי מסך״.

צילומי מסך מהטלפונים שלנו בעתיד

אתאר את הסדנה מהחוויה שלי: קיבלנו הדפסים של צילומי מסך מהטלפונים שלנו בעתיד. ההדפסים ריקים והיינו צריכים לתאר מה יופיע שם בוואטסאפ, בפרומפט ל־AI, בנוטיפקשיין, בסושיאל ועוד.

בהתחלה שמעתי קולות מסביב של ״מה כבר יש לכתוב״. הרגשתי את התקיעות בקונספציות שלנו. אחרי שקצת ריככנו את המקום הזה, הגיע לכולם שטף של רעיונות, בסקאלה הרחבה בין רעיונות הגיוניים מאוד, למופרכים, מאוד. ככה גם מיפינו אותם. תלינו על קונוס עם חוטים לפי רמת הוודאות שאנחנו מייחסים לרעיון.

״זה בדיוק העניין״, אומר זר־אביב. ״כשיש הרבה תמונות חושבים על עתידים ברבים וזה הופך להיות מוחשי. עשינו את הסדנה בפעם הראשונה בכנס השלום הראשון בקיץ, ומאז המתודולוגיה רק מתפתחת.

״יש תחום שנקרא חקר עתידים, שאומר שאני חווה עתיד דרך התודעה שלי. זה נרשם במוח כמו זיכרון. הסיור ברחובות תל אביב עם המפה של עזה לדוגמה, מביא שכבה של נוכחות ותודעה, שמייצרת חוויה גופנית ממש״.

בהמשך לכך, אני יכולה לספר שהרעיון שעבדנו עליו בסוף היום, שחשבנו לתלות בחלק של רעיון הזוי ולא ניתן למימוש, הופיע שבוע אחר כך בכתבה ב״הארץ״. הסתבר שחלקית הרעיון כבר מתקיים. מה שהיה חסר בכתבה אלו נשים מסוריה ולבנון שאנחנו כללנו ברעיון. חודשיים אחר כך, תראה איפה אנחנו, מה קורה בלבנון וסוריה. מי יודע, אולי הרעיון עוד יתגשם במלואו.

״נכון, זה קרה עם עוד רעיונות שעלו, כמו זה שגלנט יפוטר. זה לא נשאר רק רעיון, גלנט יפוטר וזהו, אלא גם דמיינו מהן הפעולות שצריך לעשות ברגע כזה. פתאום כשזה קרה במציאות, אלו שכתבו את הרעיון מיד התארגנו ויצאו לפעול. הסדנה הייתה מין חזרה גנרלית״.

מה אתה מדמיין לעתיד?

״שתי מדינות במולדת פתוחה, ארץ לכולם. זה גם הארגון שאני פועל בו, ובכוונתי גם להעביר סדנה כזו בכפרים ובהתנחלויות. מעניין אותי לשמוע מהם העתידים שהם מדמיינים פה״.

את הקבוצה שלי הנחתה ד״ר עפרי כנעני, אמנית ואשת חינוך. בזמן שהקשבתי לרעיונות שהעלתה הרגשתי איך ההתלהבות שלה מאפשרויות העתיד גורמת לסיפור העכור פה לקבל נצנוץ עדין ומבטיח.

עפרי, מה הביא אותך להתעסק בעתיד?

״בסוף הקיץ כתבתי פרפורמנס על המקום שהתעייף מהדיבור הרווח על תקווה. מסביב שוב ושוב דיברו על האופן שבו החברה האזרחית הגיבה אחרי ה־7 באוקטובר. על הרגעים שבהם האנושיות הופיעה – החמ״לים למיניהם, כל ההתגייסות האזרחית – וכמה תקווה יש בזה.

״הרגשתי מיצוי של השיח הזה. זו לא הדרך לחשוב עתיד, אלא דרך לקבע את הסדר הקיים. זו הבעה של געגוע לסדר שאנחנו שואפים לחזור אליו. מין ערסול נוסטלגי, תקווה לעבר״.

עפרי כנעני: דמיון פוליטי יצירתי זה לא לאייר את הדמיון המכונן ואז זה לעשות פרופגנדה עם קול אחד. להפך: זה להשתמש בדמיון ליצירת ריבוי קולות. לשבור קונספציות שמנהלות אותנו. לדמיין זו פעולה פוליטית

איזה שיח על עתיד רצית שיהיה?

