כתב העת קו נטוי: על מטבח, חושים ומה שביניהם

כשיצא לאור גיליון מס׳ 22 בנושא ״מטבח״, של כתב העת ״קו נטוי״ שרואה אור אחת לשנה, נראה היה שהגיליון שיבוא אחריו, מס׳ 23 – ״שכרון חושים״ – ימשיך לחקור את הקשר בין קולינריה, תרבות וחברה בישראל, בראי האמנות והספרות. אבל אירועי ה־7 באוקטובר טלטלו את המציאות הישראלית, והובילו את העיסוק בחושים ובתחושות למחוזות אחרים לגמרי.

כך, באופן בלתי צפוי, שני הגיליונות משקפים את יכולתם של אמנים לזהות ולבטא תמורות חברתיות עוד בטרם התרחשותן – מהפופוליזם הקולינרי שזיהו העורכים יחיל צבן ואלה קריגר ב״מטבח״, ועד לעיסוק בשכרון חושים, שקיבל משמעויות חדשות ומורכבות בעקבות המלחמה.

קו נטוי, כתב העת לספרות ולאמנות של המרכז האקדמי לחינוך וחברה אורנים, יוצא לאור כבר יותר משני עשורים ומייצג תפיסה חינוכית ייחודית. בשיתוף הפעולה בין התלמידים למורים טמונה אמונה עמוקה בכוחה של היצירה לעצב מציאות חברתית.

במציאות שבה צריכת המידע והתרבות נעשית לעיתים שטחית ומהירה, כתבי עת ומגזיני תרבות ממלאים תפקיד של גשר, המחבר בין עולם היצירה והאקדמיה לקהל הרחב. במקביל, דרך עבודתם של יוצרים, אנשי רוח ואמנות, הם מעודדים חשיבה ביקורתית ויצירתית, ומציעים מבט מעמיק על תופעות תרבותיות וחברתיות.

קו נטוי מזמין להקשיב, לראות ולהרגיש מחדש את המטבח שאבד לטובת היומיום וחרושת הצרכנות. כשיצירות אמנות מילוליות, ויזואליות ופלסטיות פוגשות את המטבח, המזון מפסיק להיות דימוי פשטני שמצווה על צריכה ונהיה מערך מפוצל של רגשות, מחשבות, קולות וטעמים

העבודה על הגליון החדש, בדומה לגיליונות הקודמים, החלה שנה קודם וכהמשך ישיר לגיליון הקודם. באמצעות שירים וסיפורים, עבודות וידאו ופרפורמנס, מיצבים ותצלומים, ציורים, הדפסים ופסלים, קו נטוי מזמין להקשיב, לראות ולהרגיש מחדש את המטבח שאבד לטובת היומיום וחרושת הצרכנות. כשיצירות אמנות מילוליות, ויזואליות ופלסטיות פוגשות את המטבח, המזון מפסיק להיות דימוי פשטני שמצווה על צריכה ונהיה מערך מפוצל של רגשות, מחשבות, קולות וטעמים.

ישראל כמו שניצל

״מטבח״ ו״שכרון חושים״ מספקים קונטרה עמוקה וערכית לשיח הפופולרי המתמקד בטרנדים ובאזז במקום באיכות ומהות, או במראה האוכל והצילום שלו על חשבון תוכן. ״בתקופה של שסעים ושנאה, חשבנו שכתב עת על מזון יכול לשמש חוויה אנושית משותפת״, מסביר צבן, סופר וחוקר ספרות עברית המתמחה בפילוסופיה ותיאוריה של מזון ואכילה, ועורך שותף בשני הגיליונות האחרונים (לצד אלה קריגר). ״האכילה תופסת את עיקר דעתנו, ובחברת השפע היא הפכה לחומר גלם מרכזי ביצירות אמנות״.

