כל מה שחשוב ויפה
אביב גרינברג, תבנית לניפוח טעויות, מוזיאון פתח תקווה. צילומים: מ״ל
אביב גרינברג, תבנית לניפוח טעויות, מוזיאון פתח תקווה. צילומים: מ״ל

כשהעץ נופל המוזות מתעוררות: תערוכה חדשה במוזיאון פתח תקווה

התערוכה ״אם עץ נופל ביער״ במוזיאון פתח תקווה כוללת עשרה פרויקטים של אמנים.ות שמתעסקים ביחסי אדם, טבע וסביבה ונוצרו כחלק משיתוף פעולה עם גן החי הסמוך

הידעתם? במרחק דקה וחצי הליכה ממוזיאון פתח תקווה לאמנות שוכן לו גן חי, עם קופים, וטווסים, ויעלים, ועיזות, ובתוכו מוזיאון פוחלצים מראשית המאה ה־20. כמו רוב מבקרי המוזיאון, גם אני לא הייתי מודעת לעובדה הזו מעולם, ובמיוחד בגלל זה המהלך שנעשה בתערוכה החדשה שתפתח בו הערב (30.6) הוא משמח במיוחד.

התערוכה, שאצרה האוצרת הראשית של המוזיאון אירנה גורדון, מסכמת מהלך של שנה שלמה, שבמסגרתו השתתפו עשרה אמנים.ות עכשוויים בחממת הפיס בסמוך למוזיאון – בעברו האחר של הפארק. גן החי הוותיק שפעל בעבר ונסגר, נפתח שוב לציבור בשנת 1996, בדגש על הצלת חיות בר. הגן ומוזיאון הפוחלצים שבתוכו, שימשו כשדה המחקר והשראה לעשרת האמנים בפרויקט, והוא משמש גם כמרחב תצוגה נוסף שבו מוצגות חלק מהעבודות בתערוכה.

תחילתו של התהליך, מספרת גורדון, היה ברצון של המוזיאון לשתף פעולה עם הגן, וההבנה שלפיה אמנים רבים עסוקים היום בנושא של היחסים בין טבע, אדם וסביבה. לקול הקורא שהוציא המוזיאון לטובת הפרויקט נענו קרוב ל־200 אמנים, כשהכוונה היתה לבחור מתוכם חמישה שישתתפו בתערוכה.

״היה מאוד קשה להחליט, לכן החלטנו לבחור עשרה אמנים, למרות שהתמיכה של מפעל הפיס היתה רק בסכום שיספיק לחמישה אמנים. הרגשנו שאנחנו חייבים לעודד את היצירה הזאת ולכן הגדלנו את התמיכה בעצמנו. זה דרש מאיתנו יותר אבל זה נעשה מתוך הרצון להגדיל את רוחב היריעה, לתת למגוון גדול יותר של אמנים להביא לידי ביטוי את נקודת המבט שלהם ולהפגיש את כולם יחד – בתוך החלל ומחוץ לו. היה לנו חשוב גם לבחור בתכנים שמתכתבים עם נושאים של אקולוגיה, סביבה, משבר האקלים וכל מה שמתרחש עכשיו בעולם, והקורונה רק החריפה״.

שי עיד אלוני, ענקים בגן

שי עיד אלוני, ענקים בגן

דנה יואלי, ארמונותיהן של החיות

דנה יואלי, ארמונותיהן של החיות

האמנים שנבחרו – עומר אבן־פז, ניב גפני, אביב גרינברג, מיכל סופיה טוביאס, דנה יואלי, איילת השחר כהן, שי עיד אלוני, עינת עריף־גלנטי, מורן קליגר ואמיר תומשוב – החלו תהליך של כשנה, ביחד ולחוד. בשלב הראשון הם נפגשו אחד עם השני, ועם הווטרינרית הראשית ומנהלת גן החי. לאורך השנה הם המשיכו במפגשים בהם הם הציגו את התפתחות העבודות והתהליך שעבר כל אחד מהם.

״כל אחד מהם מציג פרויקט שבאותה המידה היה יכול להיות תערוכת יחיד. היינו יכולים להחליט שהם יהיו עשר תערוכות יחיד, אבל החלטנו שאלה יהיו עשרה פרויקטים, שלכל אחד מהם יש שם, שירכיבו יחד תערוכה קבוצתית אחת. במהלך השנה הפגשנו את האמנים עם מרצים מתחום הטבע והאקולוגיה ועם אנשי הגות, כדי להבין את האתגרים המדעיים וגם את הסוגיות ההגותיות בנושאים האלה, מהו מקומה של האמנות ולאן היא נכנסת בסוגיות האלה.

