הרשימה המשותפת // 9.1.25

חגית שטרנשוס במוזיאון תל אביב

״זמן עבר״, תערוכת דיוקנאות של חגית שטרנשוס, מוצגת במוזיאון תל אביב (אוצרת: דלית מתתיהו) כחלק מהצבת הקבע החדשה של האוסף הישראלי במוזיאון. שטרנשוס, שעיקר פועלה האמנותי היה בשנות ה־80 ובראשית שנות ה־90, היא בתם היחידה של רות צרפתי ומשה שטרנשוס – מהאמנים הבולטים בארץ בשנות ה־50. הדיוקנאות הפיגורטיביים גדולי הממדים, שהיו לתו היכר המייחד אותה, צוירו ברובם במהלך שהותה בלונדון ובניו יורק והם נוגעים ברגישות ברגעי הבדידות האנושית בעיר הגדולה.

כשמה של התערוכה, זמן עבר, מועלית בה שאלת הזמן שמעֵבר לתיארוך עבודותיה של שטרנשוס, הלוכדות רוח של זמן אחר ומקום אחר. הדמויות – שדיוקנאותיהן מצוירים בצבעי פסטל עזים – משתייכות למעגל הנשים והגברים הקרובים לאמנית. מקומן ה״טבעי״ הוא המרחב הביתי, אך דומה כי הדרמה הפנימית המתחוללת בנפשן וניכרת בתווי הפנים שלהן, סוחפת אליה את המציאות שמעֵבר לקירות הבית, המנשבת סקס, סמים ורוקנרול.

חגית שטרנשוס במוזיאון תל אביב. צילומים: אלעד שריג

מריו מורקוס בבית ברכאת

״מכאן״, תערוכת יחיד למריו מורקוס, תפתח הערב (9.1) בבית ברכאת (עזה 55, יפו) ובה יציג ציורים בשמן ומים. מַכָּאן (مكان) בערבית פירושו מקום. התערוכה עוסקת בזהות, בין שייכות לזרות, במתח שבין נוף חיצוני לעולמות פנימיים. אוסף שאלות ותהיות מהתבוננות בחלל ובמעמקי הזיכרון. את הציורים ילוו המילים הבאות: מקום, להביט מהחלון אל נוף מוכר ולהרגיש זר. לעזוב לאן? אני זר בכל מקום אבל שייך לכאן.

מריו מורקוס בבית ברכאת. צילומים: מתן ריזמן

תערוכות חדשות בגלריה לאמנות במרכז ההנצחה טבעון

שתי תערוכות חדשות ייפתחו מחר (10.1) בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה בטבעון (אוצרת: מיכל שכנאי). הראשונה, ״יחפות״, תערוכה משותפת לרונית אגסי, דרורה דומיני ועידית לבבי גבאי, שחלקו ילדות משותפת בקיבוץ מרחביה, ילדות החותרת לבריאתו של אדם חדש שימצא את מימושו במסגרת הקולקטיב ויגלם בדמותו את תמצית האתוס הישראלי. שלושתן אמניות פעילות בשנות השבעים לחייהן, שבעבודותיהן קיימת התייחסות ברמות ועוצמות שונות לביוגרפיה שלהן, למקום ול״חצר״ שבה נולדו וגדלו.

השנייה, ״כתם לידה״, תערוכת יחיד לנדיה עדינה רוז, שבמרחביה הפנימיים שבים ומתעוררים לחיים נופי ילדותה. בעבודותיה, כלי מיטה וטקסטיל הבית – כריות, שמיכות ווילונות, הופכים לנופים רחוקים, המזכירים את מחוזות ילדותה. רוז מרבה לפסל בחומרים רכים ובטקסטיל. תחת מבטה מרחיבים החפצים את גבולות תפקודם היומיומי אל עבר מרחבים דמיוניים.

עידית לבבי גבאי. צילום: מ״ל

נדיה עדינה רוז. צילום: מ״ל

עידית לבבי גבאי. צילום: מ״ל

רקפת וינר עומר בגלריה רו ארט

״חלב עבה״, תערוכת יחיד לרקפת וינר עומר, תפתח מחר (10.1) בגלריה רו ארט (אוצרת: הילה כהן שניידרמן). סדרת העבודות המכונסת תחת הכותרת ״חלב עבה״ נטועה, כביכול, במקום אחר ובזמן אחר, אלו ציורים קודרים, כבדים בצבעוניות העגומה שלהם – קולאז׳ מתנגש של טקסטורות ורקעים שאף אור אינו חודר אליהם.