כך יוצא שגליונות אלו הם ביטוי ישיר לטרנד של עיסוק באוכל ובחושים, בד בבד עם היכולת של מזונות כמעוררי חושים לשמש סמל ומטאפורה ליחסי כוחות, למגדר, לבית ומשפחה, לדת, למנהגים, לטקסיות, לרגשות, למסורת או לפוליטיקה, שהופכים לאמצעי אמנותי, חזותי ומילולי נגיש ומתקשר. המסה של צבן על ישראל כמו שניצל, או הסיפור הקצר מאת אתגר קרת על סנדוויץ׳ פסטרמה – הם הארות ומטאפורות מבריקות.

צבן מזהה תהליך מדאיג בתרבות האוכל העכשווית. לטענתו, אנחנו צועדים לקראת מה שהוא מכנה ״מזון פשיסטי״ – תופעה המתבטאת במספר מישורים: הסמכה אוטומטית של כל טבח מסעדה ל״שף״, גם כשאין לו את ההכשרה המתאימה; התמקדות בתיוג כמו כשר למהדרין, טבעוני, או ללא גלוטן על חשבון איכות המזון עצמו; והעדפה של מותגים, סמלי סטטוס או מסעדות סלבריטי על פני מטבח מקומי אותנטי ומגדלי מזון.

דוגמה מובהקת לכך היא הפיכתן של מסעדות פועלים ותיקות למותגי יוקרה, תוך העלאת מחירים דרמטית והתרחקות מקהל הלקוחות המקורי שלהן, או ריבוי תכניות ריאליטי של ואודות אוכל. תופעה זו מעוררת תגובה בקרב אמנים, שדרך יצירתם מציעים מבט אחר על אוכל (ושתיה), כאמצעי אמנותי לחקירה ביקורתית וכאמצעי לספר סיפורים על חברה, תרבות, פוליטיקה, מקום, זהות וייצוג עצמי.

״בסאט״, מיצב תבלינים משנת 2023 של האמנית המסקרנת ג׳ומאנה נוג׳ידאת, מחבר בין אמנות התיבול לארעיות החומר, כמו בציורי החול הטיבטיים. סדרת מגבות המטבח (בגיליון 22) של עידית לבבי גבאי, ממייסדות כתב העת, מדגימה את האופן שבו אמנים משתמשים במרחב הביתי ככלי לביקורת חברתית. בעבודותיה, המטבח הוא מרחב טעון המספר סיפור מורכב של זהות וזיכרון.

דרך מגבות המטבח המשובצות של הקיבוץ, היא חושפת את המתח בין הפרטי לקולקטיבי, בין הגלוי למוסתר, ומנכיחה את הגוף הנשי שהוסווה מאחורי האידיאולוגיה. בדומה לה, אמנים נוספים בגיליונות משתמשים במזון ובחושים כדי לחקור שאלות של זהות, שייכות ויחסי כוח, ומציעים אלטרנטיבה עמוקה לתרבות הפופוליסטית של ימינו.

קהילה יוצרת מציאות

קהילת האמנות והתרבות היא מעין חברה בתוך חברה – קבוצה שמכירה בכוחה לא רק לשקף מציאות, אלא גם לעצב אותה. האמנים המתפרסמים בקו נטוי (ואמנים בכלל), מבינים שהם חלק ממארג חברתי רחב יותר, ושיצירתם היא לא רק ביטוי אישי, אלא גם כלי להשפעה ושינוי.

הם פועלים מתוך הבנה שהחברה היא יצירה משותפת שמתעצבת כל הזמן מחדש, ושהאי־ודאות היא לא חולשה, אלא דווקא מקור לכוח יצירתי. כך, דרך העמודים של קו נטוי, הם מציעים מבט ביקורתי על הערכים והמוסדות החברתיים, ובו־זמנית מציעים דרכים חדשות לחשוב עליהם.

הגיליון החדש מציג פרשנויות מרתקות למושג ״שכרון חושים״, המשקפות את הספקטרום הרחב שבין התעלות חושית לבין ערעור תחושת המציאות. האמנית יונה מייזליש מציעה פרשנות מעודנת ומדיטטיבית, שבה שכרון החושים מתבטא דווקא בהתחדדותם אל מול השקט היערי, כמקום של התכנסות והתעצמות.