אירנה גורדון: היה לנו חשוב גם לבחור בתכנים שמתכתבים עם נושאים של אקולוגיה, סביבה, משבר האקלים וכל מה שמתרחש עכשיו בעולם והקורונה רק החריפה

״היה מעניין לראות איך כל אחד מהאמנים לקח את הנושאים לכיוון אחר. הם ביצעו לא מעט מחקר בשטח, ושלושה מהם גם מציגים במקביל לחלל המוזיאון גם עבודות בגן החי עצמו. מיכל סופיה טוביאס, לדוגמה, ביצעה מחקר שהתמקד בנחשים שקיימים בגן החי, ויצרה שפה כוריאוגרפית שבנויה על בסיס התנועה של הנחש; ניב גפני, שעוסק בסאונד, הקליט ימים שלמים בתחנות האכלה של נשרים בהר הנגב; דנה יואלי יצרה פסלי פורצלן שמתכתבים עם מוזיאון הפוחלצים שבגן החי; שי עיד אלוני הציב שלושה פסלים לפני חודש בגן החי, במקומות בהם מסתובבים בעלי החיים, ועוקב אחרי התגובה שלהם לפסלים האלה, וכן הלאה.

״במקביל לתערוכה המרכזית, תוצג בחלל הספוט של המוזיאון סדרה של עבודות וידיאו־דאנס של תיאטרון מחול אבשלום פולק, שהוא לא חלק אורגני מהתערוכה אבל הוא כן קשור אליה קונספטואלית. מדובר בעבודות שהוא יצר למוזיקה של אומריטרו אבה, מוזיקאי יפני שהוא עבד איתו בעבר, והן פועלות כמחזור שלכל חודש יש את הכוריאוגרפיה שלו – וכולה מתרחשת בתוך המים״.

מהלך של ליקוט

הפרויקט של האמנית איילת השחר כהן נשען על ארכיון משמעותי שבנתה בעצמה מחומרים שאספה במתחם שמכיל את המוזיאון, גן החי, הפארק שביניהם והשכונה שסביבם. ״בהתחלה הגעתי רק להכיר את המקום״ היא מספרת. ״עם הזמן התחלתי להגיע למשך שעות ארוכות יותר, ביום ובלילה, להקשיב ולהקליט את הקולות של החיות לאורך השעות השונות, וגם לנסות להבין את השכונה. דיברתי עם אנשים שגרים בבניינים הקרובים ורציתי להתייחס גם לבעלי חיים שחיים מחוץ לגן החי – בין אם אלה כלבים בגינת הכלבים הסמוכה או חתולי הרחוב.

״שוחחתי גם עם שאר אמני החממה ושמעתי על הפרויקטים שלהם, דיברתי איתם על הטבע כי הם הפכו להיות עבורי מרחב שיתופי מעניין. בגלל שאני מתמודדת עכשיו עם בעיית ראיה – הפעולה שלי היתה כזו שבה המצלמה (סטילס וגם וידיאו) היא זו שצילמה, ואני שוהה לידה. ביצעתי הפרדה ביני לבין הכלי הצילומי. בסך הכל הייתי 14 פעמים במתחם, ונאספו במהלכן הרבה חומרים. מתוך זה יצאתי לפעולה האמנותית״.

איילת השחר כהן

מה שיצא מתוך האיסוף הוא מיצב שמדמה את תיבות הקינון של הציפורים בגן, באורך 21 מטרים, בחלקו חלול ובחלקו הופך להיות מדף עץ שעליו מתוארת כל ההתרחשות. ״התיבה הארוכה הזו, שתוצג בחלל המרכזי של המוזיאון, מייצרת מהלך שיטוט על פני קו ליניארי. יש בה עבודות וידיאו, צילומי סטילס, ושירי הייקו שכתבה במיוחד לפרויקט האמנית והמשוררת שירה חרש. יש בעבודה, מלבד העיסוק בטבע ובמקום, גם הרבה שאלות על המדיום הצילומי, וכמו שאני ליקטתי את החומרים – אני מנסה לייצר עבור הצופה מהלך של ליקוט״.

איילת השחר כהן: כשההורים שלי נפטרו אולי השתחרר בי גם הניסיון להסתכל על הטבע מתוך המקום הביוגרפי, אלא להסתכל החוצה, לראות את הטבע ולחשוב איך צריך לשמר אותו ואיך להתמודד עם הסכנות שאורבות לו

הנושא של טבע בכלל ושל מוזיאוני טבע בפרט נוכח בעבודות של כהן לאורך שנות הקריירה האמנותית שלה. ״הרבה שנים הגעתי לנושא מתוך המקום הביוגרפי שלי. אמא שלי, שהתמודדה עם בעיה נפשית ולא יצאה מהבית, הפכה את הבית שלנו לטבע מלאכותי עם רצפה ירוקה, פרחים מלאכותיים ומדבקות של פרפרים על הקירות.

