ליאורה קנטרביץ מציגה: אופטימיות בבית בהרצל

חגית: הי ליאורה, שמחה על ההזדמנות לשוחח לקראת התערוכה החדשה שתיפתח בבית בהרצל בשבוע הבא: ״וואוו השמים כחולים״. ואם כבר מדברות – מה זו הכותרת הזו? איזו אופטימיות! אפשר את המרשם?

ליאורה: בשמחה, אופטימיות זה משהו שליווה אותי תמיד, והולך ומתחזק במשך השנים, ככל שאני מודעת לעצמי יותר. ממרום גילי אני מבינה, שעמוק בפנים יש לנו מעיין של אהבה. הרי ככה נולדנו. תינוק מחייך לכולם, לא כועס, לא מקנא, אין לו אגו, יש לו אינסוף אהבה. הבנתי שהאהבה הזו קיימת אצל כולנו אבל החיים יצרו את הסבל, הקושי והפסימיות. לכן אני מנסה כל הזמן לחפש המעיין הזה. גם שם התערוכה קשור לזה, אם את רוצה אפרט

חגית: בוודאי שאני רוצה, שלא לומר נדהמת מהמשפט ״אופטימיות שהולכת ומתחזקת עם השנים״

ליאורה: 😊 אני לומדת וחוקרת את הנושא בעיקר בעזרת הבודהיזם. בואי נתחיל מזה שהחיים הביאו אותי לבחירה הזו בטוב ובאופטימיות. הייתי הכי למטה ומשם יש שתי אפשרויות… אני בחרתי לעלות למעלה ולא להשאב לסבל. הכל זה בחירה שלנו.

זה כל כך פשוט, כל הבעיות של העולם היו נפתרות בעזרת מילה אחת – אהבה. תתחילי מהמיקרו, מעצמך. חפשי את האהבה בעצמך. דבר ראשון, יותר חמלה לעצמך כשאת כועסת, כשאת חולה או סובלת, תגובה ראשונה – חבקי את עצמך. אבל זה לא ריטריט אהבה. בואי נמשיך.

הכותרת ״וואוו, השמים כחולים״ מגיעה ממשפט שאמא שלי אמרה לי בתקופה הכי קשה בחיי, גם פיזית וגם מנטלית. כנראה שכבר לא ידעה איך לנחם אותי, אז היא אמרה לי ״תסתכלי, השמים כחולים, הציפורים מצייצות והשמש זורחת״.

זה משפט כמעט זני. אמא שלי הייתה כזאת, היה לה משהו מאוד פשוט ועמוק בדרך שבה היא הסתכלה על החיים. המשפט הזה פשוט נחרט בי ועד היום, ברגעי קושי, הוא מביא לי אור. ״וואוו״ הוא לא רק התפעלות מיופי. יש בו גם את היכולת לעצור לרגע ולהסתכל על מה שיש, גם כשהדברים הרבה יותר מורכבים

חגית: אני מסכימה איתך (תתפלאי). בשנים האחרונות אני מרצה על דייוויד הוקני (וכעת לאחר מותו גם). האיש היה אופטימיסט חסר תקנה, ומשפט אחד שלו ״זכרו, אף אחד לא יוכל לבטל את האביב״ הפך למנטרה שמצוטטת כתמצית הזן של אישיותו, גם בכותרות התערוכות שלו וגם בניסיון לזכור אותו. המשפט של אמא שלך דומה לכך מאוד. הוא מלווה אותך מילדות או דווקא בגיל מאוחר?

ליאורה: שמעתי את הרצאתך על דיוויד הוקני ומאוד נהנתי, גם בגלל ציוריו הנהדרים אני מזדהה אתו מאוד (אחד הפוסטרים הראשונים שקניתי בחיי היה ציור של הוקני מהטייט). אמא שלי אמרה לי את זה בערך בשנות החמישים לחיי, כשחזרתי משני ניתוחים מאוד קשים בקנדה

הסתרה, עטיפה, התפשטות וגילוי

חגית: אני מכירה את העבודות שלך כבר הרבה שנים, ואפשר לומר שהשמחה הזו ניכרת בחומרים ובצבעוניות – אם זה פיסול שמשלב מאות (אלפי?) סרטי מתנה בוהקים; אם זה שילוב של עבודות הדפס וקולאז׳ מאוד בארוקי ואפילו קיטש, בחפצים ורהיטים שיצרת. מה הולך לככב בתערוכה הפעם?