וינר עומר היא ציירת, אך בתערוכה הנוכחית מקבלים הציורים תנועה פיסולית. כל עבודה זוכה לכן ציור ייעודי לה, המחזיק את הציור ומחדיר בו היגיון של פסל. אותם כנים – הנדמים כספק פדסטלים ספק פרוטזות, עשויים קרשים משומשים של בנייה ופיגום שקיבלו תפקיד חדש.

רקפת וינר עומר ברו ארט. צילומים: דניאל חנוך

יערה אורן וינאי סגל בגלריה מאיה

שתי תערוכות ייפתחו הערב (9.1) בגלריה מאיה. הראשונה, ״משאלות הגיוניות״ ליערה אורן (אוצרת: סמדר שינדלר), שכוללת שני מקבצים של עבודות: ציורי שמן על בד וציורי שמן על נייר, ומתייחדת בכך שעבודות הנייר תופסות בה מקום מרכזי. אורן מתבוננת ביומיומי, בדימויים ורגעים קטנים שאותם היא פורמת ומהם רוקחת ציורים מופשטים למחצה המבוססים על קו וכתם, ויוצרים מציאות הנעה בטווח השברירי שבין חלימה לערות ובין הנסתר למואר.

השנייה, ״לקט פאה ושכחה״ לינאי סגל (אוצרת: אירית חמו), שבה מקבץ מעבודותיו שנוצרו בזמנים שונים ומחומרים שונים, והן מהוות מפתחות לצירי מחשבה עקרוניים ליצירתו. אלו עבודות שנעות בין מינימליזם מאופק לבין חיבורים פואטיים ובלתי שגרתיים של מרכיבים שונים. הן נולדו מתוך התבוננות וליקוט ממושכים של חומרי גלם ממרחבי עזובה וספר ושזירתם מחדש לתוך מערכים מודרניסטיים מוקפדים.

יערה אורן בגלריה מאיה. צילום: מ״ל

ינאי סגל. צילום: מ״ל

תערוכות חדשות במרכז לאמנות עכשווית בערד

שתי תערוכות חדשות ייפתחו מחר (10.1) במרכז לאמנות עכשווית בערד. הראשונה, ״אופק אדמה״, תערוכת יחיד לנדב עשור (אוצרת: לאה אביר), שחי כיום בארצות הברית ובמשך שנים חוזר אל הנגב – האזור שבו גדל ואותו הוא סוקר, סורק, ממפה ומדמיין. התערוכה מרכזת עבודות משנת 2016 ועד היום, ובליבה גוף עבודות חדש בשם אופק אדמה, שמציג מסע מדומיין לתוך סלע. הסלע, עבור האמן, הוא לא אובייקט דומם, אלא עדות חיה לתהליכים גיאולוגיים מתמשכים, דרמטיים אפילו.

השנייה, ״ריליס״, תערוכה קבוצתית שמסכמת תהליך בן שנה של חמישה אמניות ואמנים שנבחרו להשתתף בתכנית שהות אמן מיוחדת, שהתמקדה בתדר, קול וצליל (אוצרים: לאה אביר, גיא דוביוס). בתכנית התארחו אמניות מהארץ ומהעולם, כמו גם מומחים מקומיים, שנפגשו עם האמנים במסגרת סשנים שנערכו לאורך השנה. נוסף למפגשים הקבוצתיים, כל אמנית ואמן הגיעו לשהות בערד לתקופות זמן משתנות.

נדב עשור. צילום: מ״ל

דויד למואן. צילום: מ״ל

חיים ויטלי כהן. צילום: מ״ל

אילן נחשון בבית האמנים תל אביב ובתיאטרון גבעתיים

״מגדיר הפרחים שלי״, תערוכת יחיד לאילן נחשון, תפתח בשבת (11.1) בבית האמנים תל אביב (אוצר: אריה ברקוביץ), ובין התאריכים 15-21.1 תנדוד ותוצג בתיאטרון גבעתיים. פרחים הם מצב רוח או חשבון נפש. הם מפעילים ארבעה מתוך חמשת החושים. נחשון מרותק מקסם הבריאה שלהם: מההתרחשויות במרכז ומהתנועה הסיבובית המקיפה אותו, שמחליפה אין ספור צורות וצבעים ומשמעויות.

