סוריאליזם במוזיאון ישראל: עדינה קמיאן מוצאת ״עזרה ראשונה רגשית״ בחלומות ובאמנות

חגית: שלום לך עדינה, ממש בסוף 2024 נפתחה התערוכה החדשה שאצרת, ״חלומות צלולים״ במוזיאון ישראל, שמציינת את שנת המאה לתנועה הסוריאליסטית באמנות – תחום המומחיות שלך. מרגש

עדינה: כן, אני שמחה להעמיק בנושא שקרוב מאד לליבי ושאולי יספק מעט ריפוי בתקופה קשה זו. התערוכה ״חלומות צלולים״ חוגגת 100 שנים לסוריאליזם ו־60 שנה למוזיאון ישראל

חגית: זו תערוכה מונומנטלית, איך ניגשים בכלל לפרויקט כזה?

עדינה: זו תערוכה על זמנית וחוצת תרבויות: ממשענת־ראש מצרית עתיקה ועד לעבודת מציאות מדומה שנוצרה במיוחד לתערוכה. יש בה קמעות ממסופוטמיה, צלמיות מקסיקניות, טקסטים אסלאמיים מאויירים, כתבי־יד יהודיים, אבני חלום סיניות, הדפסים יפניים וחפצי־תרבות רבים נוספים מוצגים לצד יצירות אמנות מתקופות שונות ובמגוון טכניקות. חלומות זה נושא אוניברסלי וכל אלו מבטאים את הכמיהה המשותפת לכלל האנושות – לגעת בחלום ולפרש אותו.

אני עובדת על התערוכה בסיבוב הזה לפחות שנתיים וחצי, אבל למעשה הרבה יותר. ההרצאה הראשונה שלי על חלומות באמנות הייתה בבצלאל ב־2005. מאז התמה מלווה אותי. לפני שנים התחלתי לנבור באוספים העשירים של המוזיאון בחיפושים אחרי יצירות שעוסקות בחלום. יחד עם אוצרת המשנה, שרה בן שושן, בניתי לקסיקון של מילות חיפוש. וזה נמשך דרך קריאה בספרים וסיבובים במוזיאונים וגלריות בארץ ובעולם. המבט נפתח ורואים דברים שקשורים לנושא המרובד והעשיר הזה

חגית: בפתיחת התערוכה דיברת על הקשר בין אמנות לחלומות, שבא לידי ביטוי בסוריאליזם. המסת הגבולות בין המציאותי לדמיוני, תרחישים אפשריים ובלתי אפשריים. ואת מטפלת בנושא דרך העבודות שבחרת?

עדינה: החלום מציף תכנים מהלא־מודע, וכמו האמנות, דובר את שפת הסמלים. שני יצירי המוח הללו, החלום והאמנות, פותחים מרחבים של התנסות, ריפי והתעלות מעל המציאות המוכרת. חלומות הם כלי מרכזי במסע הסוריאליזם אל האי־רציונלי והלא־מודע.

אנדרה ברטון, ממייסדי הקבוצה הסוריאליסטית והוגה מרכזי בה, כתב במניפסט ב־1924: ״רוצה הייתי לישון, למען אוּכל להפקיר עצמי בידי הישֵנים, כפי שאני מפקיר עצמי בידי קוראַי כשעינַי פקוחות לרווחה, ולמען אחדל להשליט בתחום זה את הקצב המוּדע של מחשבתי״. ברטון מדגיש את התפקיד המעשי של החלומות, הוא רומז שאולי אפשר לעשות בהם שימוש בפתרון שאלות־היסוד של החיים. החירות, בעיניו, טמונה בשחרור התשוקה הלא־מודעת: ״אני מאמין בהתמזגותם של מצבים אלה – הסותרים למראית עין – של החלום והמציאות, וגלגולם במעין מציאות מוחלטת״ שאותה הוא כינה Surréalité – סוריאליזם

אני חולמת הרבה על פרוייקט שנמצא בעבודה. הנושא, העבודות והחלל נכנסים לחלומות. ואני מנסה לבנות חוויה מרובדת עבור המבקרות והמבקרים. התערוכה מעוצבת  בהשראת יצירה של ברטון ״חֵפֶץ יציר חלום״

חגית: והנה ״חלומות צלולים״ 100 שנה אחרי. השתמשת בפתיחה בניסוח שמצא חן בעיניי: שחלומות הם לעתים ״עזרה ראשונה״ רגשית – תסבירי?

