פתחתי את דלת האש: אביב גרינברג במגדל מים בטבעון

יובל: הי אביב, בוקר טוב. מה שלומך בתוך כל הכאוס שמסביב?

אביב: הי יובל! אני יומיים לפני פתיחת תערוכה, אז לרגע יש לי פריווילגיה להתמקד בכאוס שבהצבה. אבל כן, זו תקופה מבלבלת שממש טורפת את כל הקלפים. מה שלומך?

יובל: אני בסדר, גם, מתרכז בעולמות היצירתיים. אם אני זוכר נכון התערוכה הזו בטבעון התחילה בכלל בימי הכאוס האחרים של הקורונה, לקח לה הרבה זמן לקרות

אביב: נכון, התערוכה התחילה כפרויקט שהתקבל לקרן יוצרים עצמאיים בשנת 2022. היא נדחתה מספר פעמים בגלל הקורונה והמלחמה, בכל דחייה העבודה שינתה צורה ועברתי איתה חתיכת דרך.

באחד הביקורים הראשונים בחלל הגלריה לאמנות ישראלית, שבו התערוכה היתה צריכה להתקיים, ביקשתי לבקר במגדל המים הסמוך ומהרגע הראשון שנכנסתי אליו, הרגשתי חיבור חזק למבנה והתעקשתי להציג בתוכו

יובל: הבנת למה אתה נכנס? אני יודע שאתה לא מפחד בדרך כלל מאתגרים אבל לפי התמונות זה נראה יוצא דופן גם בשבילך

אביב: מבחינתי המבנה של מגדל המים הוא יצירת אמנות שלמה. בשונה מתערוכות קודמות שלי שהיו מאד עמוסות – התערוכה הנוכחית מורכבת מציור אחד ועבודת סאונד. השאיפה שלי הייתה להגיב לחוויה שלי במגדל ולא לפגוע בה, להשאיר כמה שיותר אוויר ולעודד את תשומת הלב של הצופה לרגעים מיוחדים שכבר נמצאים בתוכה.

נתתי לחלל להוביל אותי ויצאתי למסע שכלל המון טקסטים, אוביקטים ודימויים חדשים שנוצרו. על אף שהציור הבודד מתנשא לגובה 9 מטרים – אני רואה בעבודה הזו גישה מינימליסטית של עצמי; הצבה שטעונה בדרך שעברתי תוך יצירת העבודה 

נתתי לחלל להוביל אותי ויצאתי למסע שכלל המון טקסטים, אוביקטים ודימויים חדשים שנוצרו. על אף שהציור הבודד מתנשא לגובה 9 מטרים – אני רואה בעבודה הזו גישה מינימליסטית של עצמי; הצבה שטעונה בדרך שעברתי תוך יצירת העבודה

יובל: ספר על המסע הזה, על הדרך שעברת

אביב: המדרגות הלוליניות הובילו אותי לגעת בפצע אישי שלי שקשור בעיוותי חשיבה ומציאות. העבודה החלה בחקירה מושגית ממושכת וברגע שהחלטתי לחזור לסטודיו ולנסות ליצור מתוכה קרה משהו מיוחד.

צבעתי בד קנבס והטמעתי בו ראש של חובט שטיחים. לאחר מכן לא הצלחתי לעשות דבר מלבד להתבונן יום שלם במסלול השקוע שנוצר על הבד. רגע לפני שיצאתי הביתה החלטתי לערבב פיגמנט כתום בכוס ולשפוך את תכולתה על הציור. ברגע ששפכתי את הצבע, החדר כולו הפך כתום. בבהלה פתחתי את דלת הסטודיו וגיליתי שהעץ שעומד מול הסטודיו עולה באש

יובל: הו וואו

אביב: כן. בבוקר לאחר מכן צבעתי בד נוסף ובעזרת חובט השטיחים, חבטתי חבטה ממוקדת במרכזו. החובט נשבר, חתיכת צינור מראשו התפרקה והסתובבה. המסלול של ראש החובט ששימש אותי ליצירה בעשור האחרון, השתנה. החל מאותו רגע לא הפסקתי לצבוע ולחבוט בכל מצע ריק שהיה לי בסטודיו. 

ברגע שהרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך לעבוד בגלל המצב בחוץ החלטתי לא לעצור את הלופ של היצירה וטסתי למקום מבודד ביוון שם ביליתי את רוב הזמן בכתיבת טקסט שהולידה מעשייה שנוגעת בגילוי עצמי, פיתוח של דמויות ואיורים; דברים חדשים שמצאתי בעצמי שתועדו לחוברת – יומן מסע – שמלווה את התערוכה במגדל המים

יובל: עכשיו אני מבין יותר את שם התערוכה, פתחתי את דלת האש. ואני מבין שהדלת הזו היא גם פיזית וגם מטאפורית

אביב: מגדל המים עבר כמה גלגולים, מהעברת מים – לעמדת תצפית וירי במלחמת השחרור, והיום בית לפרויקטים של תרבות ורוח. על אף שמדובר במבנה לשימור מחמיר המגדל עבר בשנים האחרונות גם שינוי אסתטי שנעשה ללא אישור. נגרים שהתנדבו לשפץ את קומת התצפית שינו את הרצפה המקורית והטמיעו במרכזה עיגול עם חריטה המזכירה בצורתה אש או שמש.