אילן נחשון. צילומים: מ״ל

.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

ארץ עיר בגלריה ברבור

״ארץ עיר״, תערוכה קבוצתית בהשתתפות יותם גורן, שירי פירסט ודריה שושני, מוצגת בגלריה ברבור בירושלים (ניהול אמנותי: אורי דרוקמן). התערוכה מתמקדת במתח שבין המשיכה להנחות יסוד לבין הרצון לערער עליהן, כפי שאלו מתגלמות בפעולת המיפוי מחד ובשוטטות מנגד. בין שליטה והתמצאות לבין חופש ואי־ודאות, שלושת האמנים המשתתפים צועדים בדרכים חדשות הסלולות מכל מה שמוכר, כדי לבחון משמעויות מורכבות של מרחב, מרחק, זהות ויחסי כוחות.

בפעולה משותפת הם משרטטים מקום בו מעורבבים יחדיו מרכיבי הנוף של היומיום: ריפוד אוטובוסים, עמודי מבנים, צילומי מסך ופלאפונים. אלו המרכיבים את הנוף החומרי הקולקטיבי, נוף וירטואלי וכזה שמורכב ממיפוי פנימי של יומן הלב. התוצאה המתקבלת היא כיצור כלאיים ״לא תקין״ בהוויתו, אך מעצם היותו מורכב מכל מה שכבר מזמן הפך למובן מאילו – הערעור שהוא מציע מלא בהגיון.

שירי פירסט בגלריה ברבור. צילום: מ״ל

דריה שושני בגלריה ברבור. צילום: תמיר פיינגולד

מאיר נטיף ואנינה מנגרובה בגלריה העירונית רחובות

שתי תערוכות ייפתחו הערב (9.1) בגלריה העירונית רחובות. הראשונה, ״אימת היופי״ של מאיר נטף (אוצר: חגי שגב), שבה סדרת הרישומים של ימי המלחמה שיצר בעקבות המראות הנוראים שראה בטלוויזיה – רישומים מעוררי אימה וזעם מצד אחד, ופליאה ואהבה למבע האמנותי מהצד השני. כל כד, כל ענף, עץ או פרח, כל עמוד עשן מתרומם לשמים, הם ייצוגים של מורכבות ציורית ולא פחות מכך של סיטואציה אנושית סמלית.

השנייה, ״מבעד כפות תמרים״ לאנינה מנגרובה ( אוצרת: יעל סונינו־לוי), בוגרת האקדמיה לאמנות בפראג שמציגה הדפסים איוריים צבעוניים שנוצרו במהלך שהותה בתכנית הרזידנסי של הגלריה. מנגרובה, המחלקת את זמנה בין ישראל לצ׳כיה, מתעמקת בחקר המרחב הישראלי. היא בוחנת נופים אורבניים וכפריים, ומעבירה את חוויותיה כמתבוננת מהצד. בעבודותיה, שופעות צבעים עזים וטקסטורות עשירות, היא חוקרת את היחס בין המוכר והלא נודע, בין הזיכרון וההווה.

מאיר נטיף בגלריה העירונית רחובות. צילומים: אבי אמסלם

אנינה מנגרובה. צילומים: מ״ל

מה יישאר בדיזנגוף סנטר

״מה יישאר״, תערוכה קבוצתית המתכתבת עם שירי האלבום ״זאת לא רק אני״ של שירה ויזל, תפתח הערב (9.1) בדיזנגוף סנטר. האלבום עוסק בטראומות העבר המשפיעות על היומיום, במצבי הלחימה האינסופיים במדינת ישראל והקושי להיות אישה בעולם גברי, קפיטליסטי וכוחני. שילוב המוזיקה והאמנות מציע לא רק חוויה רב־חושית, אלא גם פלטפורמה לאמירה אמנותית נועזת, המזמינה את הקהל להרהר על החברה ועל אפשרויות לשינוי.

שרה בנינגה בתערוכת שירה ויזל. צילומים: מ״ל

שושקה אנגלמאייר

מיקי קרצמן