הציירת ליה נברו, לעומתה, יוצרת דיאלוג מורכב בין שכרון לשליטה – מחד גיסא שוקעת בחופש מוחלט של תחושות וצבעים, ומאידך גיסא מתכננת בקפידה את השיבושים והעיוותים ביצירותיה, המייצרים מציאות חלופית המהלכת על התפר שבין הומור לאי־נוחות.

מור אפגין מרחיב את המושג אל המרחב הפוליטי־תודעתי, כשהוא יוצר מיצב המדמה ורטיגו של מידע ודיסאינפורמציה, דרך סופת חול אינסופית השוחקת את פסל החירות – מטאפורה רבת־עוצמה למציאות עכשווית רוויית גירויים, שבה האמת והבדיה מיטשטשות זו בזו. בין כל אלה מהדהדת גם תפיסת שכרון החושים כ״חיים בין הרי געש״ וכמעשה של ״לאהוב ולמות״, כפי שעולה מסיפורה של מוניקה אוחדה, ומתכתבת עם ״הרמוניה של אי סדר״ ברישום הפחם של רינת בינין מאירי – תפיסות המדגישות את הדואליות שבין תשוקה לסכנה, בין כאוס ליופי.

כבר בגיליון הראשון (2001), הגדיר משה יצחקי, ממייסדי קו נטוי, חזון ברור: ליצור במה למגוון קולות, צבעים וזהויות. העורכים זיהו את הצורך במפגש בין קבוצות בחברה הישראלית. המגזין, כמיקרוקוסמוס, משמש מרחב למפגש בין תרבויות ושפות – ערבית ועברית, טקסט ודימוי, מחאה ואירוניה.

עיון בדברי העורכים לאורך 23 שנות קיומו של כתב העת חושף תובנות מטרידות ומעוררות מחשבה על המציאות הישראלית. בגיליון 15, שיצא בצל מבצע צוק איתן ובעיצומם של משברים חברתיים ופוליטיים, בחרו העורכים יצחקי ולבבי גבאי לפתוח דווקא בשירו של מחמוד דרוויש ״חשוב על זולתך״, כאמירה על תפקיד האמנות כגשר וככלי לריפוי.

הבחירה בשיר, שפותח במילים ״וּכְשֶׁאַתָּה מֵכִין אֶת אֲרוּחַת הַבֹּקֶר שֶׁלְךְ, חֲשׂב עַל זוּלָתְךָ״, ומסתיים ב״לוּ אֶהְיֶה נֵר בַּחֲשֵׁכָה״, הייתה נועזת במיוחד על רקע השסעים המעמיקים בחברה הישראלית. משמעות זו התחדדה שנה לאחר מכן, כשמירי רגב, אז שרת התרבות, עזבה את טקס פרסי אופיר במחאה על ראפר ישראלי שהופיע בטקס עם קטע משירו של דרוויש.

מעיון בדברי העורכים לאורך השנים, במגזין המציג עבודות אמנות רב־תחומיות לצד טקסטים של ספרות ושירה, מתגלה תפיסה חלוצית המזהה את האמנים כסיסמוגרף חברתי רגיש – מי שחשים את הרעידות הקטנות הרבה לפני הזעזוע הגדול

קו נטוי של מכללת אורנים הוא יותר מסתם כתב עת לאמנות וספרות – הוא מצפן תרבותי שחזה את רוח התקופה לאורך שני עשורים. מעיון בדברי העורכים לאורך השנים, במגזין המציג עבודות אמנות רב־תחומיות לצד טקסטים של ספרות ושירה, מתגלה תפיסה חלוצית המזהה את האמנים כסיסמוגרף חברתי רגיש – מי שחשים את הרעידות הקטנות הרבה לפני הזעזוע הגדול.

קו נטוי לא רק משקף מציאות, אלא מציע דרך להבין אותה ולהשפיע עליה, תוך הכרה באמנים (חזותיים ואמני המילה הכתובה), כמתווכי ידע, כאנתרופולוגים וסוציולוגים של זמנם, שמציעים דרכים יצירתיות להתמודדות, כשהם חושפים שכבות עומק שלא תמיד גלויות לעין ודרך היצירה מעלים שאלות ביקורתיות.