עדינה: חלימה היא דבר נורמלי, ביולוגי ונחוץ. המוח עושה REPLAY נוירולוגי בהילוך איטי, ולכן תחושת הזמן שונה בחלום. אבל זו לא חזרה שנאמנה למציאות. בחלומות יש יצירתיות, קישור זיכרונות, ביסוס חוויות היומיום. להבנתי – חלומות גם תורמים לבריאות הרגשית שלנו, זו מעין עזרה ראשונה, מקום לפרוק עומס רגשי. אנחנו יוצרים מפות מנטליות ולפעמים אפילו מוצאים פתרון לדברים שמעיקים עלינו

חגית: ומצד שני – יש משהו מסתורי, מושך ומסעיר בחלומות. הם מתקשרים אצלנו לתורות הנסתר, לרוחניות

עדינה: כן, התערוכה נוגעת גם בזה. יש שיח בין ספרי פירוש חלומות, חפצי פולחן ותיאורי חלומות ממגוון של תרבויות. כמו בחזיונותיו של קרל יונג, המתוארים בספר האדום, גם כאן מתערבבים סמלים דתיים, טקסים ודמויות מיתיות מהיהדות, האסלאם, הנצרות, הזֶן והשמאניזם עם חפצי־תרבות מיפן, מצרים העתיקה ואפריקה. אוצרות הרוח האלו מגלמים ״חלומות גדולים״ הנובעים מהלא־מודע הקולקטיבי – באר אנושית משותפת.

אני חולמת הרבה על פרוייקט שנמצא בעבודה. הנושא, העבודות והחלל נכנסים לחלומות. ואני מנסה לבנות חוויה מרובדת עבור המבקרות והמבקרים. בהשראת יצירה של ברטון ״חֵפֶץ יציר חלום״ התערוכה מעוצבת כמסדרון מואר המוביל לחללים ותתי־חללים. המבנה שתכננה מעצבת התערוכה שירלי יהלומי, מהדהד את מורכבותה של הנפש האנושית, של המחשבות, הרגשות, החוויות והזיכרונות, האצורים באזורים שונים במוח

חגית: הבאר האנושית – איזה דימוי יפה 🙂 בעבודות בתערוכה מורגש החיבור הזה בין העתיק, המודרני והעכשווי. בסדרת הצילומים של ינקה שוניברי, לדוגמה, הוא מצטט תחריט ידוע של פרנסיסקו דה גויה מהמאה ה־18, ״תרדמת התבונה מולידה מפלצות״. ובשניהם ההתייחסות למה שיונג מכנה ״הלא מודע הקולקטיבי״

עדינה: התערוכה גם מסתכלת על הכוחות האפלים של התודעה – תוצריו המסוייטים של דמיון האמן.ית ושלנו. ״דמיון המשוחרר מהתבונה מוליד מפלצות בלתי אפשריות; כשהוא מאוחד עם התבונה, הוא אֵם כל האמנויות והמקור לכל נפלאותיה״, כך כתב פרנסיסקו דה גויה לגבי התחריט האיקוני שלו. גויה קורא לאיזון בין התבונה ובין הדמיון, למיזוג הרעיונות הרציונליים של תנועת הנאורות עם ביטויי הרגש והאינטואיציה האופייניים לרומנטיציזם.

ב״לוס קפריצ׳וס״ (הגחמות) הוא מציג קטלוג של ״שגיאות ועוולות אנושיות״, ומותח ביקורת סאטירית על הסדר החברתי והסמכות הדתית בספרד של התקופה. בעקבותיו יצרו אמנים עכשוויים אמירות חברתיות־פוליטיות נוקבות. האמן הניגרי־בריטי שוניברי לוקח את זה לכיוון שאלה – האם תרדמת התבונה מולידה מפלצות בכל יבשת, ובסדרת הצילומים הוא מבטא ביקורת אנטי־קולוניאליסטית.

חגית: נדמה לי שגם נלי אגסי מצטטת אותו חלום בלהות של גויה, אבל באופן כל כך שונה – ממש מכניסה אותנו לתוך החוויה החלומית

עדינה: העבודה החדשה של נלי אגסי ״ארדור״, היא הקרנה על מספר קירות של אנימציה וקולאז׳ – דימויים בעלי אופי סוריאליסטי, שהיא יוצרת ממגזינים ישנים. ההדבקים האלו מאד מזכירים קולאז׳ים סוריאליסטיים עם היברידיות משחקיות וגם אימה. כמו בחלום.

