דנה יואלי: זה לא הזמן לטהרנות, זה הזמן לתנועה

יובל: הי דנה, בוקר טוב. אני רוצה לשאול מה שלומך, למרות שאני קצת יודע עד כמה את בתוך המאבק להחזרת החטופים, ובכל פעם שראיתי אותך השנה בבגין רציתי לשאול איך את מצליחה ליצור בתוך כל המצב הזה, אז הנה אני שמח שיש לי הזדמנות לשאול

דנה: בוקר טוב, נכון – זו השנה שבה נפגשנו הכי הרבה בעצם, אנחנו ברחובות. אני בדרך זו או אחרת כבר הרבה מאד חודשים, וזה מצד אחד שוחק, מתיש ומדכא, אבל מצד שני – אני לא רואה אפשרות אחרת. זו הדרך היחידה ליישב את האירוע המזעזע הזה שאנחנו בתוכו – לא לנרמל אותו ולעמוד לצד המשפחות.

אז נכון, זה לא משאיר את כל החיים לסטודיו ולאהובים שלי כמו שהיינו רוצים, אבל לא מאמינה שהייתי יכולה לעשות איזושהי עבודה יצירתית השנה לו הייתי מתכחשת למציאות, ובמובן מסויים לא להיאבק על החזרת האנשים שלנו זו הכחשה עמוקה.

אז אני מצליחה ליצור, גם עכשיו. לפני שנתיים בערך, אחרי שהבנתי שיש שם לדבר הזה – היפראקטיביות והפרעת קשב וריכוז – ושזה חלק ממני ומהעשייה שלי, הבנתי שהגבול בין החיים לסטודיו זה פיקציה.

אותה דנה שמציירת פנורמה עצומה היא גם אותה אשה שמכינה ארוחת ערב או בוכה בהפגנה. אין באמת דרך להפריד, וברגע שהבנתי שזו לא מגבלה אלא כח, אני עובדת הרבה יותר בפיס עם הבלגן שלי

יובל: יפה. אני תוהה אם היינו יכולים לעבוד בעבודה שלא לוקחים אותה איתנו הביתה ולכל מקום (לא נראה לי…). והנה, תערוכה חדשה בגלריה של קרן בר גיל, וספר אמנית חדש שעיצבה נועה שורץ. במה נתחיל? אפרופו מה שאמרת, אפשר בכלל להפריד?

דנה: התשובה הקצרה היא שלא, זה הכל ביחד. בדרך כלל בכל תערוכה שלי יש את העבודה האחרונה שנעשתה לפני הפתיחה, וזה לפעמים בדיעבד נראה כמו איזו עבודה סמלית. והפעם יש שלוש עבודות שונות שעבדתי עליהן במקביל ממש עד ההצבה.

וגם הספר – חלק מהעיצוב של הספר (עיצוב גאוני בעיני של נועה שורץ) מצריך שאדביק כמה צילומים בתוכו, בכל עותק. כלומר גם הספר שלכאורה יכול היה להיות מוצר מדף, פרץ את הממברנה המוחזקת הזו והפך למקום נוסף של מגע, של אינטימיות, של עבודת יד, אבל גם של הזדמנות לפספס, לטעות. אני מאמינה שזה לא סתם קרה בעבודה הזו, או בתקופה הזו

יובל: לא בטוח שהבנתי מה לא סתם ואיך זה קשור לתקופה

דנה: בכל ספר אחר שלי דמיינתי מוצר מוגמר. כאן מלכתחילה, כבר בשלב ההגשה לתמיכה ממפעל הפיס, היה לי ברור שאני רוצה ספר אינטימי, במהדורה מאד קטנה, בניגוד ל־500-1000 עותקים של הספרים הקודמים שלי, וגם שיהיה בו אלמנט של מגע אישי. הנושא, שמחובר לסבתא שלי, אגי יואלי, שהיתה פסלת מדהימה ואשה אניגמטית ומיוחדת, ולסיפור לא מסופר שהלך איתה והתגלה אחרי מותה, משך לכיוון הזה.

אבל נדמה לי שגם משהו בתקופה הזו – כל כך קשה לנו, העתיד שלנו לא בטוח באופן כל כך מרסק – שהאינטימיות, הכוונה, תשומת הלב, עבודת היד, נהיו איכשהו עוד שכבה בעבודה הזו. הפעם גם יצרתי למהדורה הקטנה מאד (70 עותקים) מהדורה נוספת של עשרה ספרים הנתונים בתוך אבן מסותתת ביד

נדמה לי שגם משהו בתקופה הזו – כל כך קשה לנו, העתיד שלנו לא בטוח באופן כל כך מרסק – שהאינטימיות, הכוונה, תשומת הלב, עבודת היד, נהיו איכשהו עוד שכבה בעבודה הזו

יובל: וואלה. עכשיו הבנתי. אז אם כבר אנחנו בספר, ספרי עליו עוד, מה קורה בו, מה הוא כולל, ואז נעבור לתערוכה

דנה: זה ספר קטן, כמעט ספר כיס, שקוראים לו ״אימת הריק״. הוא כרוך בבד עם הטבעת פויל זהובה וכך מתרחק מעולם המילונים, המדריכים או השיחונים (למי שעוד זוכר את העולם הזה), והופך לשכיית חמדה, לאוביקט שאת רוצה לסחוב קרוב ללב.

בעמוד הראשון, על הפורזץ, נמצא הסיפור האודיסיאי על פנלופה, אשת אודיסאוס ועבודת הטווייה שלה, הנוצרת ונפרמת יום יום על מנת לעצור את הזמן. אגי, סבתא שלי, נכנסה ככל הנראה לאושויץ באפריל 1944, ובאוגוסט הועברה למחנה בויצנבורג/אלבה, לעבודת פרך במפעל קפוא לחלקי מטוסים, כשהיא בהריון מבעלה שנרצח.

לו היה ההריון מתגלה היא היתה נרצחת מיד ולכן הסתירה את ההיריון באמצעות הידוק רצועות בדים סביב בטנה. ביום  אחד קראה לה האס.אס., שחיפשה אסירה עם יכולות אמנויות שתקשט כד. וכך, כמו פנלופה של אודיסיאוס, שפרמה את עבודת היום על מנת למשוך את הזמן עד שובו, בכל ערב אגי פרקה את עבודת היום על מנת שלא לסיים אותה. במהלך ימי השבעה על סבתא שלי אחי ואני מצאנו ערמות של צילומי עבודות ובהם צילומים של כדים, ככל הנראה הכדים היחידים שיצרה

דנה: זו היתה נקודת הפתיחה לעבודה על הספר, המכיל שני מישורים: המישור של אגי בפתיחה הימנית ובו צילומים מלימודיה באקדמיה, דיוקנאות משונים שלה, צילומי עבודות וצילומי הכדים; והמישור בפתיחה השמאלית, של פסל חימר לא שרוף שלי, שטפטוף מים ממזרקה הולך ומפרק אותו. המישור הזה מתקיים גם כפליפ־בוק ובגלילה לאחור הוא לא מתפרק אלא נוצר

יובל: הו. עכשיו ממש עשית לי חשק להחזיק את האוביקט הזה בידיים

דנה: איזה כיף, נגשים לך את החלום.

עוד דבר מתוק שמצאתי במקרה ב״עזבון״ של סבתא שלי, אם אפשר לקרוא לו ככה, הוא המון צילומים שלה יושבת בטבע בעיניים עצומות. כל כך לא אופייני ואין לי מושג מה זה הסיפור הזה, מתוק ומשונה כל כך, אצל אישה שהעצמה והפאסון שלה הלכו לפניה. זה היה מפתה מכדי לא להכניס כמה מהם לספר

יובל: נייס

החוסר מסורת הזה כל כך משחרר בשבילי

יובל: ומה קורה בתערוכה?

דנה: התערוכה היא חיבור בין הרבה גופי עבודה המוצגים יחד: מרישום גדול ממדים ומוקפד בעיפרון, רפליקה של הציור ״ציד האריות״ של רובנס, יצירת אולד מאסטרס מהמאה ה־17; דרך פסלוני פורצלן זעירים, חלקם תלויים כאלמנט בארוקי שנתלש ממקומו בטירה רחוקה והובא לחלל הגלריה, חלקם עטויים זהב ומונחים על אבנים מסותתות בעבודת יד; ועד ציורי מסך גדולי ממדים ובהם נפרש נוף מדומיין. החלל כולו נוגע במתח בין מסורת וחורבן, בין טבע מוסדר וטבע פראי או משובש, בין חומר מטופל לבין חומר גולמי.

והצירים המקבילים של יופי וחספוס נוכחים בכל עבודות התערוכה: ציורי נוף גדולים שמתכתבים עם הרעיון של מבט פתוח אל עבר גן עדן או אל פנטזיה, אבל תמיד מכילים בתוכם הפרעה או קיטוע. המתח בין המשובש לבין היפה מתקיים גם בפסלי חימר מפורטים ושבריריים, שנשרפו בטמפרטורה גבוהה ללא גלזורה, יש בהם עדינות ופיוטיות שלכאורה לא מתיישבות עם פני השטח הגסים וה״יבשים״.