מעבר להיותו במה ליצירה, קו נטוי מתגלה כמעבדה חברתית־תרבותית פורצת דרך. לאורך 20 פלוס שנות קיומו, כתב העת לא רק תיעד את המציאות הישראלית על שלל אתגריה – ממלחמות ועד מגפות, אלא גם הציע מודל חדשני של יצירה והתבוננות. בעוד מוסדות אקדמיים רבים נצמדו להיררכיות מסורתיות, באורנים נוצר מרחב ייחודי של שיתוף פעולה שמטשטש היררכיות ומאפשר דיאלוג אמיתי ובו מרצים וסטודנטים, יוצרים ותיקים לצד מתחילים – מפרסמים זה לצד זה.

בניגוד לתפיסה המסורתית הרואה באמנות תחום דעת נוסף, קו נטוי הציב את המעשה היצירתי כחלק בלתי נפרד מעיצוב זהותו של איש.ת חינוך. הצלחתו של המודל הזה – שהתבטאה בין היתר בגידול מ־400 עותקים בגיליון הראשון ל־1,500 כיום – מעידה על הצורך העמוק במרחבים המאפשרים התבוננות מורכבת במציאות.

המחויבות העמוקה לפרסם יצירות בשפת המקור – במיוחד בערבית ועברית – לצד תרגומן, מבטאת הבנה של כוחה של האמנות לגשר על פערים תרבותיים. במיוחד בתקופות של משבר, כשנדמה שהאמנות היא מותרות, התעקשה הנהלת המכללה על המשך הפקת כתב העת, מתוך הבנה שדווקא ברגעים אלה נדרשת היצירה ככלי להתבוננות, הבנה ושינוי חברתי.

עם צאת הגיליון העשירי (2011), הורחבו גבולות כתב העת כשהוזמנו לראשונה יוצרים מחוץ לאורנים. מאז, דפיו משמשים במה למגוון קולות: מאלי שמיר ועד אניסה אשקר, מרוני סומק ועד דיאלה מדאח חלבי. בין היוצרים אפשר למצוא אמנים כמו גלעד אופיר, לובנא נוואטחה מאהלי, עודד הירש, חיימי פניכל, שחר מרקוס, ליטל שרוני, אתגר קרת, עדינה קיי, מג׳דה חלבי, דנה בומץ, מורן היימן, איתן בולוקון, לי צבר וגם אנוכי (למען הגילוי הנאות). זו הגשמה של החזון המקורי – יצירת מרחב המאפשר דיאלוג אמיתי בין תרבויות, דתות ושפות.

אתנחתא אסתטית היא משימה שהלב והנפש האנושית זקוקים לה, במיוחד בימים אלה, כשהמציאות הישראלית מטלטלת ושסועה יותר מתמיד. קו נטוי מצליח ליצור מרחב נדיר שכזה – אי של התבוננות מעמיקה בתוך ים של תקשורת מהירה ושטחית. בעידן של פוסטים חולפים ותגובות מיידיות, הוא מתעקש על הדפסה איכותית על נייר כרומו, כאילו אומר ״יש דברים שצריך לגעת בהם, להחזיק, להתבונן בהם לאורך זמן״.

זהו מקום מפגש ייחודי בין קולות חדשים למסורת מפוארת, בין אמנים צעירים ליוצרים ותיקים, בין שפות, תרבויות וזהויות. דווקא היום, כשהשסעים בחברה הישראלית עמוקים מתמיד, חשיבותו של מרחב כזה, המאפשר דיאלוג מורכב ורב־קולי, ברורה מאי פעם. אחרי 23 שנות הוצאה לאור, קו נטוי מוכיח שיצירה ואמנות אינן מותרות – הן הכרח קיומי המאפשר לנו להתבונן במציאות בעיניים פקוחות, ביקורתיות ורגישות.

---

קו נטוי
המכללה האקדמית לחינוך אורנים
עורכים נוכחיים: ד״ר יחיל צבן וד״ר אלה קריגר
מייסדים: פרופ׳ משה יצחקי, עידית לבבי גבאי ופרופ׳ יאיר קארו