זו נקודת הפתיחה של המיצב ״פתחתי את דלת האש״: דיאלוג בין מגדל המים, ההיסטוריה שלו והחוויה האישית שלי. האש היא דימוי ששזור במיתוסים בין היתר כמכווין דרך, או סימבול ליציאה לדרך חדשה

יובל: אז בגלל המבנה של העבודה, שאי אפשר לראות אותה בפעם אחת מנקודת מבט אחת, יש שם סיפור? זה כרונולוגי? זה משנה בכלל? אני יכול לנחש שגם אתה ראית את העבודה בפעם הראשונה בשלמותה רק שהיא הייתה תלוייה

הציור כל כך גדול שעוד לא יצא לי לראות אותו מרחוק בשלמותו. ההצבה שלו בחלל גם אינה מאפשרת קריאה רגילה של ציור. הוא מוצב כגליל מרחף במרכז החלל, באופן שמאלץ את הצופה לחוות אותו דרך טיפוס במדרגות הלוליניות

אביב: העבודה לא הייתה מתוכננת בכלל. כשחזרתי מיוון פרשתי גליל בד על רצפת הסטודיו וסימנתי את הראש של חובט השטיחים המפורק. לאחר מכן המשכתי את מסלולו. בכל יום שחררתי חלק חדש של בד כדי להמשיך את פעולת הציור אינטואיטיבית, ללא תכנון או מחשבה וגלגלתי בחזרה את החלק שעבדתי עליו ביום שלפני.

הציור כל כך גדול שעוד לא יצא לי לראות אותו מרחוק בשלמותו. ההצבה שלו בחלל גם אינה מאפשרת קריאה רגילה של ציור. הוא מוצב כגליל מרחף במרכז החלל, באופן שמאלץ את הצופה לחוות אותו דרך טיפוס במדרגות הלוליניות.

במבט פנימה אל גוף הציור – נחשפת תעלה המובילה אל תקרת המגדל. עוד נסיון שלי לתווך את ייחודיות המבנה למבקר בו

יובל: איפה אתה רואה את העבודה הזו ברצף שלך? מלבד הגודל והממדים, יותר מבחינה תמטית: זה כבר לא חומרי הניקיון והעבודות הצבעוניות. זה לא התחיל עכשיו ובכל זאת מעניין אותי השלב הזה שאתה נמצא בו

אביב: שאלה מעולה. העבודה הזו מתרחקת מעולמות החומר ונוגעת יותר בעולמות הרוח. החובט אמנם מתפרק לחלוטין ומאבד את צורתו אבל המסע שהוא עובר נוכח

יובל: והצבעונות שאפיינה חלק גדול מהעבודות שלך?

אביב: ההתרחקות מצבע עצובה לי לפעמים אבל כל נסיון שלי לחזור מרגיש רחוק. אני נאמן לרגש שלי, בשנים האחרונות קשה לדמיין מכאן עולם צבעוני. מלכתחילה הצבע העז שאפיין את  העבודה שלי הגיע ממקום מאד רעיל, אבל אני עדין מאד מאמין בכח שיש לצבע.

התערוכה הזו היא מהלך סימבולי, סוג של סיום פרק ויציאה לקראת דרך חדשה. החל מפברואר אני יוצא לתקופה מהארץ, לחוות, להתפתח וליצור במקומות חדשים. בתקווה שהצבע יחזור אלי ממקום בריא יותר ובתקווה שנחזור למדינה בריאה יותר

יובל: הכי מבין, לא פשוט פה באנדרסטייטטמנט. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת שאתה רוצה להגיד לפני שנפרדים?

אביב: לגבי עבודת הסאונד: החלל המיוחד והרחוק מתל אביב, אפשר לי להיות נסיוני. את הסאונד שמלווה את הציור הפקתי בצורה ממש לואו־טקית מאוביקטים שנוצרו במהלך העבודה על התערוכה.

הבסיס שלה מושתת על קול שנוצר מחיכוך בין כדור בדולח מזכוכית לבין מגש שאספתי בו גרגירי אבק; אוביקט שנוצר בסטודיו בעקבות איור שציירתי שמתבסס על טקסט שכתבתי. האוביקט היה אמור להופיע כעבודת רדי־מייד בקומת התצפית של המגדל, אבל לבסוף החלטתי להפיק מהפסל עבודת סאונד שמשלימה את תחושת התנועה של גליל הציור בעת צפייתו תוך כדי עליה וירידה במדרגות

---

אביב גרינברג | פתחתי את דלת האש
יעוץ אוצרותי: בר ירושלמי
מגדל המים, טבעון
נעילה: 21.2.25

 

View this post on Instagram

 

A post shared by AVIV GRINBERG (@avivgrinberg)