ליאורה: בתערוכה יהיה אוסף של עבודות שנוצרו בתקופות שונות. זו לא תערוכה שנבנתה מראש סביב סיפור אחד, אבל כשאני מסתכלת על העבודות היום, אני יכולה לראות בהן תהליך מאוד ברור של הסתרה, עטיפה, התפשטות וגילוי.

יש עבודה אחת גדולה עם סרטי אריזה מ״תקופת ההסתרה״ שלי – זה שלד קונסטרוקציה מצופה בסרטי אריזה. מטאפורה חזקה לגוף שלי, שסובל מאז הילדות ממחלת פרקים. שנים רבות הסתרתי ורציתי להיות כמו כולן, יפה ונשית (המחלה פגעה באגן ובמפרקי הירך, אזור הנשיות).

עבודות נוספות מתארות את ההתקלפות מהקליפות עד לפסל המרכזי של התערוכה שהוא יציקת הגוף שלי סביב הגוף כרוך שיער שחור, כמו נחש שסוגר ועוטף את הגוף. יש בו משהו שמזכיר חניטה, אפילו קצת מאיים, אבל השיער ממשיך מהראש עד הרצפה ומתפזר עליה כמו שורשים. השורשים האלה מסמלים גם התחלה של משהו חדש. כאילו מתוך כל מה שהיה סגור, עטוף ומוסתר, מתחילה לצמוח תקופה חדשה

חגית: עבודה אוטוביוגרפית?

ליאורה: אני לא מסתכלת היום רק על מה שהגוף שלי לקח ממני, אלא גם על מה שנולד מתוך ההתמודדות אתו. אלה התובנות שדיברנו עליהן בהתחלה

לי באופן אישי לא חשוב מהו הקו המחבר בין העבודות. מניסיון ארוך של עבודה, אפשר להבין שהכל מדויק והכל קשור! זה יותר גדול מאתנו. וזו הדרך שלי, האמונה, המנטליות. הכל קשור וכולנו קשורים! כשכל בני האדם יבינו את זה יהיה טוב יותר ביקום

חגית: איך העבודות מאורגנות, יש מסלול או שזה יותר אקראי?

ליאורה: העבודות מוצבות זו לצד זו ומייצרות מרחב של הפתעה. המבקרים מוזמנים להיות עדים לתנועה חיה ולהתפתחות, לפעמים הרמונית ולפעמים מפתיעה ואף מנוגדת. זה מתבקש גם מהחלל שבו מוצגת התערוכה – בניין עות׳מני היסטורי, שהיה בית אריזה של תפוזי ג׳אפה. הבית מחולק לחללים נפרדים, שבחלקם עובדים אמנים ברזידנסי. התערוכה משתלבת בכמה חדרים ביניהם ומדלגת בין תקופות וסגנונות עבודה.

לי באופן אישי לא חשוב מהו הקו המחבר בין העבודות השונות בתערוכה! מניסיון ארוך של עבודה אפשר להבין שהכל מדויק והכל קשור! זה יותר גדול מאתנו. וזו הדרך שלי, האמונה, המנטליות. הכל קשור וכולנו קשורים! כיום גם הפיזיקה מוכיחה את זה. כשכל בני האדם יבינו את זה יהיה טוב יותר ביקום

חגית: בואי נעשה הפסקה מתודית ותספרי איך התחלת את העיסוק באמנות, איפה למדת או מה עשית?

ליאורה: מאז שאני ילדה אני זוכרת את עצמי מתפעלת מהאסתטיקה של הטבע, האדריכלות והעיצוב, עוד לפני שידעתי להגדיר את הדברים האלה במילים. גם הבית שבו גדלתי היה בית של עשייה. אבא שלי ידע לבנות ולתקן כמעט הכול. הייתי עומדת ומתבוננת בו כמו בקוסם כשהוא לוקח חומרים, מערבב, בונה, ופתאום נולד מהם משהו חדש.

גם אמא שלי הייתה יוצרת. היא הגיעה ממשפחה אריסטוקרטית בבולגריה, ידעה שש שפות, וכשהגיעה לארץ עסקה בתפירה. היא הייתה מוכשרת מאוד ותפרה, בין היתר, לבתי אופנה כמו גדעון אוברזון. עד שהתחתנתי, את רוב הבגדים שלי אני עיצבתי והיא תפרה. זה היה בית הספר הראשון שלי לאמנות. שם רכשתי את שפת האם שלי, שפת היצירה. לא למדתי אמנות באופן ממוסד. למדתי מתוך ההתבוננות, העשייה והחיים עצמם.

אחרי שנולדו שני בניי, ניסיתי להתקבל ללימודי עיצוב אופנה בשנקר, אבל ויתרתי על הלימודים אחרי שהבוחנת אמרה לי שלימודים כאלה, עם שני ילדים קטנים, יהיו מאתגרים מאוד. הייתי אמא שמגדלת ילדים, ובמקביל בעיות במפרקים שליוו אותי מילדות החלו להתפרץ בעוצמה. הרגשתי שאני צריכה להוציא משהו מהבטן. ובאותו זמן נתקלתי לראשונה במופשט האקספרסיבי

חגית: מרישומי אופנה לציור מופשט וענק?

ליאורה: חברה הפנתה אותי לסדנאות של מוזיאון תל אביב. שם למדתי אצל מירי נשרי ואחר כך אצל יעקב מישורי. ממנו למדתי לחשוב אמנות. במובן מסוים הוא היה האב הרוחני שלי באמנות. ציירתי בתחילה מופשט אקספרסיבי על פורמטים גדולים מאוד, סביבות שני מטר. בשלב מסוים עזבתי את הסדנאות והמשכתי לצייר לבד. מדי פעם הזמנתי אמנים לסטודיו לשיחות ולשיח על אמנות.

אחד המעברים המשמעותיים קרה בתקופת מלחמת המפרץ. נשאר לנו ארגז של סרטי מסקינטייפ שבהם השתמשנו כדי להגן על חלונות הזכוכית מפני הדף הפיצוצים. התחלתי להדביק את הסרטים על הקנבס בצורה אמורפית. בהדרגה נוצרו תפיחות והקנבס התחיל לתפוח ולהפוך מתמונה למשהו תבליטי ותלת ממדי.

אחת התפיחות הזכירה לי את הפרח ששמים במרכז של אריזת מתנה. משם הדרך לסרטי האריזה הייתה קצרה. התחלתי לצפות בפרחי אריזה צבעוניים כל דבר שנפל לידי, גזעי עצים שמצאתי ברחוב, כיסאות שבורים ועוד. ציפיתי בצורה כמעט אובססיבית. למדתי מנגרים באזור איך לבנות קונסטרוקציות, וכך יכולתי קודם לבנות את השלד שרציתי ואז לכסות ולעטוף אותו.

רק בדיעבד הבנתי עד כמה זה היה מדויק עבורי. הקונסטרוקציות, שהן למעשה שלדים, כוסו בסרטי אריזה מלאכותיים והפכו למטאפורה חזקה מאוד לחיים האישיים שלי. הרבה שלדים עטופים בסרטי אריזה. באותה תקופה הסתרתי את המגבלות התנועתיות בגוף שלי, שהלכו והחמירו. עברתי סדרת ניתוחים אורטופדיים ורק מאוחר יותר הבנתי שגם כאן הגוף שלי דיבר דרך העבודה. הרי מפרק הוא בעצם חיבור.

אמנים שהגיעו לסטודיו היו אומרים לי: ״המבנה כל כך יפה, תשאירי אותו חשוף״. ואני, באופן כמעט אובססיבי, המשכתי לעטוף ולהסתיר. אחר כך התחלתי ליצור הכלאות ופסלים היברידיים, שעסקו בחיבורים בין כוחות שונים ומנוגדים, גבר ואישה, חיה ואדם, ראש ורגש. החומר עצמו עדיין מרתק אותי. אני יוצרת, ותוך כדי התהליך מתגלים דברים חדשים. אני לומדת מהחומר, מהטעויות ומהשברים, בדיוק כפי שאני לומדת מהחיים.

חגית: התערוכה מתוכננת מראש – מה הולך לאן, או שאת ״מתבייתת״ בחלל ויוצרת סוג של מרחב לגילויים עבור המבקרים?

ליאורה: יש לי תוכנית מדויקת ושרטוטים, למרות שהבית בהרצל הוא בית של צעירים, והוא מאוד דינמי, אז אני זורמת. אין אוצר לתערוכה הטקסט הוא גם אחת ההפתעות ואני לא מעוניינת כרגע לעשות ספוילר, כדי שישאר משהו לוואוו, משהו לרגע

חגית: אז נאחל בהצלחה, שיהיה וואוו