״לא היה לי משהו מנוסח, זה נושא שרציתי לחשוב דרכו. קראתי את הספר של מיכל גבעוני, ׳עתיד לשעבר׳, שעוסק בצורך הקריטי לחשוב מחדש על הקונספט של עתיד. לחשוב מחדש בעיקר במצבים של משבר, תקיעות, או ערעור יסודות חברתיים ופוליטיים – כמו דמוקרטיה. הספר מדגיש עד כמה הבחירה בין תקווה לייאוש היא קריטית, לא רק לאדם עצמו אלא לחברה. זה הכוח המניע בעיצוב העתיד.

״גדלתי בתנועה הקיבוצית, עם הרעיון הברור ש׳אנחנו העתיד׳. עתיד זה אבסטרקט, דרכו אנחנו מבינים את ההווה. אז, היה ברור שיש עתיד. היום לדור הצעיר יותר, עתיד הוא לא דבר המובן מאליו. אין תחושה ודאית של עתיד.

״מתוך זה חשבתי איך אני כאדם שמייצר דימויים ועושה פדגוגיה, יכולה להשתמש בכלים האלו כדי לדמיין אחרת. כאן התחברתי למה שמושון קורא לו ׳עתידים׳. זה אומר להיות במקום שחושב על תקווה בצורה אקטיבית. לדמיין עולם בצורה שאנחנו רוצים שתהיה לנו״.

מאיפה מתחילים?

״בסדנת ׳אור וצל׳, שערכנו במכון ון ליר, דברנו על כמה סוגים של דמיון פוליטי: הדמיון הפוליטי המכונן, שבמסגרתו נכללים כל הדברים המובנים מאליהם שמכוננים את החיים שלנו, מאיך אנחנו מתלבשים, להפרדות מגדריות, ידע החזותי, גופני. הכל. לצידו הדמיון הפוליטי הביקורתי, זה שמזהה, חושף, יוצר פעולה ביקורתית, כמו לדוגמה סרט דוקומנטרי על מה שהיה בטנטורה.

״מאחר ואני באה מהאקדמיה ומהאמנות, אני מצטרפת לתחושה שלבקר זה לא מספיק. זה נעשה יותר מדי קל רק לחשוף את הנרטיב. מה שעניין אותי הוא הסוג השלישי של דמיון פוליטי – דמיון פוליטי יצירתי״.

כל מה שקשור לדמיון פוליטי מצריך יצירתיות, מה מייצר כאן את האבחנה?

״דגש על היצירה החדשה שתיווצר מתוך הדמיון הפוליטי. זו ההבנה שיש מקום לאנשים כמונו שיוצרים, מציירים, מעצבים, בונים טכנולוגיות ובדרך כלל מערבבים בין העולמות, ויוצרים מהם משהו חדש.

״דמיון פוליטי יצירתי זה לא לאייר את הדמיון המכונן ואז זה לעשות פרופגנדה עם קול אחד. להפך: זה להשתמש בדמיון ליצירת ריבוי קולות. לשבור קונספציות שמנהלות אותנו. לדמיין זו פעולה פוליטית.

״אני משתמשת בזה גם עם הסטודנטים שלי בבצלאל, בפרויקט ששותפים לו כמה מנחים. זו מעבדה שחוקרת חיים משותפים באזור מגרש הרוסים. הרעיון הוא לקחת ידע עיצובי, שיתפתח לידע ביקורתי המתמקד בדפוסי הפעולה בין דת, חברה אזרחית ופוליטיקה מרחבית; וככלי לעיצוב הדמיון הפוליטי של יצירת מרחב משותף המתבסס על כלים יצירתיים״.

מה האתגר שלך לעתיד?

״להמשיך להשמיש את הכלים בפעילות הפדגוגית שלי, ובאמנות עצמה ליצור מופעים חזותיים שעוסקים בזה. זאת אומרת, לעשות אמנות שלא רק מציעה דמיון ביקורתי, אלא מציעה גם את הדמיון שמדמיין אחרת. בנוסף לזה לפעול עם גופים שחושבים על מולדת משותפת, להיות פעילה בשיחה סביב זה ולהיות מושפעת ממנה״.