הצעתי לנלי אגסי חיבור עם יצירות של אביה, מאיר אגסי ז״ל. הוא הרבה לשוטט בעולמות החלומות והדמיון, כמרחבי תודעה והשראה למחשבתו ויצירתו האמנותיות. חלום שחלם עורר בו גם את הרעיון להכריז בשנת 1992 על הקמת ״מוזיאון מאיר אגסי״ כ״חלל מנטלי, מטאפורי וממשי״ שיכיל את כל הנטיות, התשוקות וההשפעות שחווה

חגית: זו עבודה מאוד שונה מהעבודות המוכרות שלה. בכלל נראה שהצלחת בתערוכה הזו להוציא מהמחשכים (או מאמנים שונים) כל מיני דברים נסתרים. הווידאו של שרון בלבן בכניסה; אוסף האבנים של יהושע בורקובסקי – והותרת גם מקום לדמיון של המתבונן

עדינה: תודה, אני שמחה שאת מרגישה כך. חשוב בעיני שתערוכה תפעיל את הדמיון של הצופים, שיהיו אקטיביים. אני מאמינה – כמו מורי ורבי מרסל דושאן – שהצופים הם חלק מהיצירה. החיבורים בין תרבויות, תקופות ואמנים הם אקט האוצרות, ואני מגלה תמיד עוד חיבורים לאחר ההצבה, שלא קלטתי קודם.

למדתי פסיכולוגיה קלינית, ובחרתי להיכנס לעולם האוצרות. כאוצרת יש לי הזכות ליצור חוויות, שבתקווה מרוממות אפילו מעט מעל המציאות הקשה. אפשר לטייל בתוך האמנות בשיטוט חלומי, מחדר לחדר

שוקי (יהושע) בורקובסקי אוסף כבר 15 שנה Pietra Paesina, ״אבן נוף״ מהרי טוסקנה. במשך מיליוני שנים הלכו והתהוו בתוך אבן הגיר ההררית צבעים, נופים וצורות מופלאות כתוצאה מהתנועה הטקטונית, חלחול המים וחדירת מינרלים לאבן. רק חיתוך וליטוש של האבן, המעוגנים בידע ומסורת בני מאות שנים, חושפים את המראות המרהיבים הללו. בתקופת הרנסנס שובצו ״אבני הנוף״ ברהיטים ונחשבו לחפץ נדיר ומבוקש בחדרי הפלאות שהחלו להופיע באירופה. וגם בתרבות הסינית יש ״אבן חלימה״ או ״אבן מסע״ שמעוררת התבוננות ועיון פנימי ומבטאת את ההרמוניה בין האדם לטבע.

שרון בלבן יצרה את עבודת הווידאו ״מסקרה״ במיוחד לתערוכה. ריסים מלאכותיים משוכים במסקרה צפים על פני מים ומשתקפים בהם. הריסים על פני המים ממסגרים עין חסרה, עין נעלמה פקוחה לרווחה. הווידאו נוצר בהשראת הצייר הצרפתי, אודילון רדון, שחלומות היו עיסוק מרכזי ביצירתו ועבודה שלו ״כימרה״ מוצגת גם בתערוכה. ציוריו מתארים עולם דמיוני ואפל המציף תדרים פנימיים של התת־מודע, בין סיוט לחלום.

מעגלי הריסים נראים כמו חרקים עכבישיים או צמחי מים (אנחנו מציגות אותה על קיר קמור, כמו חבצלות המים של מונה באורנז׳רי). שם העבודה ״מסקרה״, כיום תכשיר איפור אבל המקור הוא המילה מסכה באיטלקית – גילוי והסתרה, מודע ותת־מודע

חגית: התערוכה מאורגנת כמעין מסע, בחלק מהדרך בוקע אור שמושך אותנו לחדרים שונים, לתעות ברחבי האולמות. אני סקרנית אם טמנת בתערוכה easter eggs? דברים קטנים, שרק מי שמכירים את האוסף (או אותך) או זוכרים תערוכות קודמות, יכולים לדעת?