על שולחן מרכזי שחוצה את החלל מונחת הצבה של סלעים מסותתים, אבנים, ספרים ואצבעות זהב. זה מפגש חומרי שמשכפל את הרצף שבין הגולמי ביותר למטופל והמהוקצע ביותר: מהסלע הטבעי, דרך הסלע המסותת והאצבעות המעודנות מפורצלן אנגלי ולאסטר זהב, ועד הספר – עולם מטופל לחלוטין, כרוך ותפור בבד

יובל: זה מעניין, כי כשאני חושב על האמנות שלך הדימוי הראשון שעולה לי לראש הוא של החומר הקרמי, למרות שזה ממש לא רק או בעיקר. אולי בגלל הספר, אולי בגלל התערוכות האחרונות. לא שאני מבקש מאמניות שיתחייבו למדיום אחד, אבל מעניין אותי מה לך יש להגיד על הרב מדיומליות הזו ככלל, ועל החיבור לחומר הקרמי בפרט

דנה: וואו התפרצת לדלת פתוחה

יובל: זו המומחיות שלי

דנה: אני בכלל מגיעה מציור ומרישום. שם אני הכי ״בבית״. אבל אני טיפוס מאד חסר נחת, אז שנים שהכל קורה במקביל בסטודיו – ציורים פסלים, רישומים, וידיאו. במשך הרבה זמן הרגשתי שאני עושה טעות שיווקית או איך שלא נקרא לעניין הזה, או שאולי אני מבלבלת את הקהל שלי בוא נאמר, כשבמקום תערוכה של 15 אוביקטים באותה השפה, או עשרה ציורים על בד, אני הופכת את הכל להצבה או מוסיפה מסכים מצויירים, ובדים נשפכים, מזרקות, נרות דולקים וכל מיני.

וזה עבר לי. נדמה לי שהלחץ הזה שהרגשתי פעם לא לקח בחשבון משהו תמטי ששורה על העבודות כשהן יחד. אז כאן היה לי ברור שכל מה שאני עובדת עליו השנה – רלוונטי. גם סגנון העבודה מאד שונה בשבילי – ציור בשבילי כבד יותר, פחות מיידי, יותר רציני, וזה לא פלא בעצם, כי זה מה שלמדתי ושם אני מרגישה כנראה איזו מחוייבות למסורת

יובל:  ופיסול?

דנה: פיסול לעומת זאת, ובעיקר בחימר ובפורצלן, הוא משחק בבוץ למתקדמים, ובוץ זה גם כיף, וגם אימפולסיבי וחושני – ואת לא באמת יודעת איך זה יסתיים. תרבותית חימר הוא חומר שמגיל אפס ובכל מקום אתה פוגש, זו אדמה, היא מחברת אותך במובן הכי בסיסי למקום שבו אתה עומד.

פיסול לעומת זאת, ובעיקר בחימר ובפורצלן, הוא משחק בבוץ למתקדמים, ובוץ זה גם כיף, וגם אימפולסיבי וחושני – ואת לא באמת יודעת איך זה יסתיים

והחימר גם כל עוד לא נשרף יכול תמיד להתמחזר, זו תכונה מדהימה לחומר. יש undo. הכל הפיך. בפורצלן ובחימר אין לי שום ידע טכני – סבתא שלי סרבה ללמד אותי איך לעבוד, כילדה ממש התחננתי, והיא פשוט לא הסכימה, שזה ממש חידתי, אבל כשהיא נפטרה כל הסטודיו שלה עבר אלי ויום אחד פשוט קניתי 12 ק״ג פורצלן והתחלתי לנסות.

בהמשך גם קניתי תנור ובשנים האחרונות אני מציגה הרבה מאד פיסול. אני עושה דברים שקרמיקאים עשויים ממש להתחלחל מהם, כי הם לא מסורתיים, או לא נכונים, ובאמת בערך 50 אחוז ממה שאני עושה מתפוצץ בתנור והולך לפח, אבל החוסר מסורת הזה כל כך משחרר בשבילי

יובל: וואי, אני הכי מבין וזה מתחבר לי גם לפחות לשנתיים האחרונות – אם יש לנו משהו אחד בחיים שמצאנו שגורם לנו להרגיש משחרר, אנחנו צריכים לדבוק בו כמה שיותר

דנה: בדיוק – זה לא הזמן לטהרנות, זה הזמן לתנועה

יובל: לו רק האנשים מסביבנו היו מבינים את זה. אבל בואי ננסה להישאר באמנות וביצירה. אז מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שניפרד?

דנה: אני כל כך מקווה שיבינו את זה, מגיע לנו – לכולנו, לכל מי שחי באיזור הזה – יותר טוב מזה.

לגבי היצירה אני אומר שאמנים פועלים בשביל דיאלוג, אלה לא עבודות למגירה, ושיתופי הפעולה האלה כל כך חשובים לי. במקביל אלי מוצגת התערוכה היפה של שירה גלזרמן ״ציפור גן עדן״. ״אימת הריק״ מוצגת בגלריה היפה של קרן בר־גיל עד ה־17 לינואר, נקיים גם שיחה ב־10.1 וסיורים בתערוכה, ומאד נשמח שתראו את התערוכה ואת הספר

---

דנה יואלי | אימת הריק
גלריה קרן בר־גיל, נווה רעים 29א׳ רמת השרון
נעילה: 17.1.25