יונתן הפנר: ״אני איש גבוה ונבוך״

דיוויד: הי יונתן 🙂 מה שלומך היום?

יונתן: בעיקר דואג מהמצב הנוכחי (מדיני, כלכלי, מורלי) אבל מנסה להפיק את המיטב מהזמן שלי ולעשות מוזיקה יפה עם אנשים מוצלחים

דיוויד: ההצגה חייבת להמשך. איפה אני תופס אותך?

יונתן: בצ׳רלסטון דרום קרוליינה, מבקר את אבא שלי וממש תכף עולה על טיסה וחוזר ארצה להשיק את האלבום שלי

דיוויד: שזה ממש הנושא שלשמו התכנסנו. ״מחר״ יצא בחודש שעבר וזכה לתגובות נלהבות בסצינת ההיפ הופ המקומית ולמספר האזנות שהולך ועולה בהתמדה. איך התחושות מאז שיצא?

יונתן: תודה! התחושות ממש טובות. הראפ הוא סוג של ״תחביב״ שלי. אני שם מרכאות כי בעיני הפקה היא המקצוע האמיתי שלי והראפ הוא לכיף ולנפש, אבל מן הסתם חלק גדול מהקריירה שלי גם. אז כשאנשים אשכרה יושבים (או עומדים או רוקדים) ומקשיבים לזה זה באמת לא מובן מאליו בשבילי. אני אסיר תודה על כל מאזין ומאזינה

דיוויד: בוא נדבר על זה רגע. למי שלא מכיר, אפשר לומר שאתה אחד מהאבות המייסדים של הגל החדש של ההיפ הופ בארץ. הקמת את הצמד ״יאנג בויז״ שזכור לטובה, וכבר הוצאת אלבום סולו (מעולה) בשם ״נדאו״. לקרוא לראפ תחביב זה לא אנדרסטייטמנט?

יונתן: קודם כל אני נבוך ומוחמא. דבר שני, זה לא שאני קורא להיפ הופ תחביב, ההיפ הופ כבר חלק ממני. אני מדבר על הראפ, להיות פרונטמן. זה דבר שאני לא 100 אחוז מאחוריו והוא לא בא לי בטבעיות. אני בעיקר אוהב להיות מאחורי הקלעים וליצור שירים לאנשים אחרים. אין תחושה טובה מזו

דיוויד: אז מה בכל זאת גורם לך ליצור מוזיקה משלך?

יונתן: זה כיף לי

דיוויד: הבנתי אותך. מרגישים שכיף לך – ואני מציין את זה כי נדמה שאין כאן שום ניסיון להכנס לפלייליסט רדיו כלשהו או לקלוע לטעם ההמונים. מהיכרותי איתך, אתה פשוט אתה באלבום הזה

יונתן: אני תמיד טוען שאם לא כיף באולפן לא תצא מוזיקה טובה, אז כן משתדל לשמור על זה כיף 🙂

דיוויד: בוא נצלול למוזיקה. ספר לי על איך שאתה כותב

יונתן: מקיא מה שיוצא לי מהראש, לפעמים משכתב אחר כך אבל לעיתים רחוקות. אין לי באמת דרך להסביר, אני עושה את זה ככה מאז ומתמיד. הכי חשוב שיהיה ביט שיוציא ממני את זה וזה פשוט יוצא לבד

דיוויד: בשיר שפותח את האלבום, ״סוף סוף״, אתה אומר: ״כי אני רק רוצה לישון טוב / ולאכול טוב / ושיהיה לי אוטו / ולזכות בלוטו / ואופניים בצבע בורדו – / מרגיש שאני בדרך לשם סוף סוף״. אתה בדרך לשם?

יונתן: לאט לאט ובזהירות. האופניים שלי כחולים אגב

דיוויד: בשיר הבא באלבום, ״מה יהיה״, אתה אומר: ״לא מעניין אותי דעה של מישהו שלמד בתלמה״. תרחיב בבקשה

יונתן: זה בא טוב בחריזה אחרי המשפט ״כל ההומיז חטיפים קרא לנו תלמה״ שנתן לי ג׳ונתן אנטווי, המפיק של חלק גדול מהאלבום. לפעמים יש דושים ולפעמים הם מתלמה ולפעמים הם מא׳ ולפעמים הם מהגימנסיה אז לא כל כך מעניין אותי הדעה שלהם כי אני עושה את מה שאני אוהב

דיוויד: כולם בתי ספר תל אביביים (או עוטף תל אביב במקרה של תלמה). זה אלבום תל אביבי?

יונתן: שמע, אני תל אביבי מיום היוולדי אז נראה לי שכן? לא יודע מה הפרמטר שקובע את זה כל כך

דיוויד: אני אנסח את זה אחרת. כידוע, השיח על ישראל לעומת תל אביב בוער במיוחד לאחרונה. כל הדרכים מובילות לקיטוב, והמרחק התודעתי בין העיר למדינה, על כל מה שהן מייצגות, הולך וגדל ככל שהמלחמה נמשכת. איפה אתה מתמקם על הרצף הזה? ראפר תל אביבי הוא גם ראפר ישראלי?

יונתן: מפיק ישראלי וראפר תל אביבי, אבל בעיני זה לא באמת משנה מאיפה אתה בא כל עוד אתה טוב במה שאתה עושה. אני לא שופט אנשים מאיפה שהם באים ומקווה מאוד שלא שופטים אותי על היותי תל אביבי, כולנו בסוף אנשים רק נולדנו במקומות שונים. כואב לי על הריחוק הזה ושאנחנו לא מאוחדים בעיקר בתקופה כל כך קשה

דיוויד: חשוב לציין שאתה עובד כמפיק עם מוזיקאים מכל רחבי הארץ. המלחמה חלחלה לאלבום הזה?

יונתן: קונספטואלית סיימתי את האלבום לפני שהמלחמה התחילה, היו לי כמה וורסים להשלים פה ושם לתוך המלחמה אבל בגלל שהקונספט של השיר עמד אז הלכתי איתו ולא הבאתי דברים מהמציאות הנוכחית.

את הסינגל שהוצאתי לפני האלבום ״רק אחרי״ כתבתי אחרי שסיימתי כמעט את כל האלבום ושם אני כן נוגע קצת בנושא, שיר מאוד אישי

דיוויד: מעניין. אתה שר שם ״בוכה רק כשמגיע לסף / הלוואי שהייתי מסוגל לפני / יש משפטים שהייתי מת לקחת חזרה / אבל הבנתי את זה רק אחרי״. מילים מרגשות. וצד שאני לא רגיל להתקל בו בהיפ הופ המקומי. תרחיב עליו קצת?

יונתן: כתבתי את השיר הזה אחרי פרידה של זוגיות שנמשכה 8 שנים. ארגוב הביא את הביט הזה כמה חודשים לפני והרגשתי עליו שזה יהיה שיר רגיש ואמיתי. כשהגיעה העת הביט היה שם להוציא ממני את מה שהיה לי להגיד באותה התקופה. מרגיש לי שבנדאו נפתח לי קצת הצד היותר רגיש בטקסטים שלא היה קיים לפני

דיוויד:: מתי התחלת לעבוד על ״מחר״?

יונתן: מיד אחרי שארגוב ואני סיימנו את נדאו

דיוויד: ואיך היית קורא לצד שיוצא ממך ב״מחר״?

יונתן: קיצי אבל לא מזיע וגם קצת רגיש

דיוויד: בחרת לעבוד עם מפיקים שונים מסצינת ההיפ הופ באלבום הזה. בחלק מהשירים אפילו לא היית שותף להפקה. מפתיע עבור מי שידוע בראש ובראשונה כמפיק. ספר על הבחירה הזאת

יונתן: כשאני עושה ראפ אני אוהב להתעסק כמה שפחות בהפקה כי זה מאפשר לי להיות אך ורק ראפר, מן הסתם אני ״אחראי״ על הסאונד של האלבום בבחירת ביטים שלי ובמוטיבים, אבל משהו בלשבת במושב האחורי ולכתוב מוציא את זה ממני הכי טוב בעיני

דיוויד: מה קורה כשאתה עובר מכובע המפיק לראפר? ספר קצת על מה שמתחולל שם

יונתן: דוגרי אני פשוט אוהב לעשות ראפ על ביטים של מפיקים כמו ארגוב וג׳ונתן ריווייר כי הם פשוט מפיקים יותר טובים בעיני אז בא לי לנצל את זה. הם באמת באמת הטופ של הטופ כרגע מבחינתי. זה הכי כיף לי ככה

דיוויד: כמפיק אתה עסוק בהמון דברים: האמן.ית שלפניך, המימוש של החזון המשותף שלכם, הציפיות של הלייבל או ההנהלה – ועוד המון דברים שהם הכל חוץ מלהתעסק בעצמך. כאמן אתה במרכז. זה מביך אותך לפעמים?

יונתן: ברור זה מוזר לי נורא, אני נורא אוהב להעניק שירים לאמנים אחרים וכשאני צריך לדאוג לעצמי אני פתאום מתבלבל ולא יודע מה לעשות, זה גם די אותו דבר בחיים האישיים לרוב. אבל לאט לאט אני דואג לשים את עצמי במרכז כשצריך

דיוויד: וכשנגשים אליך ברחוב? 

יונתן: לרוב אני אוהב מאוד את זה שאנשים מזהים אותי וניגשים אלי אבל לפעמים קשה לי תשומת הלב. נגיד קשה לי כשמישהו ברחוב צועק לי וקורא לי מלך בעיקר כי זה שם אותי באיזה מדרגה מעליו, אז אני ישר עונה לו ואומר לו שהוא מלך כי אני מרגיש שאין באמת שוני ביני לבינו, לא אוהב להרגיש יותר מאף אחד אחר

דיוויד: אני שואל כי בחוויה שלי, אני מקבל מהאלבום הזה המון מהאישיות שלך ומעט מאד ידע ביוגרפי עליך. זו איכות של האלבום הזה בעיני: אתה מקשיב לו ושואל את עצמך – מי זה הפנר? ואתה יודע ולא יודע בו זמנית. הוא מתעתע

יונתן: הייתי מגדיר את עצמי כאיש חמוד ולבבי אבל גם איש קשה אם זה עוזר לך

דיוויד: אתה חמוד ולבבי וקשה, אבל איך זה קשור? מעניין אותי היחס שלך לחשיפה. אתה אוהב להשאר בצללים?

יונתן: דווקא בשירים מהאלבום הקודם, נדאו, כמו ״מימים״ ו״אווירה טובה״ אני מרגיש שלומדים קצת יותר על העומק שלי כבנאדם ועל מקרים ואירועים בחיים שלי שעיצבו אותי.

אבל סך הכל אני בנאדם די רגיל, אפשר לשמוע את זה לדוגמה ב״מקינטה״ שבו אני די מספר על מהלך היום יום שלי.

אני חושב שה״מסר״ שיוצא הכי חזק מהאלבום ובכללי מכל המוזיקה שלי כאמן מרכזי זה שאני לא לוקח את עצמי ברצינות מדי ויודע להכניס בדיחות על עצמי או בכללי. לא אוהב כשאנשים לוקחים את עצמם ברצינות מדי. זה לא כיף

דיוויד: מה השיר האהוב עליך מהאלבום?

יונתן: אני חושב שזה בין קצת בכוס לבין לבין אקסטזי

דיוויד: ספר על שניהם. בוא נתחיל ב״אקסטזי״. הוא לא שיר על הסם

יונתן: ״אקסטזי״ שיר מאוד ביוגרפי, אגב, שמספר על המעברים שלי בין הבית בישראל ולבין הבית השני שהוא אצל אבא באמריקה. השם שלו אגב הגיע משם הביט, כשארגוב שלח לי אותו קראו לו XTCY.

והוא הופק ע״י ארגוב וג׳ונתן ביחד שהם שני המפיקים המובילים באלבום ככה שיש לו מקום מאוד מיוחד

דיוויד: ומה הופך אותו לטוען לכתר?

יונתן: הוא כיפי, נעים ואמיתי

דיוויד: ״ארזתי מזוודה ואז הגעתי הביתה / עליתי על טיסה ואז הגעתי הביתה״. איפה הבית שלך?

יונתן: גם אצל אבא וגם בישראל, זו הפואנטה. איפה שהלב זה איפה שהבית והלב נמצא בכל מיני מקומות

דיוויד: מסך מפוצל. איך מתמודדים עם זה?

יונתן: מנסים להגיע לבקר מתי שאפשר

דיוויד: אבא שלך, איתי נאמן, הוא צלם קולנוע רציני מאד. סבא, אברהם הפנר, אחד הבמאים המיתולוגיים בתולדות הקולנוע הישראלי. גם אמא, מאיה הפנר, היא תסריטאית מוערכת. נעליים גדולות להכנס אליהן כאמן

יונתן: מוזיקה וקולנוע הם שני דברים שונים. הדבר היחיד שאני יכול להגיד שעזר לי מאוד הוא שזה איפשר לי לחלום ולהבין מה בא לי לעשות בלי שהם ישפטו אותי על זה.

כשהייתי קטן הייתי בטוח שאעסוק בקולנוע בגלל שזה הרגיש ״מובן מאליו״ דרך הייחוס המשפחתי, אבל הנה התגלגלתי למוזיקה – ואין לי באמת סטנדרט להוכיח כי אני הראשון במשפחה שעושה את זה. כל מיילסטון הוא שלי בלבד וזה נחמד

דיוויד: הרבה צאצאים למשפחות אמנים בוחרים דווקא להתרחק מהתחום. ובאיזשהו מקום זה צעד קיצוני, לכאורה, ממש כמו ילד לרואת חשבון ואיש הייטק שבוחר להיות אמן. היו לך אי פעם מחשבות להתפתח בתחומים אחרים?

יונתן: לצערי ולשמחתי אין לי Plan B. זה די מלחיץ אבל מה נעשה, זה מה שאני אוהב לעשות ואני מוכן להשקיע בזה את כל כולי

דיוויד: הגיע תור ״קצת בכוס״. ספר עליו

יונתן: את ״קצת בכוס״ התחלנו לפני שנדאו אפילו יצא והופענו איתו באינדינגב שזו הייתה ההופעה הראשונה שלי לאלבום בזמנו. הקשבתי המון ל־Larry June שמכניס לחנים נונשלנטיים לשירים שלו והחלטתי לעשות אותו דבר.

לגבי התוכן אני באמת לא רוקד, אני איש גבוה ונבוך

דיוויד: ספר קצת על הפנר המפיק. עם מי עבדת, עם מי בא לך לעבוד וטרם קרה

יונתן: כרגע אני עובד על הפקות לאלבום הבא של יעל זלינגר ועל הפקות לאלבום החדש של ויק אוחנה; שני אמנים שלקחו את הסאונד שלי למקום אחר ממה שהוא בדרך כלל, שניהם יותר ״פופ״, כיף לא נורמלי.

אני חושב שאחד הדברים שהכי מאפיינים אותי הם התופים שלי, אני תמיד ארצה שהתופים ״ידפקו״ ויזיזו את הראש ואת הגוף.

אני מרגיש שאני מושפע בעיקר מהסביבה שאני עובד בה ומהאמנים שאני נכנס איתם לאולפן, אני מאוד אוהב להגיע לעמק השווה ביני לבינם מבחינת סאונד

דיוויד: ועם מי מעניין אותך לעבוד?

יונתן: הייתי רוצה להכנס יותר לעולמות הפופ והים תיכוני, אני מת מת מת על שחר טבוך ואני נורא רוצה לעבוד עם עומר אדם וששון שאולוב. גם מאוד הייתי רוצה להפיק שיר לטונה. שזה יותר קרוב לבית מבחינת סאונד

דיוויד: הופה. גם כאן שרופים על ששון. שיר אהוב?

יונתן: ״בואי נדבר״

דיוויד: שמתי לב שאין כמעט אירוחים באלבום

יונתן: נכון, ואני נורא שמח על זה, כי תמיד הייתי נתמך בקריירה שלי כראפר. בין אם זה כצמד ביחד עם בוי אצ׳י ביאנג בויז ובין אם זה שלל אירוחים בנדאו. משהו בלהביא כמעט רק את עצמי היה מפחיד ומרגש וחשבתי שלא יאהבו את זה בכלל אבל גיליתי שאנשים אשכרה אוהבים את הראפ שלי. האירוח היחיד הוא של כהן שהוא אמן שאני מאוד מאוד מאוד אוהב מאז ומתמיד וזה תמיד מרגש אותי לעבוד איתו (יש גם כמה חיזוקים בפזמונים של של מיש בז׳רנו)

דיוויד: בשבת הקרובה, 18.1, אתה הולך להשיק את האלבום במרץ 2. מה צפוי לנו שם?

יונתן: בהשקה אני הולך להיות על הבמה עם איתמר שלמה כהן האדיר שהוא פצצת אנרגיה טובה ואיש באמת אחד הכי טובים שאני מכיר. יתארחו בהופעה הזאת וודו דאדי המלך, יעל זלינגר המלכה, מיכאל כהן המלך וויק אוחנה המלך.

אני חושב שאני אשתכר קצת לפני שאעלה על הבמה אז אולי אני ארקוד 🙂

דיוויד: אמן

---

יונתן הפנר | מחר
מופע השקה: 18.1, המרץ 2, תל אביב