עדינה: גרמת לי לחייך 😊 דוגמה אחת היא השימוש החוזר בספה בצורת שפתיים, בהשראת סלבדור דאלי. היא הופיעה בעבר ב״סלון״ של התערוכה ״אין כמו בבית״ (אצלנו בירושלים ואח״כ בליסבון). התערוכה אז כיוונה לעורר מחשבות ולהאיר נקודות מבט חדשות על החפצים היומיומיים ועל חיינו שלנו. החלל היה מאורגן בהתאמה לחללי הבית, אבל באמנות החפצים הופכים אל־ביתיים

חגית: האל־ביתי הפרוידיאני הוא מרכיב מאוד יסודי באמנות, ממש כמו החלום והתת מודע. הספה האדומה נמצאת כאן מתחת לעבודת נאון של יעל ברתנא, שמבוססת על המשפט המפורסם של הרצל ״אם תרצו אין זו אגדה. יש כאן ציטוטים על ציטוטים, רבדים על רבדים. חששת קצת מכובד הראש או כובד האחריות של תערוכה כזו? גם פרויד, גם דושאן, גם ברטון…

עדינה: למדתי פסיכולוגיה קלינית, ובמקום להמשיך להתמחות בחרתי להיכנס לעולם האוצרות. כאן האחריות פחות כבדה 😊 את הדוקטורט שלי כתבתי על העתקים ממהדורות הרדימייד של מרסל דושאן שהפיקה גלריה שוורץ בשנת 1964 (המחקר פורסם כספר: REMAKING THE READYMADE)

כאוצרת יש לי הזכות ליצור חוויות, שבתקווה מרוממות אפילו מעט מעל המציאות הקשה שלנו כעת. אפשר לטייל בתוך האמנות והתרבות החומרית בשיטוט חלומי, מחדר לחדר. יש למשל בתערוכה חדר פלאות סוריאליסטי עטוף קטיפה סגולה. בחדר יש אובייקטים, תצלומים, ופרסומים ומוזות סוריאליסטיות, גם מכתבים של קפקא ושל אנטונין ארטו על חלומות שחלמו

חגית: צ׳צ׳יליה אלמני, אוצרת הביאנלה בוונציה ב־2022 ״חלב החלומות״, הפנתה זרקור לאמניות הסוריאליסטיות. נראה לי שאת הולכת בדרכה, עם עבודה של רמדיוס ורו על כריכת הקטלוג, בין השאר. את לוקחת פה צעד חשוב – לבסס את הנוכחות של אמניות שלא יישכחו בין השמות הגדולים והידועים – דאלי, מגריט

עדינה: בהחלט. אני עוסקת באמניות סוריאליסטיות שנים רבות, כבר ב־2007 התערוכה ״סוריאליזם ומה שמעבר״ שמה זרקור עליהן. למדתי בתיכון פמיניסטי דתי של אליס שלוי ז״ל, שהייתה ראש שדולת הנשים, והאוצרות שלי צבועה בפמיניזם 🙂

אני גם משתדלת להמשיך ולהשלים את אוסף המוזיאון ביצירות של סוריאליסטיות ואמניות משנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20, שפעלו ברוח הסוריאליזם

חגית: התערוכה מבוססת על אוסף המוזיאון. אני מבינה שזה גם מחוסר ברירה בתקופה זו, וגם בזכות העובדה שמוזיאון ישראל מחזיק באחד האוספים העמוקים והנדירים בז׳אנר הסוריאליסטי

עדינה: בזכות התרומה הגדולה של המשורר, האספן הגלריסט ארטורו שוורץ, מוזיאון ישראל הוא מרכז עולמי למחקר ותצוגה של דאדא וסוריאליזם. יש בתערוכה 171 יצירות, 88 מאוסף המוזיאון והשאר השאלות מהארץ ומהעולם. בין האמנים העכשוויים מחו״ל יש עבודת וידאו חשובה של ג׳ון רפמן; יצירת וידאו של ג׳ניינה טשאפה. יש עבודת וידאו של רות פתיר, שבה אנשים משתפים חלומות על ברק אובמה(!)

מה שכאב מאד בהכנת התערוכה היו הביטולים בעקבות BDS תרבותי – גם של VENUE בברצלונה וגם שיתופי פעולה שהיו מתוכננים עם מוזיאוני פרויד. פרויד היה מתהפך בקברו. לא עזר שהסברנו שכל התרבויות והדתות מוצגות בחקירה הזו של עולם החלום.

אפילו הצגת היצירה של שוניברי, שהזכרנו קודם, כמעט בוטלה. היא נכנסה לתערוכה בסוף, בזכות הקשר ארוך השנים עם האמן – שוניברי הציג ב־2002 תערוכת יחיד גדולה שאצרה סוזן לנדאו (כיום מנהלת המוזיאון), ובהמשך הוזמן לאצור פרויקט בפתיחה המחודשת של המוזיאון לאחר השיפוץ הגדול.

לשמחתי, העושר של מה שיש כל כך גדול, שהחוויה נשארה שלמה

---

חלומות צלולים
אוצרת: עדינה קמיאן
מוזיאון ישראל, ירושלים