״אבא שלי היה בדיוק הפוך, הוא היה צלם וטייל ומוציא אותנו הרבה לראות את הנוף שבחוץ. כל השנים המרחב הכפול הזה, הטבע האמיתי מול המלאכותי, היה המקום הביוגרפי הרגשי שמתוכו יצרתי. כשההורים שלי נפטרו אולי השתחרר בי גם הניסיון להסתכל על הטבע מתוך המקום הביוגרפי, אלא להסתכל החוצה, לראות את הטבע ולחשוב איך צריך לשמר אותו ואיך להתמודד עם הסכנות שאורבות לו״.

פס ייצור של טעויות

הפרויקט של אביב גרינברג, ״תבנית לניפוח טעויות״, ממשיך את העיסוק שלו בשאריות ופסולת של פלסטיק. גם אצלו מחובר העיסוק החומרי מאז ומעולם למקומות ביוגרפיים. את שאריות הפלסטיק הוא גילה אחרי שבמשך שנים השתמש בבקבוקים של חומרי ניקוי כרדי מייד שמהם בנה מיצבי ענק. הרעיון לתערוכה הנוכחית התחיל ברעיון לפיו שאריות הפלסטיק הללו יהיו השרידים האחרונים של האנושות העתידית, כאלה שישמשו תשתית לבריאה של עולם חדש לאחר לכתו של האדם.

אביב גרינברג, תבנית לניפוח טעויות חלל

אביב גרינברג, תבנית לניפוח טעויות חלל

החיבור שלו עם מפעל שסיפק לו את הפסולת היא גם זו שגרמה לו להרגיש כאילו הוא גם קצת חלק מסוג של מפעל כזה בעצמו. ״החלטתי להפוך את החלל המוזיאלי למפעל לייצור פלסטיק שהשתבש. תכננתי מערכת של ציור ופיסול שמדברים אחד את השני. הוא כולל ציור של המפעל שמייצר את השאריות האלה, ועל הרצפה פס ייצור משובש שמוליד את הטעויות האלה – פס ייצור שהפך להיות זה שסוחב על הגב שלו את כל הטעויות של המפעל.

״במהלך העבודה המפעל הזה התחיל להיות מקום שהרגשתי כפוף לו, כזה שסיפק לי התמודדות יומיומית עם כשלונות וטעויות שאני נובר בהם. יש בו גם מקום של דואליות, כי בסופו של דבר הטעויות האלה הן גם אלה שמפתחות אותי בתור אמן״.

אביב גרינברג: במהלך העבודה המפעל הזה התחיל להיות מקום שהרגשתי כפוף לו, כזה שסיפק לי התמודדות יומיומית עם כשלונות וטעויות שאני נובר בהם

מעבר למשמעות האישית, גם במקרה של גרינברג עוסק הפרויקט בשאלות חברתיות ואקלימיות, שמיוצגות על ידי אותו הפלסטיק שיישאר פה גם הרבה שנים אחרינו. ״תמיד יש בעבודות שלי משהו שקשור לחברה ולסביבה ובמקביל משהו שמגיע מהמקום האישי, המשפחתי. המעבר מיצירה באמצעות מוצרי רדי מייד מהמדף בסופר ליצירה עם הפסולת של הפלסטיק, היא עבורי גם סגירת מעגל״.

קצרה היריעה אבל רק נסכם ונאמר שכל אחד מעשרת הפרויקטים בתערוכה שווה התעמקות וזמן. והכי חשוב: אל תתעצלו כשתסיימו לצפות בתערוכות המוצגות במוזיאון, קחו כובע ומים וצאו לטיול קטן בגן החי ובמוזיאון הפוחלצים. מלבד עבודות שמוצגות בו וזוכות לחלל תצוגה יוצא דופן, תזכו גם בהצצה ללמורים מפוספסי זנבות, שרקנים שלועסים אבטיח ושקנאים בעלי כנף אחת שעברו שיקום במקום. ורק זה משמח כשלעצמו.


אם עץ נופל ביער
אוצרת: אירנה גורדון
מוזיאון פתח תקווה
משתתפים.ות: עומר אבן־פז, ניב גפני, אביב גרינברג, מיכל סופיה טוביאס, דנה יואלי, איילת השחר כהן, שי עיד אלוני, עינת עריף־גלנטי, מורן קליגר ואמיר תומשוב
פתיחה: 30.6; נעילה: 12.11

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden